מיסים ועסקים בע"מ. רמי אריה, עורך דין ורואה חשבון. דורון טיקוצקי קנטור גוטמן נס עמית גרוס ושות
true

מדורים מקצועיים

מיסוי מקרקעין

כללים ומאמרים במיסוי מקרקעין

מגורים במשותף לא שוללים את הטבת המס לבני זוג

רמי אריה, עו"ד רו"ח  |  02.05.2021

מגורים במשותף לא שוללים את הטבת המס לבני זוג

רמי אריה, עו"ד רו"ח

 

הטבה במס רכישה או מס שבח לבני זוג, אשר לאחד מהם יש דירה ולשני אין, תעשה רק כאשר יש הסכם יחסי ממון בין בני הזוג והפרדה רכושית ביניהם בפועל. כעת, הורחבה ההטבה גם למצב בו בני הזוג גרים בפועל בדירה של אחד מבני הזוג. נקבע כי מגורים במשותף לא שוללים את תחולת ההטבה בגין "הפרדה הרכושית".

בכלל, העמדה כי לשון החוק היא חזקה ניתנת לסתירה, כאשר היא סותרת עקרונות יסוד של הערכים החברתיים של זכויות הגבר והאישה, או זכויות ליברליות אחרות, היא עמדה שבעבר נקט בה בית המשפט העליון, לגבי סוגיות מיסוי רבות, אך התעמעמה לאחרונה עקב הגישה השמרנית של חלק משופטי בית המשפט. יש לברך על חזרתה לעולם הדין והצדק.

סוגיה זו נדונה בבית המשפט העליון בעניין בלנק (ע"א 4298/18, מנהל מיסוי מקרקעין ת"א נ' רועי בלנק, ניתן ביום 20.4.2021), הדן בערעור אשר הגיש מנהל מיסוי מקרקעין, על פס"ד של ועדת הערר מיום 16.4.2018 , בסוגית שיעור המס החל על רכישה/מכירה של דירת מגורים יחידה של אדם הנמצא בקשר זוגי, כאשר אחד מבני הזוג מחזיק בדירה בבעלותו.

לצורך דיני המס, המשפחה, דהיינו בני הזוג וילדיהם הקטינים, מהווה יחידה אחת.  מדובר בכלל המשקף התייחסות מעצימה למוסד המשפחה, ומתייחס אליה כקהילה שיתופית בה "אחד למען כולם וכולם למען אחד". כלל זה, לרוב פוגע במוסד המשפחה, שכן במקרים רבים הוא מגדיל את נטל המס המוטל עליה.

כך, למשל, ההסדר   לפיו על הכנסות בני זוג מוטל מס הכנסה כאילו היו יחידה אחת,   משמעו הטלת שיעורי מס גבוהים יותר על ההכנסה המשותפת. בעוד שלו היו נישומים כבודדים, היה כל אחד משני בני הזוג נהנה ממדרגות המס הנמוכות בנפרד.

ראיית בני הזוג כיחידה אחת לעניין הפטורים מתשלום מס שבח וההקלות בתשלום מס רכישה, משמעה כי חלף קבלת ההטבות האמורות פעמיים (פעם אחת על ידי כל אחד מבני הזוג), זוכה המשפחה בהטבה רק פעם אחת דהיינו,   עם הנישואין אובדת לבני הזוג זכאות אחת לפטור או להקלה .

בעניין בלנק, ביהמ"ש העליון קבע, כי על פני הדברים לשונו של החוק בהירה וברורה, הן לעניין הפטור לדירת מגורים מזכה מתשלום מס שבח והן לעניין ההקלות במס לעניין רכישת דירה יחידה, במסגרתו נקבע הכלל לפיו יראו בני זוג וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים כ-"יחידה אחת".

לכלל זה, של "יחידה אחת", הכיר המחוקק בשני חריגים, כדלהלן:

        1.       בני זוג הגרים דרך קבע בנפרד.

