מס הכנסה זכה בתביעה ייצוגית

רמי אריה  עו"ד רו"ח

כבוד השופט מגן אלטוביה בוודאי נהנה עד מאד לכתוב את פסק דינו בעניין מיסוי הפיצויים ושכר הטרחה שמקבלים תובעים ייצוגיים. הנאה זו ניכרת לאורך כל פסק הדין בעניין קרן חיים (עמ"ה 1109/04) שניתן ביום 19.11.2006. ניכר כי השופט אלטוביה בקיא היטב בדיני המס ובחשיבה הלוגית הנלווית להם. מסקנתו כי פיצוי שקיבל תובע ייצוגי חייב במס הכנסה בשיעור מלא כעסקה בעלת אופי מסחרי מבוססת היטב על ניתוח כל תורת המקור שהיא הבסיס לכל עקרונות מיסוי ההכנסה בישראל מאז שנקבעה פקודת מס הכנסה אך אינה בהכרח ההכרעה הנכונה בנסיבות העניין כפי שיובהר להלן.

סיפור המעשה עוסק באדם ששמו קרן חיים אשר גילה כי חברת סלקום נוהגת לחייב את המנויים שלה, בחיובים מוגדלים בשל העלאות מחיר באופן רטרואקטיבי בניגוד לחוק הבזק. אומנם בכל חשבון חיוב היה מדובר בהפרש של עשרות אגורות בלבד, אך בהסכם הפשרה שקיבל אישור בהמ"ש בתובענה הייצוגית שהוגשה כנגד סלקום, סוכם כי היא תשלם בשל התביעה לא פחות מ- 7 מיליון ₪, מתוכם 600 אלפי ₪ שולמו לתובע הייצוגי עצמו כנציג קבוצת הניזוקים.

הסוגיה שכעת עמדה לדיון הייתה: האם הפיצוי שנפסק לתובע הייצוגי פטור או חייב במס ? זאת בהתחשב בעובדה כי כל התובענה עצמה הייתה ללא כל קשר להכנסתו או פעילותו של התובע, אלא כולה הייתה מבחינתו במישור הפרטי. התובע עצמו סבר כי מדובר בפיצוי פטור ממס וכך אף דיווח לפקיד השומה. לעומת זאת, פקיד השומה סבר כי מדובר בהכנסה מעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי ודרש חיוב מס מלא בשל סכום הפיצוי.

הדיון עמד על אפיון האפשרויות לפטור ממס או למיסוי הפיצוי ששולם לתובע הייצוגי, אך למרות שאלטוביה ניתח כהרגלו באופן מבריק את שאלת מהותו של הפיצוי לתובע הייצוגי ופוסל את רצון פקיד השומה למסות גם ללא מקור מפורש בפקודת מס הכנסה ומנתח ביסודיות מדוע לדעתו המדובר בעסקה שטיבה מסחרי, הרי הוא נימנע משום מה מדיון מקיף בעד ונגד מיסוי הפיצוי כהכנסה הונית למרות שבעבר כבר נקבע בפסיקה כי זכות תביעה לפי דין מהווה "נכס" כהגדרתו בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה.

האפשרות הראשונה הייתה לקבוע כי הפיצוי לתובע הייצוגי פטור ממס – בהמ"ש קובע כי טענת התובע הייצוגי כי הפיצוי מהווה התעשרות שאינה נובעת ממקור הכנסה המופיע בפקודת מס הכנסה, אינה עומדת במבחן הנסיבות והפעולות הנדרשות לצורך תובענה ייצוגית. אין המדובר בפיצוי שהוא מתת שמיים ובלתי נצפה מראש Windfall, אלא  בפיצוי שיש לטרוח בכדי לזכות בו בהליכים משפטיים מורכבים, תוך נטילת סיכון להשקעה ללא תמורה.

עם זאת, דוחה בהמ"ש על הסף את ניסיון פקיד השומה לטעון כי ניתן להטיל מס על "הגדלת העושר הכלכלי" גם בלא סעיף מקור מפורש בפקודת מס הכנסה. בהמ"ש קובע ובצדק רב כי מיסוי "הגדלת העושר הכלכלי" בניגוד לדין המקובל עד היום חייב להיעשות בדרך של קביעת חקיקה מפורשת בכנסת ולא בדרך של פסיקה בלבד.

האפשרות השנייה הייתה לקבוע כי הפיצוי לתובע הייצוגי חייב במס מלא – בהרחבה רבה מנתח בהמ"ש וקובע כי פעילות תובע ייצוגי, הגם שעילת התביעה החלה אצלו כאדם פרטי שהוא צרכן של חברת סלקום, היא בעצם פעילות שמטרתה הפקת רווח כלכלי כתוצאה מתביעה הייצוגית. אמנם, לא מדובר בניהול עסק של ממש, אך קיימים כאן כל הסממנים לפעילות עסקית חד-פעמית החייבת במס מכוח סעיף 2 (1) לפקודת מס הכנסה, כגון: התארגנות להגשת התביעה, נטילת סיכון להקצאת משאבים אשר יניבו או לא יניבו תשואה, בקיאות ומומחיות בהקשר של תובענות ייצוגיות בדרך של היעזרות במשרד עורכי דין מומחה לעניין ושאיפה מובהקת מלכתחילה לא לקבל רק את ההשבה של הסכום שנגבה על ידי סלקום שלא כדין, אלא גם לקבל פיצוי כלכלי הולם ומכובד שנקבע סוף דבר לסך של 600 אלפי ₪.

האפשרות השלישית הייתה לקבוע כי הפיצוי לתובע הייצוגי חייב במס הוני – טענתו החלופית של פקיד השומה כי מדובר בפיצוי שיש למסות אותו כהכנסה הונית, לא נדונה על ידי בהמ"ש בהתקבל טענתו הראשונית כי מדובר בעסקה בעלת אופי מסחרי וחבל. טענה זו לו הייתה מתקבלת הייתה מאפשרת מיסוי בשיעור מס של 20% בלבד על הפיצוי לפי שיעור המס הרלבנטי להיום להכנסה כזו. דומה כי בהמ"ש מיהר לדלג על דיון יסודי בשאלה האם מדובר בהכנסה הונית, למרות שעל פניו כבר נקבע בעבר בפסיקה (ע"א 182/72, אברך), כי "זכות ראויה" מהווה "נכס" כהגדרתו בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה. כמו בעסקה בעלת אופי מסחרי, גם ברכישת נכס יש צורך בארגון ומומחיות ויש צפייה לרווח כלכלי ממימושו. מימוש זכות להגשת תובענה ייצוגית על פי דין מהווה נכס ולכן נראה כי היה מקום לקבוע כי מדובר בהכנסה הונית בעלת שיעור מס מוגבל.

דומה כי קביעת הפיצוי שקיבל התובע הייצוגי כהכנסה הונית הייתה יוצרת איזון נאות בין הרצון לעודד תובענות ייצוגיות לבין הרצון להטיל מיסוי על הכנסות המתקבלות בדרך של פעילות עסקית, במקרה הזה – הונית. בהמ"ש אמנם מתייחס גם לסוגיה זו בהיגיון רב וקובע כי מעתה תובעים ייצוגיים יידעו כי הפיצוי שיקבלו בשל טרחתם בעבור כלל קבוצת הנפגעים חייב במס הכנסה וממילא יעמדו על זכותם לקבל יותר פיצוי ובכך יטילו את חבות המס על הנתבע המזיק הלכה למעשה, בדרך של הגדלת סכום הפשרה שיקבלו.

נראה לנו כי טיעון לוגי זה שופע אופטימיות יתר על המידה. החשש הוא כי תובעים ייצוגיים יוותרו על זכותם לעמול ולתבוע בתביעות ייצוגיות, יותר מאשר המזיקים יסכימו לשלם יותר בהסדרי פשרה לניזוקים.

נראה כי הסאגה של מיסוי הפיצוי לתובע ייצוגי עוד תמשיך ותידון בעתיד בערעור לבהמ"ש העליון. בהמ"ש אף רומז לכך בקובעו כי בהיות המדובר בעניין עקרוני הרי אינו קובע צו להוצאות הצדדים במשפט. לא היינו פוסלים את האפשרות כי בערעור לעליון יימצא כי הפיצוי בשל תובענה ייצוגית פטור ממס או לפחות חייב במס מוגבל כהכנסה הונית ולא במס מלא.