חיוב רטרואקטיבי בדמי ביטוח לאומי בגין הכנסות מעבודה בחו"ל

רמי אריה, עו"ד רו"ח

תושב ישראל העובד ומקבל הכנסה מחו"ל, כעצמאי או כשכיר אצל מעסיק זר, חייב בדיווח ותשלום דמי ביטוח לאומי על מלוא הכנסותיו מחו"ל. זאת, אף אם קיבל חיובים מוקטנים לתשלום דמי ביטוח בעת שהייתו בחו"ל. במקרה כזה, הוא יקבל חיוב לתשלום רטרואקטיבי. אך בנסיבות מסוימות, ייתכן ותהיה הצדקה לביטול מלוא הקנסות, הריבית ורוב ההצמדה למדד שהוטלו בגין החוב.

בעניין מיזל (עב"ל 10820-09-17, המוסד לביטוח לאומי - אריה מיזל, ניתן ביום 30.7.2019), לפני צאתו לעבודה בחו"ל, פנה מיזל למוסד לביטוח לאומי והודיע על תחילת עבודתו אצל מעסיק זר בחו"ל, לצורך הסדרת תשלום דמי הביטוח. המוסד שלח למיזל פנקס לתשלום דמי ביטוח בגובה המינימלי כפי שמשלם מי שאינו עצמאי ואינו עובד. לאחר שהכנסותיו דווחו למס הכנסה, הוצאו לו שומות לתשלום דמי ביטוח מלאים לפי השיעור החל על הכנסות מחו"ל באופן רטרואקטיבי. 

מיזל שהה ברומניה ועבד אצל מעסיק זר בתקופה שבין 31.12.2008 ועד סוף שנת 2010. ביום  8.4.2009 הגיש מיזל טופס "שאלון לקביעת תושבות - לשוהה בחו"ל". במסגרתו הצהיר כי הינו "שכיר במדינה זרה". עם זאת, הוסיף בהערות כי "בסיס החיים בישראל", וכי אשתו וילדיו הקטינים אינם מצטרפים עמו לנסיעה לחו"ל. מיזל לא דיווח למוסד לביטוח לאומי באופן יזום על הכנסותיו. דיווחי השומה אשר הגיש למס הכנסה התקבלו במוסד לביטוח לאומי.

בסעיף 1(4)(א) לתקנות הביטוח הלאומי נקבע, כי מבוטח תושב ישראל המועסק במדינה זרה אצל מעביד שאינו ישראלי, ישלם בעצמו את דמי הביטוח. 

בסעיף 20(א) לתקנות , הנושאת את כותרת השוליים "מבוטח השוהה בחוץ לארץ" נקבע, כי מבוטח השוהה מחוץ לישראל, ישלם את דמי הביטוח כמבוטח שאינו עובד ואינו עצמאי.

יצוין, כי סעיף 76 לחוק, שעניינו "עובד בחוץ לארץ" אינו חל בענייננו. זאת, היות שתחולת סעיף 76 מוגבלת למקרים בהם "המבוטח ומעבידו הם תושבי ישראל", ומכאן שהסעיף אינו חל כאשר מדובר במעסיק זר.

הכלל כאשר מדובר בעובד שכיר בישראל, הוא כי גביית דמי הביטוח תתבסס על דיווחי המעסיק והעברת תשלומי דמי הביטוח תעשה על ידי המעסיק.

אולם, כאשר מדובר בעובד המועסק כשכיר במדינה זרה על ידי מעסיק זר, עקרון זה אינו ישים. לכן, המבוטח נדרש בעצמו לדווח ולבצע את תשלום דמי הביטוח.

ביום 5.7.2004 פרסם המוסד את חוזר ביטוח מספר 1311 בעניין התייחסות להכנסה של תושב שהופקה מחוץ לארץ. לפי חוזר זה, היה מקום להתייחס להכנסה אשר דווחה בשומה ממקור הכנסה של שכיר מחוץ לארץ כאל הכנסה שלא מעבודה. בעקבות ביקורת של מבקר המדינה, תוקן ליקוי זה.

ביום 31.8.2014, לאחר תיקון ליקוי מנגנון הגבייה הממוחשב של מערכת המוסד לביטוח לאומי, שלח המוסד למיזל מכתב שעניינו בירור מעמדו כשכיר, במסגרתו נמסר כי התקבלו במוסד שומות מס הכנסה שנערכו ביום 29.7.2013, ולפיהן היו לו הכנסות בשנת 2009 ובשנת 2010.

מיזל לא השיב למכתב, ולכן חויב בדמי ביטוח בהתאם לשומות שדווחו במס הכנסה.

