בתי המשפט

פסק דין

בפני ערעור על שומות מס בולים אשר הוצאו על ידי המשיב בחודש יולי 2005, במסגרתן קבע המשיב כי על המערערות לשאת בסך של 611,036 ש"ח, בחלוקה שווה ביניהן, בגין ביול הסכם רכישת מניות אשר נכרת ביניהן ביום 16.12.04 (להלן: "ההסכם").

במסגרת ההסכם רכשה המערערת 2, כלל תעשיות והשקעות בע"מ, מהמערערת 1, אס.ג'י אחזקות טקסטיל בע"מ, את מניותיה של חברת פולגת בע"מ, חברה ציבורית.

חיובן של המערערות במס בולים, על פי דרישת התשלום נשוא הערעור, התבסס על סעיפים 2 ו-15 לחוק מס בולים על מסמכים, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק") וסעיף 2(א)(1) לתוספת לחוק, וכן נוספו לו קנסות, ריבית והפרשי הצמדה.

1. נימוקי הערעור:

המערערות טענו כי סעיף 2(א)(1) לחוק אינו הסעיף המתאים להסכם הרכישה אשר כרתו ביניהן. לטענתן, הסכם רכישה מכוחו מועברות מניות בחברה ציבורית, נופל בגדר המסמכים המנויים בתוספת השניה לחוק – המונה מסמכים הפטורים מחובת ביול.

המערערות הפנו להוראות סעיף 2 לחוק, הקובע:

"מסמך מהמסמכים המפורטים בתוספת א', שנחתם בישראל ... יהא חייב מס בולים (להלן - המס) בסכום או בשיעור שנקבעו בתוספת א";

וכן להוראת סעיף 4 לחוק, הקובע פטור ממס למסמכים המנויים בתוספת השניה:

"המסמכים המנויים בתוספת ב' יהיו פטורים ממס על אף האמור בסעיף 2..."

בין המסמכים המנויים בתוספת הראשונה, שעניינה מסמכים החייבים במס, טענו המערערות כי הסעיף הרלוונטי לעניינן הנו סעיף 11(ג), המחייב במס "מסמך שיש בו העברה או הסבה של מניות בחברה כמשמעותה בפקודת החברות". ההסכם שכרתו המערערות נופל לטענתן להגדרת הסעיף האמור בהיותו "מסמך שיש בו העברה או הסבה של מניות", שכן הסכם זה הנו המסמך היחיד המעביר את המניות בעסקה הנדונה, ולא נחתם בנוסף לו שטר העברת מניות או כל מסמך אחר לצורך העברתן. לטענת המערערות גם לשונו של הסעיף, המחילה אותו על כל מסמך "שיש בו" העברה של מניות, מעידה על כוונת המחוקק להרחיב את תחולת הסעיף על כל מסמך מכוחו מועברות מניות, כגון הסכם להעברת מניות, ולאו דווקא לייחד אותו למסמכים המעבירים בפועל את הבעלות במניה.

סעיף 2(א) לתוספת הראשונה, שכותרתו "הסכם ומסמך כללי", מחייב במס "הסכם או חלק ממנו ... וכן מסמך אחר שיש בו התחייבות או הקניית נכס או חלק ממסמך כאמור, שאינם חייבים מס לפי סעיף אחר לתוספת זו". המערערות טענו כי סיפת הסעיף מלמדת על כך שהסעיף הוא שיורי והוא חל רק על מסמכים שאינם מנויים ביתר סעיפי התוספת הראשונה, כך שאינו חל על ההסכם הנדון הנופל כאמור להגדרת סעיף 11(ג) לתוספת.

עוד טענו המערערות כי החוק בנוי בשיטה של כלל וחריג, כאשר התוספת הראשונה מפרטת את הכלל - המסמכים החייבים במס, והתוספת השניה מונה את החריגים לו - המסמכים הפטורים, במבנה מקביל של סעיף מול סעיף. סעיף הפטור המתאים לסעיף 11 לתוספת הראשונה, הנו סעיף 11 לתוספת השניה. בהתאם לכך, הסעיף החל על עניינן ופוטר ממס את ההסכם שבנדון, בו הועברו מניותיה של חברה ציבורית, הנו סעיף 11(א) לתוספת השניה, הפוטר ממס "העברת מניה של חברה שאינה פרטית כמשמעותה בפקודת החברות".

