שווי שימוש לרכב צמוד לעורכי דין הנוסעים ישירות לבתי המשפט

רמי אריה, עו"ד רו"ח

עורכי דין רבים העוסקים בייצוג בפני בתי המשפט, נדרשים פעמיים שלוש בשבוע לפחות, לסחוב בסוף יום העבודה, את הקלסרים הרבים והכבדים להם יידרשו בדיון המשפטי למחרת, כדי לנסוע למחרת בבוקר לבית המשפט לדיון הבוקר. בכל פעם, לבית המשפט הרלבנטי בכל מחוזות בתי המשפט בישראל. הם, כמו בעלי מקצוע רבים בישראל, עצמאים או שכירים, נאלצים לעשות שימוש ברכב העבודה לצורך החנייה שלו ליד ביתם עד לנסיעה בבוקר לאתר העבודה.

אולי כעת, עם מינויו של מנהל רשות המיסים החדש, ערן יעקב, ועם מעורבותה של ועדת הכספים של הכנסת, ואולי יעזור כאן גם שר האוצר משה כחלון, ייפסק העוול, לפיו עובדים הנדרשים לרכב צמוד של המעביד, המשמש אותם בעיקר לעבודתם, משלמים מס מלא בגין הרכב הצמוד שהמעביד מחייב אותם לנסוע בו. אין סיבה שהם לא ישלמו מס חלקי על השימוש הפרטי שלהם ברכב, ביחס לשימוש ברכב לטובת המעביד. שהרי שניהם יחד שותפים בשימוש באותו רכב.

סוגית השימוש ברכב אצל עורכי דין עלתה בעניין חכם אור-זך עורכי דין (ע"מ 11574-06-17, חכם את אור-זך – עורכי דיןנ' פקיד שומה עכו, ניתן ביום 7.4.2018), בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר שוב דחה טענות המצדיקות סטייה משווי הרכב מהאמור בתקנות שווי הרכב. הפעם, הוסיף בית המשפט כי לדעתו המקום לתקיפת תקנות חקיקה, כמו תקנות שווי השימוש, הוא בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.

חכם אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין אשר העמידה שני רכבים לרשות שני עורכי דין המשמשים כמנהליה. הרכבים שימשו את מנהלי החברה לצרכי מתן שירותים משפטיים ובנוסף הוצמדו ושימשו רכבים אלו את אותם עורכי דין גם לצרכיהם הפרטיים.

החברה לא זקפה למנהליה את שווי ההטבה, בגין השימוש הפרטי ברכבים הצמודים, לפי השווי הקבוע בתקנות שווי שימוש ברכב, אלא בחרה לזקוף את שווי השימוש ברכב על פי נתוני תוכנת "Savetax" , שאינם תואמים את החישוב שבתקנות שווי שימוש ברכב.

פקיד השומה הוציא לחברה שומות ניכויים בצווים.  

הצדדים הסכימו בדיון, להצעת בית המשפט לדון בשאלה המשפטית, בלא צורך לדון במסגרת פסק דין זה במחלוקת העובדתית הנוגעת לשימוש בתוכנת " Savetax ", אשר לפי הנטען משמשת כיומן רכב ממוחשב, המופצת ומשווקת על ידי חברה פרטית מסחרית בשם הוצאה מוכרת בע"מ, ובשאלה האם התוכנה מציעה חלופה ראויה ואמינה לתחשיב הקבוע בתקנות שווי שימוש ברכב לצורך כימות וקביעה מדויקת של שווי ההטבה לעובד בגין השימוש הפרטי ברכב המועמד לרשותו על ידי המעביד, אם לאו .

בית המשפט קבע כי אין זה מתפקידו לתת "תעודת הכשר" או לפסול תוכנה המשווקת על ידי חברה מסחרית כלשהי, או לקבוע את אמינותה ואת התאמתה מבחינת כל מאפייניה, תכניה, הפונקציות שלה, הממשקים שלה ויישומיה, כמו גם את דרכי הבקרה של תוכנה כזו ואת מתכונת העברת מידע הנדרש, על פי חתכים וצרכים שונים עם ממשקים למערכות רשות המיסים לשם ביקורת הנתונים, לשם קביעת שווי ההטבה לעובד בשל העמדת רכב המעביד לשימושו הפרטי .

בית המשפט דחה גם את הטענה כי יש לקבוע את שווי השימוש הפרטי, לפי סך הוצאות הרכב שהיו לחברה (ביחס לשני הרכבים), שהיה נמוך מסכומי שווי השימוש ברכב לכל אחד מהרכבים, לפי תקנות שווי שימוש ברכב.

