בעל מניות במיעוט רשאי לכפות "חלוקת דיבידנדים"

ישראל ציגנלאוב, עו"ד

האם הימנעות של חברה פרטית מחלוקת דיבידנד לבעלי מניותיה, באופן מתמשך ועקבי לאורך שנים, עלול להיחשב כ"קיפוח המיעוט" ולאפשר לבית המשפט לחייב את החברה לבצע חלוקת דיבידנדים? בפסק דין שניתן לאחרונה בפרשת פרט תעשיות מתכת (ע"א 5025/13), השיב בית המשפט העליון לשאלה זו, בפעם הראשונה, בחיוב.

פסק דין זה שמכרסם בעיקרון שלטון הרוב בחברה ובעיקרון היות החברה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מבעלי מניותיה, ממשיך את המגמה המסתמנת בפסיקת בתי המשפט להנמיך ואולי אף לסדוק את החומות המפרידות בין החברה לבין בעלי מניותיה. לשם כך, משתמשים בתי המשפט בעקרונות מתחום דיני השותפויות שבעבר היו זרים לדיני החברות.

כידוע, אחד מן העקרונות עליהם מבוססים דיני החברות הוא היות החברה ישות משפטית עצמאית ונפרדת מבעלי המניות בה, אשר השליטה בה נתונה בידי מוסדותיה הפועלים, באופן עקרוני, על פי החלטות הרוב (כלל שלטון הרוב). כפועל יוצא מכך, אדם שמשקיע בחברה ומקבל מניות בה, מכפיף את עצמו למסמכי ההתאגדות שלה ולהחלטות הרוב שיתקבלו בה ואינו יכול, סתם כך, להתחרט על השקעתו, להחזיר את המניות שקיבל, ולקבל את ערך המניות או את הכספים שהשקיע בחזרה (עיקרון זה מכונה גם "עיקרון אי הפריקות").

עיקרון זה הופך את החברה לגוף יציב ומאפשר להנהלת החברה לפתח את פעילותה ועסקיה על בסיס איתן. מן הצד השני, עיקרון זה גם יוצר לעיתים קשיים בלתי מבוטלים. כך, בעל מניות שהשקיע בחברה ולאחר זמן רוצה לממש את רווחי השקעתו או שלאחר זמן מאס בהשקעה זו (בין אם בשל קרע בין בעלי המניות ובין אם בשל כל סיבה אחרת), אינו סוברני לעשות זאת. פעמים רבות, במיוחד כאשר פורץ סכסוך בין בעלי המניות, בעל מניות שכזה מוצא את עצמו לכוד בתוך החברה עם יכולת תמרון קטנה ביותר.

מטבע הדברים, הבעייתיות המתוארת לעיל, שניתן לכנותה – בעיית מלכוד המיעוט, מתעוררת בעיקר בחברות פרטיות בהן מספר בעלי המניות קטן יחסית, וקיים קושי של ממש למכור מניות שלהן, ודאי כאשר מדובר במניות מיעוט. ואולם, בעייתיות זו עלולה להתעורר גם בחברות ציבוריות, למשל – בחברות שמניותיהן הינן בעלות רמת סחירות דלה.

אמנם, חוק החברות מעניק הגנה לבעלי מניות. זאת, בעיקר באמצעות הדוקטרינה של קיפוח המיעוט. במקרה כזה, עומד לרשות בית המשפט מגוון רחב של סעדים ובכלל זה סעד המאפשר להתעלם מעיקרון אי הפריקות ולחייב את החברה או מי מבעלי המניות בה לרכוש את מניות בעל המניות שקופח. ואולם, באופן עקרוני, מטרתה של דוקטרינת קיפוח המיעוט היא להגן על בעלי המניות מפני פגיעה בזכויותיהם. למשל – במקרה של חלוקה לא שוויונית של משאבי החברה בין בעלי המניות או העברת עושר מהחברה לחלק מבעלי המניות בה על חשבון בעלי המניות האחרים. דוקטרינה זו לא נועדה לפגוע בזכות הרוב לנהל את החברה על פי שיקול דעתו. במילים אחרות: דוקטרינה זו לא נועדה לפגוע בשלטון הרוב אלא להגן מפני עריצות הרוב.