המערערות הדגישו, כי העברת מניות בחברה ציבורית מבוצעת דבר שבשיגרה בלא שטרות העברה, אלא באמצעות הסכם העברה בלבד ואף ללא הסכם בכתב, בדרך של הוראה בעל פה לברוקר. כוונת המחוקק היתה לפטור באופן גורף מסמכי חברות ציבוריות בעניין מניות מחובת ביול, ללא אבחנה בין מסמכים מסוג שטרי העברת מניה, הסכמי רכישה או כל סוג אחר לעניין זה.

עוד טענו המערערות, כי גם אם יידחה ערעורן בנוגע לשומת המס, הרי שאין לחייבן בקנסות פיגורים בגין תקופת הפיגור בתשלום, שכן דחיית התשלום נבעה ממחלוקת משפטית כנה ולגיטימית.

2. תשובת המשיב:

המשיב טען כי ההסכם נשוא הערעור הנו מסמך החייב במס בולים על פי סעיף 2(א) לתוספת הראשונה לחוק, המתייחס לביול הסכמים ומסמכים כלליים. בהתאם לכך, ההסכם אינו נופל לגדר הפטור המנוי בסעיף 11(א) לתוספת השניה לחוק.

לעמדת המשיב, סעיף 11(ג) לתוספת הראשונה (ובהתאמה סעיף 11(א) לתוספת השניה, המקביל לו) חל אך ורק על מסמך בו מועבר הקניין במניותיה של חברה – היינו שטר העברת מניות. אין סעיף 11(ג) חלק על על הסכם העברת מניות, אשר יוצר לכל היותר התחייבות להעברת מניות ואין בו כשלעצמו כדי להעביר את הבעלות בהן.

המשיב הפנה לנוסח ההסכם עצמו, בו נקבע כי הצדדים יתכנסו במועד עתידי לשם השלמת העיסקה וכי הצדדים יבצעו כל פעולה נוספת לשם העברת המניות הנמכרות, באם תידרש (סעיף 10 להסכם). אבחנה זו בין שלב חתימת ההסכם לבין שלב ה-Closing, בו מועברות המניות בפועל, מלמדת אף היא לשיטת המשיב על כך שההסכם כשלעצמו אינו מספיק לשם העברת המניות.

עוד הפנה המשיב להוראת סעיף 6 לחוק, הקובעת:

"מסמך שלפי ההגדרים וההוראות שבתוספת א' ניתן לסווגו גם כמסמך חייב מס וגם כמסמך שאינו חייב מס, יהא חייב מס; ואם אפשר לסווגו באופן שיחולו עליו שיעורי מס שונים, יחול המס הגבוה יותר".

בהתאם לעקרון הקבוע ברישת הסעיף, במקרה בו קיים ספק בשאלה האם נופל ההסכם בגדר סעיף 2(א) לתוספת הראשונה ויסווג לפיו כמסמך חייב, יש לקבוע כי ההסכם יסווג כמסמך חייב במס. לפיכך, פטור שעניינו הסכם להעברת מניות צריך היה להימצא בסעיף 2 לתוספת השניה. מאחר ופטור כזה איננו בנמצא, הרי שההסכם מהווה מסמך חייב.

3. דיון והחלטה:

הצדדים נחלקו בשאלה האם הסכם העברת מניות מהווה מסמך "שיש בו העברה או הסבה של מניות".