בית המשפט קבע כי השיטה שביסוד התקנות, היא שיטה אחידה לכלל הנישומים, היא עשויה לעיתים להיטיב מצבו של נישום אחד ובמצבים אחרים להרע את מצבו של נישום אחר. אין לפרש כאילו השומה אינה " שומת מס אמת". "האמת" אינה נבחנת בהכרח במשקפיו של נישום אחד קונקרטי, אלא במשקפיהם של כלל הנישומים, בוודאי כאשר השיטה העומדת ביסודה נועדה להשיג מטרות חשובות של יעילות, פשטות, וודאות ובהירות. ביטוי לגישה זו ראו גם בעניין פוליטי (ע"א 8569/06, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' אלברט פוליטי , ניתן ביום 28.5.2008).

בית המשפט לא קיבל את גישת החברה לגבי שיטת החישוב של שווי ההטבה וקבע כי גישת החישוב שלה אינה כוללת את מלוא רכיבי ההטבה הרעיונית לעובד המגולמים בעצם העמדתו של רכב לשימושו הפרטי וכי לעובד נוצרת גם הטבה בדמות החיסכון בצורך לממן בעצמו (לרבות חיסכון בהוצאות מימון) ולרכוש רכב פרטי לשימושיו האישיים. טובת הנאה לעובד נוצרת גם בשל כך שאינו נדרש להשקיע זמן ומשאבים באחזקתו ותחזוקתו של הרכב, בטיפולים ותיקונים שלו – וכל אלה מבוצעים עבורו על ידי המעביד ובמימונו.

שוויה של ההטבה המוענקת לעובד מגלמת לא רק את השימוש בפועל שעשה הוא או בני משפחתו ברכב, אלא אף את פוטנציאל השימוש בו. שוויו של פוטנציאל זה נקבע בדרך של אומדן והערכה ולא ניתן לקבעו בדרך אחרת. העובד יכול למצות את מלוא הפוטנציאל, את חלקו או למצות את ההטבה מעבר לפוטנציאל המוערך. בשוויה של ההטבה מגולמת גם טובת הנאה לעובד הנהנה מזקיפת שווי על בסיס הנחות ומחירים זולים יותר הניתנים למעביד הן ברכישת הרכבים והן בשירותי אחזקתם ובביטוחיהם.

בית המשפט ציין כי מדובר ברכב צמוד העומד בכל עת לשימושו של העובד. הרכב משמש את העובד במהלך שעות העבודה, לרבות לצרכיו הפרטיים, והוא בוודאי משמש אותו לצרכיו הפרטיים בסוף יום העבודה וכן בסופי שבוע וחגים. עובד זה אינו נדרש לרכוש רכב פרטי, על כל הכרוך בכך, וזו היא טובת ההנאה שיש לאמוד ולקבוע את שוויה הכלכלי. השאלה מה היו עלויותיו של המעביד בקשר לאותו רכב, או מה היחס בין השימוש העסקי ובין השימוש הפרטי ברכב, היא שאלה הרלוונטית למעביד. השאלה אינה רלבנטית לעובד או לקביעת שווי ההנאה שנגרמה לו בשל כך שהמעביד העמיד לרשותו רכב צמוד.

עוד נפסק, כי כאשר נטענות טענות בדבר "שרירותיות" החישוב ו"עיוות" הנוצר כביכול בגינו, משמע כי הטענות מהוות למעשה משום תקיפה עקיפה של התקנות. ההלכה הפסוקה קבעה כי דרך המלך לכל המעוניין לחלוק על תוקפה של חקיקת משנה היא על ידי תקיפתה באופן ישיר בבג"ץ. אמנם, דרך התקיפה העקיפה אינה נשללת כשלעצמה אך היא שמורה למקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל, ובמסגרת הקביעה אם יש לאפשר את התקיפה העקיפה – יילקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של המבקש, האם עשה דין לעצמו, האם התקנות לוקות בפגם חוקי או מוסרי חמור ועוד.

לטעמנו, בפסק דין זה, כמו בפסקי דין קודמים אשר ניתנו עד היום בסוגיה זו של אופן קביעת שווי השימוש שיש ליחס לעובד שמקבל רכב צמוד מהמעביד, התעלם בית המשפט מהעובדה לפיה מדובר ברכב המשמש את המעביד ואת העובד. לכן, יש לחלק את שווי השימוש ברכב המתבטא בהוצאות הרכב בכלל, בין שני הצדדים המשתמשים ברכב. כנראה שתקיפת התקנות אכן צריכה לבוא בדרך של בג"ץ, ועדיף באמצעות הסברה נכונה של הפגיעה בציבור העובדים השכירים או העצמאים, המקבלים רכב צמוד מהמעביד לצורכי עבודתם, הן לשר האוצר, הן לוועדת הכספים של הכנסת והן להנהלת רשות המסים בישראל. לא ייתכן שציבור מצומצם של עובדים שעושים שימוש עבודה אמיתי ברכב המעביד, ישלם מס מופרז ומוגזם, רק בשמה של היעילות והפשטות המשפטית.