לכן, עד היום, הימנעות חברה מחלוקת דיבידנדים לבעלי מניותיה, לא נחשבה להתנהלות המהווה קיפוח המיעוט, אלא להחלטה לגיטימית של הנהלת החברה. ובצדק. שכן, מדובר בנושא המצוי בלב שיקול הדעת העסקי של הנהלת החברה האחראית על מבנה ההון שלה ואיתנותה הפיננסית. לעומת זאת, כאשר להימנעות מחלוקת דיבידנד הצטרף גם מהלך של חלוקת שכר מופרז למנהלי החברה (שעל פי רוב קשורים לבעלי השליטה בה), ראו בכך בתי המשפט קיפוח המיעוט. שכן, בדרך זו בעלי השליטה מימשו את רווחי החברה מבלי לחלוק אותם עם המיעוט. לפיכך, דוקטרינת קיפוח המיעוט לא יכולה הייתה לתת מענה לבעיית מלכוד המיעוט.

בשנים האחרונות החלו בתי המשפט לתת את הדעת לבעיית מלכוד המיעוט. פסק דין בולט בעניין זה הוא פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת לבנת (ע"א 8712/13). פרשה זו עסקה בסכסוך בעלי מניות רחב היקף בחברה פרטית בעלת היקף עסקים גדול. עד לפרוץ הסכסוך נוהלה החברה על ידי בעלי מניות המיעוט. בעקבות הסכסוך, פיטר בעל השליטה את המיעוט מניהול החברה והדיר אותם מכל מעורבות בפעילותה. בעלי המיעוט טענו לקיפוח המיעוט ותבעו לבצע "הפרדת כוחות", היינו: שאחד הצדדים ירכוש את מניות הצד האחר. השופט דנציגר קבע, כי על אף שבנסיבות אותו מקרה לא התקיים קיפוח המיעוט, כלומר לא הייתה פגיעה שלא כדין בזכויות המיעוט, הרי שבשל הקרע החמור והבלתי ניתן לאיחוי בין בעלי המניות, אין לאפשר את המשך לכידתם של בעלי מניות המיעוט בתוך החברה, אלא יש לחרוג מעיקרון אי הפריקות ולבצע הפרדת כוחות באופן שקבוצה אחת מתוך בעלי המניות תרכוש את השנייה.

לצורך פתרון זה השתמש השופט דנציגר בעקרונות מדיני השותפויות. בניגוד לחברה, שותפות מבוססת על רמה גבוהה של אמון בין השותפים וכל אחד מן השותפים יכול לדרוש את פירוק השותפות בכל עת, לפי רצונו. השופט דנציגר קובע כי חברות פרטיות מסוימות הינן בעלות מאפיינים של שותפות (כגון: מספר קטן של בעלי מניות, יחס אישי ואמון מסוים בין בעלי המניות, שיתוף בניהול, מגבלות על עבירות מניות ועוד). בחברות כאלה ניתן לראות "מעין שותפות" ולהחיל עליהן חלק מדיני השותפויות. בהמשך לכך, קובע השופט דנציגר כי כאשר בחברה שהיא מעין שותפות מתרחש קרע חמור ואובדן אמון בין בעלי המניות, ניתן לבצע הפרדת כוחות בין הניצים באופן שאחד מהם ירכוש את אחזקות האחר.

השופט דנציגר מדגיש, כי המקרים בהם נראה בחברה מעין שותפות הם חריגים. ואולם, בחינה של המקרה והמבחנים שהוזכרו בפסק הדין מלמדת כי למעשה, חברות פרטיות רבות יכולות להיחשב ל"מעין שותפויות".