ביה"ד הארצי לעבודה קבע, כי רשות מנהלית אמורה להשתמש בסמכות הנתונה לה, לרבות סמכות גביית חוב "במהירות הראויה", כלשון סעיף 11 לחוק הפרשנות. עקרון זה מבטא אינטרס משותף של הרשות המנהלית והפרט. לגבי הרשות המנהלית, עקרון זה נגזר מחובת ההגינות הכללית שהיא חבה כלפי הפרט. לגבי הפרט, שיהוי בגביה פוגע ביכולתו לכלכל צעדיו. על כן, הפרת חובת גביית החוב לדמי ביטוח במהירות הראויה מהווה פגם.

מיקוד הבחינה במקרה זה, נסב על שאלת עוצמת הפגם ותוצאותיו, היינו אם זה מגיע כדי שיהוי המונע את גביית החוב, קרי שיהוי מאיין גבייה, או שמא עסקינן בהשתהות פגומה, שתוצאותיה שונות והן אינן מאיינות את עצם גביית החוב. 

חוב לתשלום דמי ביטוח אינו נתון להתיישנות כמשמעה בחוק ההתיישנות. בשנת 2014 נחקק סעיף 363א לחוק, אשר מטיל מגבלות על אפשרות גבייתו של חוב לתשלום דמי ביטוח. בסעיף נקבע, כי בתוך שבע שנים, לכל היותר, מהמועד לתשלום דמי ביטוח, ישלח המוסד לחייב דרישה לתשלום חוב, לא נשלחה דרישה לתשלום החוב, ולא ננקטו הליכי גבייה לפי פקודת המסים (גבייה), או לא בוצע קיזוז ממועד הדרישה, לא ייגבו דמי הביטוח וכל חוב הנצמח מהם מהחייב, לרבות בדרך של קיזוז.

ביה"ד סבר, כי מועד היווצרות העילה הוא בזיקה לעריכת השומות הסופיות, ולא למועד ביצוע העבודה. כלומר, יש למדוד את תקופת ההתיישנות מהמועד בו קיבל המוסד לביטוח לאומי את השומות ממס הכנסה. רק אז ניתן היה לפעול באופן יזום להוציא שומות ולאכוף אותן.

לסעיף 363א לחוק, נקבעו הוראות תחילה ותחולה, המאפשרות גביית דמי ביטוח מהעבר. בכל הנוגע לחובות שמועד תשלומם קודם ליום 1.1.1999 נקבע, כי המוסד לא יוכל לנקוט פעולה כלשהי לגבייתם. בחובות שהמועד לתשלומם הוא לאחר 1.1.1999 ולפני 1.1.2008 נקבע, כי המוסד יוכל לנקוט פעולה לגבייתם, ולכן ניתן לגבות את החוב נשוא הערעור עד ליוני 2016.

במקרה דנן, קבע ביה"ד, כי למרות השיהוי לא יבוטלו השומות ממספר טעמים: ראשית, מיזל לא הוכיח באופן אובייקטיבי כי שונה מצבו לרעה עקב השיהוי. שנית, דמי ביטוח הינם תשלום חובה, וטענה בדבר הסתמכות לגיטימית המבוססת על נוהג הנוגד דין מעוררת קושי. שלישית, מכוח דין חלה על מבוטח המועסק במדינה זרה אצל מעסיק זר, חובת דיווח למוסד על הכנסותיו. בהעדר קיום חובת הדיווח יש קושי בניסיון ההסתמכות הנטען על ידי מיזל.

עם זאת, החליט ביה"ד על הקלות משמעותיות בגביית דמי הביטוח, כדלהלן:  

(1) קנסות – בנסיבות העניין אין הצדקה לחיוב בקנסות עד למועד מתן פסק הדין.  

(2) ריבית – יש לבטל את מלוא החיוב בריבית בגין החיובים.

(3) הצמדה למדד – החוב יישא הפרשי הצמדה רק בגין התקופה שלאחר משלוח דרישת החיוב ביום 31.8.2014.

לגבי קרן החוב – הפנה ביה"ד לעניין אילנית מרכז לשיקום (עע"מ 7217/10, ‏אילנית מרכז לשיקום בע"מ נ' מדינת ישראל - הממונה על מחוז חיפה, ניתן ביום 27.6.2012), בו נטמן הזרע, להחלת דוקטרינת האשם התורם, גם כלפי חוב של הפרט לרשות המנהלית.

אולם, ביה"ד קבע בנסיבות העניין, כי אף אם היה בסיס להחלת הדוקטרינה ביחס לקרן החוב, הרי אין זהו המקרה המתאים לשימוש בסעד זה. מדובר בחוב שאינו וותיק, אלא בן כ- 3-4 שנים, ומיזל לא טען כי שונה מצבו לרעה עקב אי הבהירות האמורה.

סוף דבר נקבע, כי המוסד יהא רשאי לגבות את מלוא הקרן של החוב (161,168 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה מיום 31.8.2014 בלבד. המוסד לא יהא רשאי לגבות קנסות וריביות בגין התקופה שעד למתן פסק הדין, ולא יהא רשאי לגבות הפרשי הצמדה בגין התקופה עד ליום 31.8.2014.