באם לא מהווה ההסכם מסמך שיש בו העברת מניות, הרי שאין הוא נכנס בגדר סעיף 11(ג) לתוספת הראשונה. במקרה כזה, סעיף החיוב הרלוונטי הנו סעיף 2(א) לתוספת הראשונה, החל באופן שיורי על כל הסכם או מסמך שעליהם לא חל אחד מסעיפיה האחרים של אותה תוספת. לאור מבנה החוק, המציב סעיף פטור בתוספת השניה אל מול כל סעיף חיוב רלוונטי בתוספת הראשונה, הרי שבהיעדר סעיף פטור רלוונטי לחיוב הקבוע בסעיף 2(א), מסמך הנופל בגדר סעיף זה יחוב במס.

אם מהווה ההסכם מסמך שיש בו העברת מניות, הרי שבדומה לשטר העברת מניות יכלל אף הוא בגדר סעיף 11(ג) לתוספת הראשונה. במקרה זה קיים סעיף פטור רלוונטי, הוא סעיף 11 לתוספת השניה, ויש לבחון האם עונה ההסכם על דרישות סעיף זה.

ההסכם הנדון הנו הסכם להעברת מניותיה של חברה ציבורית, שמניותיה רשומות למסחר.

בגוף ההסכם נקבע, כי העברת מניותיה של החברה הנרכשת תתבצע בדרך של שינוי הרישום אצל המחזיק הרשום של המניות:

10.1.3 המוכרת תעביר לרוכשת את כל המניות הנמכרות, באמצעות הוראה בכתב למחזיק הרשום של המניות.

כלומר, בהסכם עצמו סוכם כי הדרך להעברת המניות הנה שינוי הרישום בספרי חברת הרישומים, שהנה המחזיק הרשום.

סעיף 177 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), שהנו החיקוק הרלוונטי למועד חתימת הסכם העברת המניות, מגדיר מיהו "בעל מניה בחברה ציבורית". בסעיף זה נקבע:

בעל מניה בחברה ציבורית הוא כל אחד מאלה:

(1) מי שלזכותו רשומה אצל חבר בורסה מניה ואותה מניה נכללת בין המניות הרשומות במרשם בעלי המניות על שם חברה לרישומים;

(2) מי שרשום כבעל מניה במרשם בעלי המניות;

(3) מי שאוחז בשטר מניה.

על דרך רכישת מניותיהן של חברות נסחרות, ועל תפקידן של חברות לרישומים בעניין זה, עמד כב' השופט אנגלרד בע"א 4294/97 אובז'ילר טוביה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(2) 389:

"חברה, המבקשת להנפיק ניירות ערך שייסחרו בבורסה, חייבת לבחור בנק מרכז. לכל בנק מרכז יש חברה לרישומים.. שהיא "חברה שעיסוקה היחיד הוא החזקת ניירות ערך בעד אחרים". החברה, המנפיקה את ניירות הערך, מוציאה תעודה על כל מניה שהונפקה על ידה ורושמת את המניות במרשם בעלי המניות על שם החברה לרישומים. החברה לרישומים מצידה מפקידה את תעודות המניות בבנק המרכז לזכות מסלקת הבורסה... בעלי הזכויות במניות, שהם לקוחות ישירים או עקיפים של חברי המסלקה, אינם נרשמים כלל.

...רכישת המניה מתבצעת ללא העברה משפטית או פיזית של תעודת המניה, המוחזקת, כאמור, על ידי הבנק המרכז והממשיכה להיות רשומה על שם החברה לרישומים. כל העיסקה במניה מתבצעת באמצעות רישומים בספרים בלבד."

רכישת מניה בחברה ציבורית יכולה איפוא להתבצע באמצעות שינוי הרישום בספרי החברה לרישומים, ללא שינוי במרשם בעלי המניות.

מאחר וההסכם הנדון קבע, כאמור לעיל, העברת מניות בדרך של שינוי המרשם בחברה לרישומים, הרי שסעיף 177(2) לחוק, הנוגע לרישום במרשם בעלי המניות עצמו, אינו רלוונטי להעברה במסגרת ההסכם הנדון, והסעיף הרלוונטי לקביעת הבעלות במניות הנו סעיף 177(1).

