סתירה בשיעור ההיטל אשר יחול
על העסקת מסתננים בענפים מועדפים

רמי אריה, עו"ד רו"ח

בפסיקה חדשה אשר ניתנה על ידי ביהמ"ש המחוזי מרכז, נקבע כי שיעור ההיטל אשר יחול על מעסיקי מסתננים יהיה תמיד 20%, ללא קשר לענפי התעסוקה של העובדים. זאת בניגוד לפסיקה הפוכה אשר ניתנה בעניין זה לפני כשלושה חודשים שקבעה כי שיעור ההיטל בענפים מסוימים אשר הוגדרו בחוק ההיטל יהיה נמוך יותר.

כך נקבע בעניין דב שמירה (ע"מ 11654-01-18, דב שמירה נקיון וכח אדם נ' פקיד שומה פתח תקווה, ניתן ביום 24.9.2019), חברת כוח אדם אשר העסיקה בשנים 2012-2015 עובדים מסתננים בענפים שונים. בין היתר, בענפי תעשיה, בניין, חקלאות וסיעוד מוסדי.    

לטענת דב שמירה, העסקת עובדים זרים מסתננים בענפי התעשייה, הבניין והחקלאות זכאית לשיעור מופחת של ההיטל לפי סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל התשס"ג-2003, ואילו העסקת עובדים זרים בתחום הסיעוד אינה מחייבת בתשלום ההיטל כלל.

העובדים המסתננים, החזיקו ברישיון לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, "רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה – עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה". רישיון שהייה זה, לא מהווה רישיון עבודה, אלא אם צוין כך במפורש על גבי הרישיון. בכך נבדל רישיון 2(א)(5) מהרישיון הניתן לעובדים זרים המגיעים לישראל לצורכי עבודה כחוק, המקבלים אשרת שהייה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 (עובד זמני), כאמור בתקנה 5(א) לתקנות הכניסה לישראל , תשל"ד – 1974.

סעיף 45(א) לחוק הבראת הכלכלה קובע, כי יחול חיוב בהיטל על מי שמעסיק עובדים זרים. שיעור ההיטל הרגיל בו חב המעסיק עומד על שיעור של 20% מסך כל ההכנסה אשר שילם המעסיק לעובד הזר. לצד זה בהמשך הסעיף נקבעה הקלה, לפיה המעסיק יחויב בהיטל בשיעור מקל , וזאת – "אם העובד המועסק על ידו לפי היתר להעסקת עובד זר בענפים אלה ...".

חלק מהעובדים המסתננים אשר העסיקה דב שמירה, היו בענף הסיעוד המוסדי ולא בסעיף הביתי. כלומר, העובדים המסתננים הועסקו במוסדות סיעודיים ולא בבתיהם של מטופלים סיעודיים.

פקיד השומה חייב את דב שמירה לשלם היטל בגובה 20% מסך השכר הכולל אשר שילמה לעובדיה, ללא הבחנה בין הענפים השונים בהם הועסקו.

בפסיקה קודמת במחלוקות אלו, אשר ניתנה בעניין טומי (ע"מ 29283-08-16, טומי ווש בע"מ נ' פקיד שומה רחובות, ניתן ביום 14.7.2019) ננקטה פרשנות, לפיה דרישת קיומו של היתר העסקה הנזכרת בסעיף 44 לחוק, מתייחסת הן לרישא והן לסיפא של הסעיף. בהתאם לכך, נקבע כי משפסק בית המשפט העליון בעניין סעד כי ההיטל חל גם על עובדים מסתננים, יש להחיל בעניינם גם את שיעורי ההיטל המקלים.

בעניין דב שמירה, דחה ביהמ"ש פרשנות זו. לשיטתו, כדי ליהנות מההוראה המקלה, יש לעמוד בתנאי הסף לפיו "העובד הזר מועסק על ידו לפי היתר להעסקת עובד זר בענפים אלה" היתר שכזה מבקשת דב שמירה למצוא בהודעת אי האכיפה שניתנה בעניין בג"צ קו לעובד.

ביהמ"ש סבר, כי הימנעות מאכיפה אינה זהה ושקולה למתן אישור העסקה, ובפרט אין היא שקולה להיתר ספציפי לעיסוק בענף מסוים. מתן היתר לעיסוק בענף מסוים, כרוך בעמידה בתנאים אשר נקבעו על ידי גורם מוסמך וביחס לאותו ענף.

העסקת עובד זר כחוק, מטילה על המעסיק עלות כלכלית לא מבוטלת. נוח יותר למעסיק לפטור עצמו מנטל כלכלי זה – לא לממן את מגוריו ולא לשאת בתשלום האגרות הכרוכות בהבאתו של העובד בזר לארץ כחוק.

היות ובידי דב שמירה אין "היתר להעסקת עובד זר בענפים..." הרלבנטיים (תעשייה, בניין וחקלאות), עליה לשלם היטל בשיעור הרגיל הקבוע בסעיף 45 לחוק הבראת הכלכלה – בשיעור של 20% ולא בשיעור המקל.

כך, גם לגבי העסקת עובדים מסתננים בתחום הסיעודי המוסדי. ביהמ"ש סבר כי "העסקה כדין" בענף ספציפי, מחייבת היתר העסקה ספציפי בענף זה, ולכן העסקתם אינה עומדת בדרישות הסעיף.

בכל מקרה, יש להחיל את ההטבה בעת העסקה בסיעוד ביתי. ישנו הבדל מהותי בין עובד זר המועסק בביתו של אדם והנדרש לעבוד שם כמעט ללא הפסקה, לבין עובד זר המועסק במוסד סיעודי, הנהנה מתנאי העסקה הדומים יותר להעסקה בעבודות אחרות. שוני זה, מצדיק את הפרשנות לפיה אי החבות בהיטל, חלה רק בעת העסקת עובד זר בסיעוד ביתי.

נקבע, כי על דב שמירה לשאת בתשלום היטל עובדים זרים בשיעור של 20%, ללא תלות בשאלה באיזה תחום העסיקה את העובדים המסתננים. זאת בניגוד לפסיקה אשר ניתנה לפני כשלושה חודשים בעניין טומי ווש. נאלץ להמתין להכרעת בית המשפט העליון במחלוקת זו.

למצגת בנושא: מיסוי עובדים זרים, מומחים זרים ומסתננים -  לחץ כאן