לבנקים אין זכות חד-צדדית לסגור חשבונות ללקוחותיהם

רמי אריה, עו"ד רו"ח

אין לבנק סמכות להקפיא, להגביל או לסגור חשבון בנק של לקוח שלו, בלי לתת ללקוח הזדמנות סבירה להסביר את הפעולות החשודות בחשבון. גם אז ראוי כי הבנק לא יפעל באופן חד-צדדי אשר יפגע בלקוח, אלא במקרים חריגים וקיצוניים בלבד. ראוי גם כי הבנק ימנע מלדרוש "אישור רואה חשבון" למצבו ופעולותיו של הלקוח, היות ומדובר בדרישה לא סבירה החורגת מהדין.

כך קבע ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בעניינה של חברת טויגה און ליין בע"מ (ת.א. 262-04-17,טויגה און ליין בע"מ נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ, ניתן ביום 6.12.2018), במסגרת פסק דין שקבע כי בנק מזרחי פעל שלא כדין בכך שסגר את חשבון הבנק של החברה אשר נוהל אצלו.

עוד קבע ביהמ"ש כי לפי הוראות הפיקוח על הבנקים מיום 4.1.2018 , דרישת "אישור רואה חשבון" בנוסח כפי שנדרש על ידי הבנק, אינה סבירה, היות ומדובר בדרישה לאישור של נתונים ופעולות אשר אינם על סמך מסמכים אותם יכול רואה החשבון לאמת.

החברה פנתה לביהמ"ש בבקשה לקבוע כי ההחלטות של הבנק על סגירת חשבונותיה אינן סבירות ובניגוד לדין, ויינתן צו המונע את סגירת החשבונות ו/או המונע הטלת מגבלות גורפות על הפעילות בחשבונות.

חברת טויגה און ליין היא חברה שהתאגדה בישראל, אשר בעלת המניות בה הינה חברה זרה אשר התאגדה באיי הבתולה ומקום מושבה באיי מיין – שניהם נחשבים כמקלטי מס ידועים.

לטויגה און ליין בע"מ ולטויגה מדיה בע"מ אשר הגישו את התביעה יחדיו (להלן: "התובעות"), היו במועדים הרלוונטיים לתביעה ארבעה לקוחות. לקוח אחד, חברה אשר התאגדה בבליז ופעלה בקפריסין. לקוח שני, חברה אשר החלה להיות לקוחה של התובעות במקום החברה הראשונה ומקום התאגדותה בואנואטו ופעילותה בקפריסין, ועוד שני לקוחות חברות אשר פעלו בקפריסין.  

ביום 20.3.2017 פנה הבנק במכתב והודיע כי אופן ניהול החשבון אינו עולה בקנה אחד עם ההתנהגות המקובלת בבנק לחשבון מסוג זה ועם הצהרות התובעות בעת פתיחת החשבונות. התובעות התבקשו להמציא הסברים ומסמכים מספקים לאופי הפעילות בחשבונות הקבוצה וכי קיימת רשימה מפורטת ומדויקת בה לא עמדו התובעות. הבנק הוסיף ופירט כי הינו נדרש על ידי בנק ישראל להכיר את פעילות הלקוח ולקבל הסברים ואסמכתאות מתאימים לכל תקבול ופעולה המתבצעים בחשבון.  

הבנק דרש מהתובעות לסגור את החשבונות תוך 14 יום ואם לא ייעשה כן, ייאלץ להפסיק את הפעילות בחשבון ללא התראה נוספת.

ככלל יסוד, קבע ביהמ"ש כי על תאגיד בנקאי חלה החובה למתן שירותים בנקאיים ללקוחותיו וזאת אלא אם סירובו למתן שירות כאמור, הינו סביר.  

