ניכוי מע"מ בגין נסיעות בתפקיד ונסיעות מהבית לעבודה ובחזרה

רמי אריה, עו"ד רו"ח

כלי רכב צמוד שהמעסיק מעמיד לשימוש העובד שלו, משמש הן לנסיעות בתפקיד של העובד עבור המעסיק והן לנסיעות מהבית לעבודה וחזרה. הנה מסתבר כי קיים דין שונה לגבי אלו, בין שווי הרכב לפי הוראות מס הכנסה כפי שנקבע לאחרונה בעניין אור חי , לבין הוראות מע"מ.

בעניין יינות ביתן (ע"מ 22444-12-15, יינות ביתן בע"מ נ' מנהל מע"מ אשדוד, ניתן ביום 29.5.2019), נדונו הוראות מע"מ לגבי כלי רכב פרטיים שהוצמדו לעובדי החברה, ואשר היא ניכתה בגינם 2/3 ממס התשומות בגין הוצאות התחזוקה והשימוש בכלי הרכב.

החברה ניכתה מס תשומות מהוצאות אחזקת הרכב, בשיעור של 2/3, לפי תקנה 18(ב)(2) לתקנות מס ערך מוסף, המאפשרת לנכות שני שלישים ממס התשומות, אם עיקר השימוש בכלי הרכב הוא לצרכי העסק.

מנהל מע"מ סבר, כי עיקר השימוש בכלי הרכב היה לצרכים פרטיים של עובדי החברה ולא לצרכי העסק, כך שהיה על היינות ביתן לנכות רק 1/4 ממס התשומות.

החברה המציאה למע"מ נתונים שונים הנוגעים לשימוש בכלי הרכב של החברה, בין היתר: טבלה המסכמת את נתוני ה- GPS עבור כלל כלי הרכב לפי תקופות ונתוני נסיעה של רכבים אחדים שנבחרו באקראי כמדגם ע"י המע"מ אשדוד.

לגבי נסיעות בתפקיד של העובדים, כפי שפורטו בנתונים שהומצאו, מרגע הגעת העובד אל מקום העבודה ועד לרגע שיצא אל ביתו בסיום יום העבודה, ושעליהן הצהירה החברה כנסיעות עסקיות, הסכים מנהל מע"מ, כי מדובר בעסקאות עסקיות שניתן לקזז את המע"מ בגינן. 

אולם, נותרה המחלוקת ביחס לדינן של נסיעות מהבית למקום העבודה, וממקום העבודה חזרה לבית. המחלוקת נותרה ביחס לרכבים הפרטיים של החברה - ולא לגבי הרכבים המסחריים.

החברה טענה, כי במהלך הנסיעות מהבית אל מקום העבודה ובחזרה ממשיכים העובדים ומבצעים את תפקידם. ביהמ"ש קבע, כי החברה לא הביאה ראיות מספיקות להראות כי הנסיעות מהבית אל מקום העבודה ובחזרה הן לצרכי העסק. לא היה תיעוד לגבי הפעילות העסקית אותה ביצעו עובדי החברה בזמן הנסיעה מהבית לעבודה ובחזרה.

בהמ"ש סבר, כי שיחות טלפון, בין אם הן בענייני עבודה ובין אם הן בעניינים פרטיים, ניתן לבצע גם במהלך נסיעה ברכב פרטי אשר בבעלות העובד או באמצעי תחבורה ציבורי. לא הוכח כי השימוש ברכב של העבודה כשלעצמו, מעניק יתרון בהיבט זה, לעסק של החברה.

גם ביחס לטענה כי נעשה שימוש בכלי הרכב על מנת להסיע עובדים נוספים לעבודה, לא הובאה תשתית ראייתית מספקת. לא העידו עובדים בעניין זה, לא הוצגו מסמכים העשויים ללמד כי מדובר בעניין שיטתי וקבוע, ולא הוצג סידור הסעות.

החברה לא טענה, ואף ממילא לא הראתה, כי חייבה את העובדים להגיע עם רכב למקום העבודה.

נזכיר, כי בעניין על רד הנדסה (ע"ש 1097/04,על רד הנדסה מעליות (1992) בע"מ נ' מע"מ ת"א), הכיר ביהמ"ש ב- 90% מהמע"מ בגין הוצאות אחזקת הרכב. שם נקבע, על סמך הראיות, כי השימוש העיקרי והייעודי של רכבי הכוננות (טנדרים) היה לצרכי עבודה, וכי אף שכלי הרכב הוחנו בסוף יום העבודה ליד בתי העובדים, הוכר רוב המע"מ ששולם בגין אחזקתם, בשיעור של 90% ממנו.

כך אנו רואים, כי לעניין מע"מ מסכימה רשות המיסים לראות בנסיעות לצורכי העבודה ואפילו בנסיעות לבית וחזרה אשר נדרשות לצורך המעסיק, כנסיעות בתפקיד הנדרשות למעסיק, אך לעניין מס הכנסה קבע בית המשפט העליון כי יש לקבוע שווי שימוש ברכב הצמוד לעובדים לפי התקנות, לרבות העיוותים הרבים שיש בהם, כלפי חיוב העובד במס עודף ללא הצדקה.