פסק דין משמעותי נוסף בעניין זה ניתן לאחרונה בפרשת פרט תעשיות מתכת שהוזכרה לעיל. גם פסק דין זה עוסק בסכסוך בין בעלי מניות בחברה פרטית. באותו עניין, בעלי השליטה היו שני אחים שהחזיקו ב-60% ממניות החברה וניהלו אותה בפועל. בעל מניות המיעוט, שהחזיק ב-40% מהון החברה, היה אדם שלפני שנים רבות (בסוף שנות ה-80), השקיע בחברה כספים שהיו נחוצים לחילוצה מקשיים פיננסיים אליהם היא נקלעה. ואולם, מאז הוא לא שותף בניהול החברה ואף לא קיבל כל חלק מרווחיה. שכן, על אף שמצבה הכלכלי השתפר והיה איתן, באופן עקבי ומתמשך החברה לא חילקה דיבידנדים. בנסיבות אלה מצא עצמו בעל מניות המיעוט לכוד בתוך החברה מבלי יכולת להפיק תועלת מהשקעתו בה. בתביעתו, טען בעל מניות המיעוט לקיפוח המיעוט וביקש שבית המשפט יורה לחברה לחלק דיבידנד. 

הקושי שעמד בפני בית המשפט נבע מכך שלכאורה לא הייתה במקרה זה חלוקה בלתי שוויונית של משאבי החברה וזכויותיו של בעל מניות המיעוט לא קופחו. אמנם, בעלי השליטה משכו שכר מהחברה. אך נקבע כי שכר זה לא היה מופרז. באשר למדיניות חלוקת הדיבידנד, כאמור, נושא זה נתפס עד כה כנושא המצוי בלב שיקול הדעת העסקי של הנהלת החברה, והימנעות מחלוקת דיבידנדים, כשלעצמה, לא נחשבה לקיפוח המיעוט.

אף על פי כן, השופטת חיות קבעה, לראשונה, כי הימנעות חברה מחלוקת דיבידנד באופן עקבי, לאורך שנים רבות, עלולה להיחשב לקיפוח המיעוט גם אם לא מצטרפים אליה מעשים או מחדלים מקפחים אחרים. השופטת חיות הדגישה, כי קביעה זו נעשית על רקע העובדה שמדובר בחברה פרטית שניתן לראותה כמעין שותפות, אשר אובדן האמון בין בעלי מניותיה מצדיק התערבות עמוקה של בית המשפט. גם הסעד שניתן על ידי בית המשפט היה חריג – השופטת חיות עצמה מציינת שהסעד הראוי בנסיבות אלה הוא "הפרדת כוחות" בין הצדדים. ואולם, היות שסעד כזה לא התבקש, נעתרה השופטת חיות לסעד שהתבקש והורתה לחברה לחלק דיבידנדים.

נראה, כי הרציונל המונח בבסיס פסיקות אלה הוא הרצון למצוא פתרון למלכוד בו מוצא עצמו בעל מניות מיעוט במצב של קרע בינו לבין בעל השליטה, כאשר הוא מודר מכל מעורבות בחברה ואין לו כל דרך לממש את השקעתו וליהנות מרווחיה. רציונל זה עשוי להביא להרחבת מגמה זו בפסיקה גם למקרים ומצבים נוספים. יחד עם זאת, יש לשים לב שהרצון להביא לפתרון בעיית מלכוד המיעוט לא יגרום לפגיעה חמורה מידי בעיקרון העצמאות ואי הפריקות שביסוד דיני החברות, וכפועל יוצא מכך, לפגיעה ביציבותה של החברה שחשובה כל כך לניהול עסקים באמצעות חברות. ייתכן שבהמשך יהיה על בתי המשפט לקבוע מבחנים ושיקולים נוספים לצורך מציאת האיזון הנכון בין עקרונות חשובים אלה.

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין בלושטיין, בר-קהן, ציגנלאוב ושות'.