הבנק טען כי על פעילותם של התובעות התנוססו דגלים אדומים רבים אשר העלו חשדות לפעילות אשר אינה כדין: התובעות הינן חברות בנות של חברה אשר מקום התאגדותה באיי הבתולה הבריטיים ומקום מושבה באיי מיין אשר שניהם מוכרים כמדינות OFF SHORE , התובעות לא הבהירו את פעילותן ומבנה האחזקות בחברות הינו מורכב כאשר חלק מהמניות מוחזקות בנאמנות אשר לא הוסבר הצורך בה, התאגדות לקוחות התובעות במדינות OFF SHORE - בליז וואנואטו ורישום משרדיהן בקפריסין, היעדר מידע מפורט באשר ללקוחות הקצה של לקוחות התובעות, היעדר הסבר לכך שהתובעות הפסיקו לעבוד עם חברה אחת ועברו לעבוד עם חברה אחרת – כאשר למעשה מדובר באותו לקוח בדיוק המוחזק על ידי אותו בעל מניות, עובד מאותו מקום ומעסיק את אותם העובדים.

בנוסף מתקיימות חקירות והליכים פליליים כנגד בעלי זכויות החתימה בחשבונות, בחשד להעלמת מס בהיקף של מיליוני שקלים באמצעות שימוש בחברות זרות ומקלטי מס.

לטענת הבנק, בהינתן קיומם של הדגלים האדומים, חלה עליו חובה לנהוג בזהירות ובחשדנות כלפי פעילותם הפיננסית של התובעות, וכן לדרוש מסמכים והסברים אשר יסירו חשדות העולים מהדגלים האדומים האמורים ולפיהם מתנהלת פעילות הלבנת הון אשר אינה כדין.

לטענת טויגה, החובות אשר הוטלו על הבנקים במסגרת החקיקה למניעת הלבנת הון וטרור, ובפרט קנסות העתק אשר הושתו על חלקם והחקירות של משרד המשפטים האמריקאי החושפות עובדיהם לסנקציות, הובילו לכך שהבנקים מעדיפים לא להתמודד עם ערימת המטלות הכרוכה בחשבונות החורגים מהמסגרת הרגילה הגורמים להם "כאב ראש" ולהודיע על סגירת חשבונות בכל מקום בו מתנוססים דגלים אדומים באשר לפעילותם, והכל מבלי לבחון האם יש בדגלים האדומים בכדי לבסס חשדות לפעילות אסורה והאם לא ניתן לשלול חשדות אלו.  

טויגה טענה כי על הבנק היה לתת לה הזדמנות הוגנת לענות ולהסביר את פעילותן והוא לא קיים הליך נאות כלפיהם. ההחלטה בדבר סגירת החשבון הינה הסנקציה החריפה ביותר ב-"ארגז הכלים" ומשכך, נקיטה בה, תחת נקיטה באפשרויות האחרות כגון בקרה ודיווח, אינה מידתית ואינה תקינה ולכן יש לבטלה.

במסגרת עמדת בנק ישראל אשר גובשה בעבודת מטה משותפת עם הרשות לאיסור הלבנת הון, מפורטות החובות המוטלות על הבנקים בהתאם לחקיקה הנוגעת למניעת הלבנת הון וטרור, תוך חלוקת אלו לשתי קטגוריות: האחת, פעולות הכר את הלקוח והערכת הסיכון, והשנייה, הפעולות אשר שומה על התאגיד הבנקאי לבצע, לשם הפחתת הסיכון לאחר ובהתאמה להערכתו.

בעמדתם מצביעים הרגולטורים על מספר אינדיקציות אשר יש בהן בכדי לסייע בהערכת הסיכון הגלום בלקוח ובפעילותו, סיכון המכונה גם "הסיכון המובנה" ובכלל זה, לעניין סוג הלקוח: האם הוא תאגיד או יחיד, תושב ישראל או תושב חוץ, שכיר או עצמאי, זיקתו של הלקוח לסניף והאם הוא איש ציבור.

