עו"ד הורשע בהעלמת הכנסות מהשכרת דירות

רמי אריה, עו"ד רו"ח

הניסיון להעביר הכנסות מהשכרת דירות לבני משפחה באופן מלאכותי, אי דיווח על מלוא ההכנסות מההשכרה והשמטת חלק מהדירות מהצהרת ההון, הביאו להרשעה פלילית של עורך דין שעשה כל אלו.

כך בעניין עו"ד אריאלי (ת"פ 24119-08-16, מדינת ישראל נ' שמואל אריאלי, ניתן ביום 17.2.2020) אשר חלק מהכנסותיו מהשכרה הוסבו לבני משפחתו ולכן לא דיווח אליהם וחלק מהם נגבה על ידי חברה אשר בבעלותו.

כנגד אריאלי אשר היה בעל זכויות בשמונה דירות לפחות, הוגש כתב אישום, בגין השמטת הכנסות שהפיק מהשכרת הדירות בתקופה הרלוונטית, בסך כולל של 1,718,446 ₪, וכן בגין הגשת הצהרת הון כוזבת, ממנה הושמטו שתי דירות.

עו"ד אריאלי טען טענות הגנה עיקריות בהתייחס לדירות השונות, כדלקמן:

הסבת הכנסה על ידי אריאלי לבני משפחה – נטען כי לא קיבל כל הכנסה מדמי השכירות בשלוש דירות. שכן, ההכנסה אשר נתקבלה מהן הוסבה לבני משפחה אחרים, לבתו ולשתי אחיותיו.

הסבת הכנסה על ידי אריאלי לאר-שח נכסים בע"מ  - נטען כי החל משנת 2005 הוא הסב חלק מההכנסות לחברה בבעלותו.

הכנסה מדמי שכירות מתחת לתקרת הפטור שבדין – נטען כי יש לבודד את ההכנסה מהשכרת שלוש דירות, מההכנסה שנתקבלה מהשכרת "דירות ההסבה". אז עולה כי דמי השכירות משלוש הדירות נמוכים מתקרת הפטור לפי הוראות חוק מס הכנסה (פטור ממס על הכנסה מהשכרת דירת מגורים).

ביהמ"ש קבע, כי טענת ההגנה של אריאלי, לפיה הוא לא דיווח על הכנסותיו מדמי שכירות מ-"דירות ההסבה" משום שהסב את ההכנסות מהן לאחרים – היא טענה שאין לה עיגון ראייתי כלשהו מזמן אמת, אריאלי עצמו לא העלה טענה להסבה בעת הגשת ההשגה על השומה. העובדה כי חוזי השכירות נערכו עם בני המשפחה והשיקים של השוכרים שולמו ישירות לבני המשפחה, אינה מעלה ואינה מורידה לטענת ההסבה.

נקבע, כי טענת ההסבה גם אינה עומד במבחנים האזרחיים לניכור הכנסה, הנדרשים על מנת שפקיד השומה יכיר בהסבת הכנסה (ע"א 1107/03, טהורי נ' פקיד שומה ת"א 2, ניתן ביום 4.8.2004).

מעשית, אריאלי שימר בידיו לא רק את זכויות הבעלות ב-"דירות ההסבה" אלא גם את השליטה המעשית בהן, תוך שעשה בהן כרצונו. לכן, בעובדה שדמי שכירות כאלה או אחרים שולמו לקרובי משפחתו של אריאלי, או לחברה אשר בבעלותו, אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין העבירות מושא כתב האישום.

הטענה היא כי בני הזוג אריאלי, הם הבעלים של החברה, רכשו דירת מגורים, לפי טענתם בנאמנות בעבור האישה בלבד, אך בפועל לצרכי מגוריהם, אינה מתיישבת עם מושג הנאמנות. בני הזוג אריאלי, היה גם יוצר הנאמנות, גם הבעלים של החברה וגם הנאמן בעבורה כנהנית, אך בד בבד הוא ואשתו היו גם הנהנים בפועל, מנכס הנאמנות, כשהם משתמשים בדירה למגוריהם חינם אין כסף.

בהוראות סעיף 1 לחוק הנאמנות, מוגדרת נאמנות כ-"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". חוק הנאמנות מטיל על הנאמן חובות אמון שונות וביניהן, איסור על הפקת טובת הנאה לעצמו מנכסי הנאמנות. כאשר נכס הנאמנות הוא מקרקעין, רלוונטיות גם ההוראות הנוספות בחוק מיסוי מקרקעין. לפיכך, קבע ביהמ"ש כי עסקינן בנאמנות נטענת, חסרת כל תכלית לגיטימית וממילא חסרת כל תוכן או פשר משפטי.

ביהמ"ש קבע, כי אריאלי לא הסב את הכנסותיו מ-"דירות ההסבה" אלא העלים אותן במרמה, תוך שימוש פסול בפרטיהם של קרובי משפחתו, על מנת לפטור את עצמו מהצורך לדווח על הכנסותיו ולשלם מיסים כדין. בהקשר זה ערך אריאלי סדרה של הסכמי שכירות, אשר נועדו להסוות את זכויותיו הקנייניות בנכס. היסוד הנפשי הנדרש להתגבשות העבירות בהן הואשם אריאלי, לרבות כוונת המרמה, הוכח כנדרש.

אריאלי הורשע בהעלמת ההכנסות מהשכרת הדירות ובדיווח כוזב בהצהרת ההון אשר הגיש לפקיד השומה, עונשו ייקבע בהמשך.