שירותים לחברה זרה שחלקם בישראל – חייבים במע"מ

רמי אריה, עו"ד רו"ח

מתן שירות לתושב חוץ, חייב בשיעור מע"מ אפס, אלא אם מהשירות נהנים גם תושבי ישראל, בעקיפין או במישרין. כך נקבע, כי חברה העוסקת בשירותי השמה ותיווך עבודה עבור לקוחה שהיא חברה זרה, אך משירותיה נהנים גם עובדים ומעסיקים תושבי ישראל, חייבת בתשלום מע"מ בגין השירותים.

בעניין מנו-בייס (ע"מ 18831-04-17, מנו-בייס בע"מ נ' מע"מ פתח תקווה, ניתן ביום 1.8.2019), נדונה שומת מע"מ שהוצאה בגין תקבולים שקיבלה מנו-בייס מתאגיד זר.

מנו-בייס טענה כי חל על התקבולים מס ערך מוסף בשיעור אפס, בהתאם להוראות סעיף 30(א)(2) או סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ.

מנו-בייס עוסקת בשירותי השמה ותיווך עבודה בין מעסיקים לבין מבקשי עבודה תושבי ישראל. לפי ההסכם בינה לבין החברה הזרה, מבצעת מנו-בייס הליך של איתור ומיון מועמדים, בין היתר, באמצעות פעולות פרסום באינטרנט, בעיתונים וקיום כנסים בהם היא פונה למועמדים מעוניינים. לאחר קבלת הפניות, היא עורכת הליך של סינון, הכולל איסוף מסמכים, נתונים וביצוע ראיונות למועמדים.

מנו-בייס טענה כי בתמורה למתן זכות השימוש במאגר המידע או לחילופין מסירת ה-"מידע" לחברה הזרה, תקבל תשלום קבוע בסך 30,000 $ בחודש. בנוסף טענה מנו-בייס כי מדובר ב-"מידע" הכלול בהגדרת המונח "נכס" בסעיף 1 בחוק: "זכות, טובת הנאה ונכסים בלתי מוחשיים אחרים ובין השאר- ידע", כך שהעברתו של המידע בתמורה לחברת הזרה, מהווה למעשה "מכר" של נכס בלתי מוחשי.

מנו-בייס טענה, כי התנאים הקבועים בסעיף 30(א)(2) לחוק מע"מ מתקיימים, כשאין חולק כי החברה הזרה נכנסת בגדר "תושב חוץ". לכן, יש לראות בתמורת הזכות כתמורה בשל מכירת נכסים בלתי מוחשיים לתושב חוץ – תמורה החייבת במע"מ בשיעור אפס מכוח הוראות סעיף 30(א)(2) לחוק מע"מ.

לחלופין, טענה מנו-בייס , כי מדובר בתמורה בגין שירות לחברה הזרה ולה בלבד, ולכן חל עליה מס בשיעור אפס מכוח הוראות סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ.

ביהמ"ש קבע, כי מעורבותה של מנו-בייס הייתה הרבה מעבר למסירת מידע. הוכח כי תפקידה לא הסתיים ביום אספקת המידע לחברה הזרה. אלא, היא המשיכה ללוות את המאבטחים, הייתה מעורבת באופן פעיל בקליטתם של המאבטחים בחברה הזרה וכן אפשרה לנציגי החברה הזרה לפעול מתוך משרדיה.

לפיכך, נקבע כי החלק העיקרי בעסקה בין מנו-בייס לחברה הזרה היה מעטפת שירותים כוללנית של שירותי השמה ותיווך עבודה וכן ליווי המאבטחים בקליטתם לעבודה ולא אספקת מידע. לכן, מדובר בעסקת שירותים ולא בעסקת מכר, ולא מתקיימים התנאים לזכאות לשיעור מס אפס מתוקף סעיף 30(א)(2) לחוק מע"מ.

לחילופין, טענה מנו-בייס, כי תמורת הזכות היא תמורה בגין שירות לחברה הזרה ולה בלבד ולא ממתן שירות למועמדים לעבודה בחברה הזרה, ולכן חל עליה מס בשיעור אפס מכוח הוראות סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ.

סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ קובע מס בשיעור אפס בעסקאות למתן שירות ל-"תושב חוץ". אלא, שיש לבחון האם מדובר בשירות מעורב. כלומר, האם ניתן השירות גם לתושב ישראל בנוסף לחברה הזרה ? והאם היקף השירותים והפעילות האינטנסיבית של מנו-בייס יוצרים לה הנאה ממשית ?

ביהמ"ש קבע, כי אין כל ספק שמדובר בשירות מעורב וכי מהעסקה שנחתמה בין מנו-בייס ובין החברה הזרה נהנו כל אותם דורשי העבודה הישראליים אשר מצאו עבודה בחברה הזרה או אצל מעסיקים אחרים, איתם הייתה מנו-בייס בקשרי עבודה.

נמצא כי מנו-בייס, כחברת השמה, נתנה שירותים לשני גורמים: מחד גיסא לדורשי עבודה המעוניינים למצוא עבודה, בעיקר משוחררי צבא וסטודנטים- קהל היעד אליו פנתה בפרסומיה, ומאידך גיסא למעסיקים המחפשים עובדים.

לפיכך, היות ומדובר בשירות מעורב, הניתן גם לתושבי ישראל, היא אינה זכאית לשיעור מס אפס מתוקף סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ .

הערעור נדחה בשל אי עמידה בתנאים בסעיף 30(א)(2) לחוק מע"מ, הקובע מס בשיעור אפס על תמורת בשל מכירת נכסים בלתי מוחשיים ל-"תושב חוץ". לחילופין, סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ קובע מס בשיעור אפס בעסקאות למתן שירות לתושב חוץ בתנאי שמהשירות לא נהנים גם תושבי ישראל. מנו-בייס לא עמדה בתנאי הסעיף.