באשר למידת הסיכון הגלומה בסוג הפעילות של הלקוח - הרי זו פונקציה של פרמטרים כגון: חשבון פרטי או עסקי, פעילות במזומנים, העברות לחוץ לארץ, פעילות בהמחאות, פעילות מול מדינות בסיכון גבוה להלבנת הון ולמימון טרור, היגיון כלכלי או עסקי בפעילות, בנקאות קורספונדנטית, האם הלקוח פועל עבור עצמו או עבור צדדים שלישיים וכיוצא בכך.

לפי עמדת הרגולטורים, יש לנקוט באמצעים להקטנת הסיכון, בהתאם לסיווג הלקוח כלקוח בסיכון, בין בתחילת פעילותו ובין כפועל יוצא מהגדרתו ככזה במהלך מפעילותו. אולם, אין בקיומו של דגל אדום ואפילו בהצטברותם של מספר דגלים אדומים, כדי להצביע באופן אוטומטי על כך שיש לסווג את החשבון כחשבון בסיכון גבוה ובוודאי שאין בכך כדי להצביע על כך שיש לנקוט בפעולות שונות לרבות מניעת ביצוע פעולות מסוימות או סגירת החשבון. אלא, קיומם של הדגלים האדומים ובפרט כאלו שהינם מובהקים כדי להצדיק את הבירורים הנוספים אשר ביצע הבנק וזאת, על מנת לברר פרטים בנוגע למבנה הבעלות של החברות, פעילותן ומקור הכספים.

קיומם של דגלים אדומים, אין בו כדי להוביל כשלעצמו להגבלת פעילות. כחלק מהפעולות להקטנת הסיכון, רשאי התאגיד הבנקאי שלא לאפשר פעילות, וכן להורות על סגירת חשבון הלקוח ואולם, נקבע כי סירוב כאמור למתן שירות, יינקט רק כצעד אחרון ובכל מקרה משהתקיימו שני תנאים מצטברים, האחד- אי היענות של הלקוח, והשני - יסוד סביר להניח כי הפעילות קשורה להלבנת הון או טרור.

ביהמ"ש קבע כי במקרה הנדון נפל פגם מהותי בהליך קבלת ההחלטה על ידי הבנק. לא ניתנה לתובעות זכות טיעון ואפשרות ממשית להתמודד עם החשדות כנגדם. חשדות אשר הופרכו רק במסגרת ההליך המשפטי.  

קיומם של דגלים אדומים יכול להביא למסקנה כי מדובר בלקוח בסיכון גבוה ובהתאמה יש בו בכדי להוביל לנקיטה בפעולות מונעות סיכון ניכרות יותר. אולם, אין בהם כדי להוביל כשלעצמם להחלטה בדבר סגירת חשבון. על הבנק היה לקיים הליך מסודר של בירור על מנת לתת ללקוחותיו אפשרות להתמודד עם החשדות.

הבנק, אינו רשות חוקרת, אין בפעולותיו או בחובות המוטלות עליו בכדי להחליף את הרשויות האמונות על אכיפת החקיקה הרלוונטית והוא אינו נדרש לחקירה ודרישה בהיקפים כפי שנדרש ומתבקש מרשויות אלו.

בנוסף, קבע ביהמ"ש כי דרישת הבנק לקבל אישורים במסגרתם מצהירים עורכי הדין או רואי החשבון על מידע מידיעתם האישית, אינה סבירה, באשר היא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הפיקוח על הבנקים, כמו גם עם כללי האתיקה של רואי החשבון ועורכי הדין.

ביהמ"ש קיבל את התביעה והורה על ביטול הודעת סגירת חשבונות הבנק וקבע כי על הבנק חלה חובה לספק לתובעות שירות בנקאי בהתאם לדין.

בעתיד, רק אם הבנק יזהה סיכון ממשי הכרוך בפעילות של התובעות או מי מהם, ורק לאחר שיפעל כדין במסגרת פעולות להקטנת הסיכון, יוכל הבנק כאמצעי אחרון וקיצוני להודיע להם על סגירת החשבון שלהן.