ייתכנו מצבים שבהם ביקורת ניכויים של מס הכנסה

לא תחייב את המוסד לביטוח לאומי

רמי אריה, עו"ד רו"ח

הכלל הוא כי כאשר נערכה ביקורת ניכויים בשל שכר, טובות הנאה לעובדים והוצאות עודפות על ידי מס הכנסה, הרי ממצאי ביקורת זו מחייבים גם לצורכי קביעת שומות ניכויים על ידי המוסד לביטוח לאומי. כלל זה נקבע על ידי ביה"ד הארצי לעבודה בדב"ע נה-/014, "גדות" תעשיות פטרוכימיות בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי. ובכל זאת, מה הדין כאשר נערכו למעביד שומות ניכויים על ידי מס הכנסה ומתברר בדיעבד כי שומות אלו נערכו על בסיס עובדתי מוטעה ? מה הדין כאשר נערכו שומות ניכויים בשל שווי השתתפות בכנסים והשתלמויות, לימודים, מתנות לעובדים ושווי שימוש ברכב לעובדים ומברור חוזר של העובדות עולה כי שומות מס הכנסה מבוססות על שגיאות עובדתיות או על פרשנות מוטעית של הדין.

בעניין גדות, ביה"ד קבע כי קביעת פקיד השומה בעניין שומות ניכויים של מעביד תהא מחייבת גם לעניין ביטוח לאומי. פסיקה זו ניתנה למרות שבחוק הביטוח הלאומי לא נקבע במפורש כי שומת ניכויים למעבידים אשר נקבעה על ידי פקיד שומה מחייבת לעניין ביטוח לאומי . קביעה מחייבת לעניין שומת הכנסה החייבת בדמי ביטוח לאומי, נקבעה בסעיף 345 (ב) לחוק הביטוח הלאומי לפיה חייב המוסד לביטוח לאומי לאמץ את השומה סופית לצורכי מס הכנסה של עצמאי או של מי שאינו עובד ואינו עצמאי. אך כאמור, אין בחוק הביטוח הלאומי קביעה כל שהיא בעניין אימוץ שומת ניכויים של מס הכנסה לעניין ביטוח לאומי. למרות אי הוראה ברורה בנושא זה בחוק הביטוח הלאומי קבע ביה"ד בעניין גדות, כי חזקה היא כי פקיד השומה פועל כהלכה בקביעה, האם הוצאות מסוימות של מעביד הן בגדר "הוצאות עודפות" ? ועל כן יש מקום לכך שקביעה זו תכובד על ידי המוסד.

ביה"ד קבע בעניין גדות כי למרות שאין קביעה מפורשת לעניין זה בחוק הביטוח הלאומי, הרי מין הראוי כי קביעות עובדתיות הנעשות על ידי רשות מינהלית אחת, על פי סמכותה שבחוק, יכובדו על ידי רשות מינהלית שניה, כאשר הנושא הנדון קשור או משותף לפעילויותיהן ולסמכויותיהן של שתי הרשויות. חריג לכך הוא כאשר הרשות המינהלית השניה הוסמכה במפורש בחוק לחרוג מקביעות אלה או שהוסמכה להבחין הבחנות בתחום שעליו היא מופקדת. דוגמה לכך היא ההוראה בסעיף 345 (ב) לחוק ביטוח לאומי, בו נקבע כי מהכנסת עובד עצמאי על פי שומת מס הכנסה, יופחתו סכומים מסוימים שפורטו שם.

נקודת המוצא צריכה להיות כי מחד, אם קבע פקיד השומה כי מדובר בהוצאות שניתן ליחסן לעובד מסוים והן הכנסות עבודה כהגדרתן בסעיף 2 (2) לפקודה הרי הן יחויבו גם בדמי ביטוח. מאידך, באם מדובר בהוצאות מעביד שלא ניתן לייחסן לעובד ספציפי והן סווגו על ידי פקיד השומה כ"הוצאות עודפות". דהיינו, "הוצאות למתן טובת הנאה שנתן מעביד לעובדיו ואשר לא ניתן לייחסה לעובד פלוני", כאמור בסעיף 32(11) לפקודה הרי לא ניתן לחייבן בדמי ביטוח. זאת ועוד, עולה מקביעת ביה"ד האמורה כי אם מדובר בהוצאות שעיקר ההנאה מהם היא למעביד, הרי אלו הוצאות שכלל אינן בגדר הכנסות עבודה ואינן חייבות בדמי ביטוח. שכן, כלל אינן הכנסות לפי סעיף 2 (2) לפקודת מס הכנסה.

עם זאת, מצוין באותו פס"ד באמרת אגב כי חזקת האימוץ של שומות הניכויים שנקבעו על ידי פקיד השומה, היא חזקה ניתנת לסתירה. שכן, ייתכנו מצבים שבהם ההכרה של פקיד השומה ב"הוצאות עודפות", הושתתה על טעות עובדתית. דהיינו, קיימת אפשרות כי במידה ומתברר בדיעבד כי קביעת שומות הניכויים על ידי פקיד השומה נעשתה לפי בסיס עובדתי שגוי, הרי אין הכרח כי המוסד לביטוח לאומי יסתמך על קביעה זו . מובן כי כדי להוכיח תשתית עובדתית שגויה שעליה התבסס פקיד השומה, יהיה צורך להרים נטל הוכחה כבד להראות את השגיאות העובדתיות שנפלו בשומת הניכויים שערך פקיד השומה.

מכאן כי קביעות פקיד השומה לעניין חיוב תשלומים לעובדים, יחייבו ככלל את המוסד לביטוח לאומי, למעט, כאשר המדובר בקביעות שהושתתו על תשתית עובדתית שגויה. במקרה זה רשאים הן המעביד והן המוסד לביטוח לאומי לבדוק מחדש את קביעות פקיד השומה.

ביה"ד אינו מתייחס באותה אמרת אגב, לאופן תיקונה של הטעות העובדתית והשאיר נושא זה כצריך עיון. מן הסתם, הנושא עוד יחזור יום אחד לפתחו של ביה"ד לליבון נוסף בעתיד.