        2.       ילדים שנישאו, גם אם טרם מלאו להם 18 .

הפסיקה הכפילה את מספר החריגים, והכירה בשני חריגים נוספים:

        1.       "חריג המטען ההיסטורי", מכוחו אין מתחשבים בפעולות שביצע אחד מבני הזוג לפני הנישואין על מנת לשלול זכות לפטור או להקלה העומדת לבן הזוג האחר.

        2.       "חריג ההפרדה הרכושית" , לפיו יש לפרש את כלל היחידה המשפחתית כקובע חזקה ניתנת לסתירה, אשר אין להחילה כאשר בני הזוג קבעו הפרדה רכושית בהסכם יחסי ממון, והוכח כי הפרדה זו נשמרת הלכה למעשה, דהיינו שאינה מלאכותית, אינה פיקטיבית והיא לא נזנחה במהלך החיים המשותפים .

החריג הראשון, בו הכירה הפסיקה בעניין מור (ע"ש 2979/97, מור נ' מנהל מס שבח מקרקעין באר שבע, ניתן ביום 15.7.1998), גורס כי כלל היחידה המשפחתית מסדיר את מעמדם של בני הזוג לעניין הפטור וההקלה ממועד הנישואין, ולפיכך אין בו כדי להצדיק ייחוס פעולות שעשה בן הזוג האחד לפני מועד זה לבן הזוג האחר.

קביעה עקרונית זו אושרה לאחר מכן הן בעניין פלם (ע"א 3185/03, מנהל מס שבח מקרקעין מרכז נ' פלם) והן בעניין שלמי (ע"א 3178/12, שלמי נ' מנהל מס שבח מקרקעין נתניה, ניתן ביום 17.11.2014). ראו גם הוראת ביצוע מיסוי מקרקעין מס' 2011/5 בנושא: היקף תחולת חזקת התא המשפחתי.

בעניין פלם, הוחל החריג בצורה מרחיבה, בנסיבות בהן הזכות להקלה במס לא הייתה תלויה לכאורה בפעולות אשר בוצעו בעבר, אלא רק במצב הדברים בעת ביצוע העסקה הנוכחית.

הדיון בעניין פלם, עסק בזכות להקלה בתשלום מס רכישה בגין רכישת דירה יחידה. לאישה הייתה דירה מלפני הנישואין, אשר לפי הסכם יחסי הממון בין בני הזוג נותרה בבעלותה בלבד. לאחר הנישואין רכשו בני הזוג דירה למגורי המשפחה, והבעל ביקש להכיר בכך שהוא (להבדיל מאשתו) אינו בעל דירה נוספת, ולכן על רכישת חלקו בדירת המשפחה יש להחיל את ההקלה במס רכישה. דעת הרוב סברה כי אין לייחס לבעל פעולה שהאישה עשתה עובר לנישואין.

בעניין שלמי, אומצה גישה, לפיה מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. סתירה של החזקה שמקים כלל היחידה המשפחתית מתקיימת כאשר מבחינה קניינית מקיימים בני הזוג הפרדה רכושית ביחס לכל או לחלק מנכסי המקרקעין אשר בבעלותם . דעת הרוב סברה, כי תנאי הכרחי לקיומה של הפרדה רכושית הוא עריכת הסכם יחסי ממון בין בני הזוג המורה על כך.

בעניין שלמי, דובר על זוג אשר נישא, כשברשות כל אחד מהם דירת מגורים. כעבור כשבע שנים ממועד הנישואין, ערכו הזוג הסכם יחסי ממון המבסס את ההפרדה הרכושית, וכל אחד מהם מכר זמן קצר לאחר מכן את הדירה שבבעלותו וביקש ליהנות מהפטור במכירת דירת מגורים אחת לארבע שנים.