משמעות הסעיף היא כי הקניין במניות חברה ציבורית בהעברה כגון זו הנדונה כאן, מועבר עם שינוי הרישום בספרי החברה לרישומים.

בהסכם הרכישה פירטו המערערות את הפעולות הנדרשות להשלמת העיסקה, ובכללן כאמור לעיל, לשם מילוי דרישת סעיף 177(1), מתן הוראה בכתב למחזיק הרשום של המניות, החברה לרישומים (סעיף 10.1.3 להסכם).

מכך עולה, שאף המערערות עצמן היו ערות לנחיצותו של מסמך נוסף או פעולה נוספת, המורה לחברה לרישומים על העברת הבעלות במניות.

במובן זה, צודק המשיב בטענתו לפיה הסכם הרכישה אינו מסמך המעביר כשלעצמו את הקניין במניות.

אולם, אין בכך כדי לכלול את ההסכם בגדר סעיף 2(א) לתוספת הראשונה. סעיף 11(ג) לתוספת הראשונה נוקט בלשון מרחיבה, ותחולתו נפרסת על "מסמך שיש בו העברה" של מניות (ההדגשה שלי - ד.ק). נוסח זה אינו מחייב בהכרח את השלמת ההעברת הקניין במניה על מנת שייכנס מסמך בגדר המסמכים החייבים לפי הסעיף. מסמך "שיש בו" העברת מניות בחברה עשוי להיות כל מסמך הכולל התחייבות או הסכמה אשר מכוחה מועברות המניות, ובכלל זה הסכם, שטר העברת מניות, הוראה כתובה להעברת מניות או מסמך אחר, אף אם לשם העברת הבעלות נדרשות פעולות נוספות.

המסקנה לפיה יש לראות את סעיף 11(ג) כחל על מסמכים מסוגו של ההסכם הנדון, מתבקשת גם לאור הוראת סעיף 6 לחוק. סעיף 6 נועד להסדיר מצבים בהם קיימת אי-בהירות בשאלת היכללותו של מסמך מסוים בגדר המסמכים החייבים המנויים בתוספת הראשונה, וקובע כי מסמך שניתן לסווגו הן כמסמך חייב והן כמסמך פטור, יסווג כמסמך חייב. בהחלת הוראת סעיף 6 על סעיף 11(ג) עולה, כי מקום בו לא ברור האם מסמך עונה להגדרת "מסמך שיש בו העברה" כלשון הסעיף, הרי שיש לראותו כמסמך חייב במס.

המשיב טען כי בהתאם לסעיף 6, גם במקום בו יש ספק פרשני בשאלת היכללותו של ההסכם בגדר המסמכים החייבים על פי סעיף 2(א) לתוספת הראשונה, הרי שהוא חייב לפיו. נראה כי מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. לשונו של סעיף 6 מלמדת כי הסעיף נועד לפתור מצבים בהם לא ברור אם מסמך כלשהו נכלל בגדר המסמכים החייבים המנויים בתוספת הראשונה. לא זו השאלה במקרה הנוכחי, בו ברור כי המסמך נכלל לכל הפחות בגדר אחת מהחלופות בתוספת הראשונה – בין אם בסעיף 2(א) ובין אם בסעיף 11(ג). כלומר, אין מחלוקת כי המסמך הנדון הנו מסמך חייב לפי התוספת הראשונה. מכאן, שאין צורך בהוראת סעיף 6 כדי לסווגו ככזה.

משנכלל ההסכם בגדר המסמכים המנויים בסעיף 11(ג), יש לבחון את חלותו של סעיף הפטור המקביל לו, הוא סעיף 11(א) לתוספת השניה.

