פיצוי בגין אי מימוש אופציה לרכישה עלול להיחשב כשכר טרחה

רמי אריה, עו"ד ורו"ח

פיצויים שקיבל יועץ מחברה אשר קיבלה ממנו שירותי ליווי וייעוץ פיננסי, בגין אי מימוש אופציה לרכישת מקרקעין בשווי נמוך משמעותית מהמקובל בשוק, חייבים במס על הכנסה ממשלח יד, כך  נקבע בעניין מיטל (ע"מ 41178-10-11 מיטל נגד פקיד שומה תל אביב 1, ניתן ביום 30.5.2016).

מיטל, סיפק לחברת ינאי שירותי ליווי וייעוץ פיננסיים. ביום 30.4.06 נחתם "הסכם אופציה" בין החברה ובין מיטל. לפיו, ניתנה למיטל אופציה לתקופה של 24 חודשים, לרכוש מהחברה שטחי משרדים. תמורת קבלת האופציה שילם מיטל לחברה  6,000 דולר בתוספת מע"מ. מיטל דיווח על האופציה למשרד מיסוי מקרקעין.

ביום 23.12.07 חתמו מיטל והחברה ינאי על הסכם, לפיו, "כפיצוי בגין אי מימוש האופציה", תשלם החברה למיטל סכום השווה בשקלים ל- 1,200,000 דולר.

מיטל דיווח לפקיד השומה על סכום הפיצוי שקיבל מהחברה בסך 4,676,863 ₪, כרווח הון שנוצר בשנת 2007 וביקש למסותו בהתאם בשיעור המס המופחת.

אין חולק, שהסכום הנדון התקבל על ידי מיטל כפיצוי בגין ויתורו על הזכות שהייתה לו לממש את האופציה.

בית המשפט דחה את הערעור שהגיש מיטל כנגד החלטת פקיד השומה לראות בסכום הפיצוי כהכנסה ממשלח יד בידיו. זאת לפי מכלול הנסיבות והשתלשלות הדברים מתחילתם ועד סופם, המטה את הכף למסקנה, כי האופציה ניתנה על ידי החברה לינאי בקשר לשירותים שזה נתן לה.

קשריו של מיטל עם החברה היו קשרי עבודה שוטפים. הוא סיפק לה שירותים, היא שילמה לו תמורה.

אמנם, גם כשקיימים קשרי עבודה שוטפים בין שני צדדים, עדיין ייתכן שתיווצר ביניהם עסקה החורגת מאותו קשר שוטף, אך במקרה כזה, זה הטוען לכך שהעסקה הנדונה חורגת מהקשר השוטף, עליו מוטלת חובת השכנוע, להראות, כי עסקה כזו הייתה נקשרת גם בין שני צדדים "זרים", שאין ביניהם קשר עבודה שוטף.

אך כאשר תנאי העסקה טובים מאד לאחד הצדדים וחסרי סבירות כלכלית לצד האחר, אזי מובילים הדברים למסקנה שאותה עסקה קשורה לקשר העבודה.

במקרה דנן, התשלום ששילם מיטל לחברה עבור רכישת האופציה היה מזערי עד אפסי: 6,000 דולר, ולא עמד בכל יחס סביר לשוויה האמיתי של האופציה.

גם הסכום, שמיטל היה צריך לשלם לחברה אילו היה מממש את האופציה: 600 דולר למ"ר, היה נמוך בהרבה מהשווי האמיתי של המקרקעין. החברה, לא הרוויחה, על פני הדברים, מאומה מאותה עסקה.

בהתחשב בנתונים שהיו בידיה של החברה בשעת חתימת הסכם האופציה: השווי האמיתי של כל מ"ר, המשאים ומתנים שהתנהלו וכו', "הפסד" זה היה צפוי ונעשה במודע.

מאחר שההנחה היא שהחברה ובעליה, ככל בעל עסק אחר, מבקשים להפיק רווח ולא הפסד מעסקם, הרי שהמסקנה הסבירה היחידה היא, שהחברה "שילמה", למעשה, למיטל, עבור מתן שירותיו, באמצעות הענקת אופציה זו, ולאחר מכן באמצעות מתן הפיצוי על ויתורו עליה.

במלים אחרות: רווח זה הגיע לידיו של מיטל בקשר לשירותים שנתן לחברה, בין אם הוא יכונה כרווח שוטף ממשלח ידו ובין אם הוא יכונה כרווח מעסקת אקראי - עיסקה חד פעמית שנוצרה ביניהם בקשר לאותה מערכת עבודה שביניהם, וכחלק מהתמורה עבור אותם שירותים.