בעניין שלמי, ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור הבעל והכיר בכך שאם אכן הייתה הפרדה רכושית שנשמרה הלכה למעשה, יש אפשרות להכיר בכל אחד מבני הזוג כמוכר נפרד, וזאת לאור הפרשנות כי כלל היחידה המשפחתית קובע חזקה ניתנת לסתירה, במובן זה שבני הזוג רשאים להיות מוחרגים ממנו באמצעות יצירת הפרדה רכושית, ובלבד שמדובר בהפרדה המתקיימת הלכה למעשה .

בצד האפשרות שההפרדה הרכושית הייתה מלאכותית או פיקטיבית בעת שנעשתה, קיימת גם האפשרות שהפרדה רכושית שנעשתה בשעתו הלכה למעשה, נזנחה במהלך החיים המשותפים, באופן שדירת מגורים שהייתה שייכת לאחד מבני הזוג הפכה בהסכמה מפורשת או משתמעת לרכוש משותף.

 

בעניין בלנק, מדובר בבני זוג ידועים בציבור משנת 2003, אשר הסכימו בהסכם יחסי ממון שערכו בשנת 2011 על הפרדה רכושית, כדלקמן:

        1.       דירה אשר נרכשה ע"י הגבר בשנת 2002 (טרם הפיכת בני הזוג לידועים בציבור),               תיוותר בבעלותו.

        2.       דירה אשר קיבלה האישה במסגרת גירושיה בשנת 2001, תיוותר בבעלותה.

        3.       דירה בה התגוררה האישה משנת 2001, אותה רכשה מבני משפחתה בשנת 2006, ששימשה למגורי בני הזוג וילדיהם, לאחר שהפכו ידועים בציבור, תיוותר בבעלותה.

אלא, שמנהל מיסוי מקרקעין טען כי בני הזוג גרים במשותף באחת הדירות, ולכן, אין בעניינם הפרדה רכושית.  

ביהמ"ש העליון קבע, כי בני זוג המקיימים ביניהם הפרדה רכושית, עשויים להחליט להתגורר בנכס השייך לאחד מהם, בדירה המצויה בבעלות משותפת או בדירה שכורה . אין בכך כדי לסתור את ההפרדה הרכושית שנקבעה בהסכם יחסי הממון.  

בנוסף, ביהמ"ש התייחס לסוגיית שיפוץ נכס השייך לאחד מבני הזוג במימון משותף, אשר לדעת מנהל מיסוי מקרקעין עשוי ללמד על כך שביקשו לבטל את ההפרדה הרכושית, וליצור בעלות משותפת בנכס. אך ביהמ"ש קבע כי לא ניתן להסתפק באמירה כללית וסתמית מסוג זה, כאשר לא הובהר היקף השיפוץ, ולא החלק בו נשא בן הזוג שאינו הבעלים, אין די בכדי ללמד שההפרדה הרכושית שנקבעה בהסכם השיתוף לא קוימה הלכה למעשה .

נציין כי ההלכה דנן נתקבלה בדעת רוב, כנגד דעת המיעוט של כבוד השופט הנדל, אשר סבר שיש לצמצם את הפרשנות המרחיבה בדבר ההפרדה הרכושית. נראה ששוב אנו במחלוקות, בין הגישה הליברלית האוטונומית לכל אחד מבני הזוג - גבר ואישה, לבין הגישה השמרנית המקדשת את לשון החוק בבהמ"ש העליון.

בכלל העמדה כי לשון החוק היא חזקה ניתנת לסתירה, כאשר היא סותרת עקרונות יסוד של הערכים החברתיים של זכויות הגבר והאישה, או זכויות ליברליות אחרות, היא עמדה שבעבר נקט בה בית המשפט העליון, לגבי סוגיות מיסוי רבות, אך התעמעמה לאחרונה עקב הגישה השמרנית של חלק משופטי בית המשפט. יש לברך על חזרתה לעולם הדין והצדק.

 

 

 

 

 

‹ חזרה