להבדיל מלשון סעיף 11(ג), מתייחס סעיף 11(א) במפורש ל"העברת מניה" בחברה ציבורית, ולא למסמך "שיש בו העברה". נוסח זה מעיד במפורש על כוונה לפטור ממס רק את אותם מסמכים היוצרים בפועל העברה של הקניין, להבדיל ממסמכים היוצרים התחייבות להעברה כזו. אף יתר סעיפיו הקטנים של סעיף 11 לתוספת השניה, מלמדים על מגמה לפטור רק מסמכים בעלי אופי "טכני", כגון דו"ח הקצאה, שטר מניה למוכ"ז וכיוצא באלה. במקרה הנוכחי, בו נדרש מסמך נוסף לשם העברתו של הקניין– ההוראה בכתב לחברה לרישומים (בין אם ניתנה בפועל ובין אם לא ניתנה) - לא ניתן לקרוא את סעיף הפטור כחל גם על ההסכם הנדון.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כי יש לדחות את הערעור בנוגע לשומת מס הבולים.

באשר לסכומי קנסות הפיגורים אשר נדרשו בהודעת המשיב, טענו המערערות כי יש לפטור אותן מתשלום קנס פיגורים בגין התקופה בה התבררה השגתן על השומה.

לעניין זה הפנו המערערות לבג"ץ 9909/01 יגאל שגיא נ' מנהל אגף המכס ומע''מ, פ"ד נז(6) 193, בו נקבע:

"הגעתי לכלל מסקנה כי יד השיקולים השוללים הטלת קנס על תשלום מס שנוי במחלוקת שתשלומו נדחה כדין, על העליונה. מסקנה זו מתיישבת עם הפרשנות התכליתית הראויה של החוק על פי כללי הפרשנות הנקוטים בידינו. היא עולה בקנה אחד הן עם תכליתו הסובייקטיבית של החוק והן עם תכליתו האובייקטיבית..... תכליתה הסובייקטיבית של הוראת סעיף 91 היא לאפשר לחייב שלא לשלם את החוב שבמחלוקת כל עוד תלוי ועומד הבירור המשפטי של חוב המס, והכל כמנומק לעיל. תכלית זו מתיישבת עם לשון ההוראה ועם ההיסטוריה החקיקתית שלה. תכלית זו תוגשם רק אם לא יושת על החייב קנס פיגורים במשך תקופת הבירור... הפרשנות האמורה עושה צדק עם הנישום ומשיגה תוצאות סבירות, היא מאפשרת לגבות את החוב לפי ערכו הריאלי (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) מבלי לקנוס את מי שדחה את תשלום המס כחוק, מבלי לפגוע בזכות הערעור העומדת לו ומבלי ל"הענישו" על שניצל את זכותו לדחות את מועד התשלום."

דברים אלו יפים אף למקרה הנדון כאן. אמנם, פסק הדין האמור מתייחס להוראת סעיף 91 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, הקובעת כי כאשר מוגשת השגה או ערעור, רשאי הנישום שלא לשלם את הסכום השנוי במחלוקת עד לבירורה. חוק מס בולים אינו כולל בו הוראה דומה. אולם, לצורך פרשנות הרמונית של חקיקת המס ובבחינה של תכלית החקיקה, נראה כי אין מקום לחיוב נישום בתשלום קנסות בגין תקופה בה נדון חוב המצוי במחלוקת לגיטימית. תוצאה כזו עלולה להרתיע נישומים מפניה לערכאות לבירור טענותיהם, אף במקרים בהם פניה כזו עשויה להתברר כמוצדקת. מובן, כי לשם מניעת הגשת תביעות סרק בנסיון לדחות תשלומי מס, אין לפטור מתשלום קנסות פיגורים מקום בו היתה התביעה מופרכת – אך אין זה המקרה בעניין זה, בו נבעה דחיית התשלום ממחלוקת משפטית לגיטימית באשר לפרשנות הוראות החוק.

עוד יש לציין, כי המשיב לא התייחס בתשובתו לטענה זו של המערערות ולא סתר את עמדתן בעניין.

לאור האמור, אין מקום לחיוב המערערות בקנסות פיגורים בגין התקופה בה נדון ערעורן.

בכפוף לאמור לעיל בעניין הקנסות, נדחה הערעור.

המערערות תישאנה בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום כ"א בסיון, תשס"ז (7 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום.