סמכויות התפיסה בחוק מע"מ-כלים להתגוננות

תמיר סולומון, רו"ח

לאחרונה, עדים אנו לתופעה הולכת וגוברת, לפיה, נוקט מנהל מע"מ במקרים רבים לעשות שימוש בסמכויות התפיסה המוקנות לו בסעיף 109 לחוק מע"מ. אלו מאפשרות לו "לתפוס מידי עוסק טובין...אם יש חשד שנעברה בהם או לגביהם עבירה או שהם עשויים לשמש ראיה לביצועה".

הנה כי כן, עיון מעמיק בסעיף, מאיין מניה וביה את הקלות הבלתי נסבלת של שימוש לא מבוקר בסעיף דרקוני זה, הניצב בקיטוב מוחלט לזכויות הקניין העל חוקתיות, כפי שציוונו המחוקק לשמר היטב.

הסעיף מונה ואף דורש קיומם של תנאים המפורטים בו גופא. רק קיומו המפורש של כל אחד מן התנאים הכלולים בסעיף, מעניק בצידו למנהל מע"מ את הסמכות לביצוע פעולת תפיסת הטובין.

מכאן, כאשר פועל מנהל מע"מ בסטייה מתנאיו הדווקניים של סעיף 109, פשיטא כי מצוי הוא בחלל חוסר הסמכות, ופעולתו בטלה מעיקרא, על-פי כלליו של המשפט המנהלי, ואדגים:

כאשר נתפס נכס ממי שאינו רשום כ"עוסק" לעניין מע"מ, ואף אינו עונה להגדרת "עוסק" הקבועה בסעיף 1 לחוק מע"מ, בכך יש למעשה לשמוט את הקרקע לסמכות המנהל לתפוס את הטובין. יתר על-כן, משחולף זמן סביר בו מנהל מע"מ אינו משתמש בסמכות המוקנית לו מכח סעיף 54 לחוק, דהיינו אינו פועל לרישום החייב במס מיוזמתו, הרי חזקה היא, כי בעל הטובין אינו מסווג כעוסק, לא בעיני רוחו ולא בעיני המנהל.

ראוי להבהיר, כי נטל השכנוע להיות האדם "עוסק", מוטל על רשות המס, וכי הרחבת הפרשנות להגדרת "עוסק" בסעיף 109 לחוק, אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה לצמצם את הסמכות המסורה למנהל בהפעלתה כנגד עוסקים בלבד. תימוכין לכך מצוי בסעיף 108 שחוקק אף הוא לתוך פרק ט"ו לחוק הדן בסמכויות לביצוע, שם נאמר:

108(א)(1):"כדי להבטיח ביצועו של חוק זה...רשאי המנהל לדרוש מכל אדם..."

(הדגשה שלי). לעניות דעתי, כי עת בה חפץ המחוקק להרחיב את סמכות המנהל, הגדיר זאת במפורש בתיבת המילים "כל אדם". על-כן, סעיף 109 חייב להתפרש במשמעותו הכתובה, כנסיגתו המכוונת של המחוקק מהגדרת האדם הכוללנית, עת חיקק מילותיו לתוך סעיף 109 לחוק.

סמכות התפיסה שהוענקה למנהל מע"מ בסעיף 109(א)(2) לחוק היא סמכות מנהלית מרחיקת לכת, ויש לפרשה באופן מצומצם. לפיכך, אין לצקת לתוך הסעיף מימד כח נוסף מעבר לתיבת המילים הכתובה בו במפורש, זו מעניקה סמכות למנהל לפעול אך ורק כלפי מי שמעמדו נקבע בהתאם לפרוצדורה המפורשת בחוק, דהיינו, עוסק גרידא. אין בהגדרת עוסק במישור התיאורטי, במישור האקדמאי ולא מכל היקש ו/או חשד אחר, משום הרחבת מעגל הסמכויות הנתון למנהל.

השווא ל- ע"א 666/88 שם נאמר לגבי סמכות התפיסה מכח פקודת היבוא והיצוא כי:

"אין לפרש את פקודת היבוא והיצוא כמעניקה סמכות כלפי מי שאינו היבואן, שלוחו או סוכנו".

נדבך נוסף בכך, כי סעיף 109לחוק דורש קיומו של חשד כי בנכסים התפוסים "נעברה בהם או לגביהם עבירה או שהם עשויים לשמש ראיה לביצועה". על-כן נסיבות החקירה צריכות להוליד קשר ישיר ו/או עקיף המעיד כי בטובין נעברה עבירה כלשהי, או שהם עתידים לשמש ראיה לביצועה של עבירת מע"מ. כאן ראוי להסדיר נוהל בו ייתן המנהל נימוק לחשד הקושר בין התפוס ובין השימוש הנחוץ לו במסגרת פרשת ראיותיו. בייחוד, כאשר לא קם החשש לשיבוש הליכי משפט ו/או חקירה כתוצאה מגילוי זה.

לדעתי,אף אם סבור מנהל מע"מ כי יש בטובין משום ראיה לביצועה של עבירה, הרי מוטלת עליו החובה כרשות מנהלית לתור אחר פתרון הולם ומידתי יותר, כדוגמת שימוש ברישיונות רכב על-מנת להוכיח את שיוכם הקנייני לבעליהם. וכבר נאמר "כי אין צורך לגרור את המלך בכבודו אם די בחותמתו בלבד".

יש לזכור כי הליך התפיסה מבוצע בתחילת החקירה, בטרם ניתן לחשוד יומו בבית-המשפט לנסות ולהוכיח צדקתו. בכך, יש משום הפיכתה של הפירמידה השיפוטית לפיה העונש מוטל בעקבות הדין ולא לפניו. נטילת הרכוש הקנייני רומסת את כבודם וזכויותיהם של אזרחים, ויוצרת נורמת "קדם ענישה" בלתי ראויה לשיטת משפטנו ואינה הולמת ונאותה במחוזותינו. בייחוד, כאשר ברוב המקרים, המטרה האמיתית בתפיסת הטובין טמונה ברצון לממש את הטובין לצרכי גביית מס.

בנסיבות כל עניין לגופו, יש לבדוק באם ניתן להיזקק לחלופה מידתית יותר, חלף נטילתו של הנכס פיזית, חלופה שיש בה משום איזון בין הפגיעה הסבירה באדם וברכושו, לבין הפגיעה בהפעלת סמכויות הרשות.

סמכותה של רשות מנהלית הפוגעת בערכי יסוד תמומש רק משכלו כל הקיצין, אין בנמצא דרך חלופית שפגיעתה פחותה, ובטח לא תתכן ביצועה כאקט "עונשי בלבד" בטרם הוכרע הדין.

בחלק מן המקרים בהם נתקלתי באופן אישי, נראה כי מנהל מע"מ עשה שימוש בסמכות התפיסה אך ורק כ-"כלי שרת" בידי המשטרה (שהיוותה הגורם הדומיננטי בפרשיית החקירה). זאת, מאחר והמשטרה נעדרת סמכות מקבילה שכזו על-פי חוק. על-כן, ראוי לערוך הפרדה מלאה בין חקירה המתנהלת על ידי מנהל מע"מ, לבין הצורך להוסיף ולהחזיק בטובין "בנאמנות" עבור רשות אחרת, כדוגמת המשטרה. משבחר המחוקק להעניק סמכות מסוימת לרשות מנהלית אחת ולא לאחרת, כיוון בכך כי השימוש בסמכות התפיסה אינה יכולה לנדוד בדרך אחרת מ-רשות א' ל-רשות ב', קרי, עבירה לפי חוק אחר או שימוש בטובין כראיה לעניין הליכים לפי חוק אחר, אינם בסיס לשימוש בסמכויות תפיסה לפי חוק מע"מ. כך, ביקש המחוקק במכוון לעגן את סמכות התפיסה לביצועו של חוק מע"מ ולא חוק אחר. (לדיעה דומה ראה ספרו של המלומד עו"ד גיורא עמיר "עבירות מס" (הוצאת סדן ,תשנ"ב-1992) עמ' 565-סמכויות תפיסה).

אחרית דבר בהבנה, כי סעיף 109 נולד לתכלית הכרוכה בקשר אדוק להוכחת עבירות מס. אין המנהל רשאי להרחיבה כסמכות גביה ואכיפת תשלומי חובות. עניין גביית המס ואכיפתו יוחד למנהל ב"פקודת מיסים וגביה" ו/או מכח סעיפים אחרים בחוק, העוסקים בגביית מס במקרים מיוחדים.

סולומון תמיר, רו"ח ומתמחה במשרד עו"ד ונוטריון פורת,שגיב, שלומי
לשעבר ממונה צוות בקח"ש אגף המכס והמע"מ