רשות המיסים מזהירה נגד שימוש ביומן רכב
לקביעת שווי רכב צמוד

רמי אריה, עו"ד ורו"ח

ביום 25.1.2016 פורסמה הנחייה שהוצאה על ידי גב' מירי סביון, סמנכ"לית בכירה לשומה וביקורת ברשות המיסים, לפיה רשות המיסים עומדת על דעתה כי אסור להשתמש ביומן רכב לקביעת שווי שימוש ברכב צמוד לעובד. ההנחיה קובעת כי יש לקבוע שווי שימוש ברכב צמוד לעובד רק לפי התקנות באופן גלובלי, לפי 2.48% משווי הרכב בעת מכירתו לראשונה על ידי היבואן.

לדעתנו, יש סיכויים גבוהים על פי הפסיקה שניתנה בעבר בבתי המשפט בעניינים דומים, כי עמדת רשות המיסים הנ"ל לא תתקבל בביקורת שיפוטית. להיפך, מרבית הפסיקה שניתנה בדיני המס תומכת דווקא במס אמת על הכנסות וטובות הנאה ולא במיסוי על בסיס אומדנים משוערים.

בכלל, עמדה זו של רשות המיסים אינה ברורה כלל ועיקר ואף פוגעת בגביית מס אמת. הרי דווקא השימוש ביומן רכב על פי מערכת המנוהלת על ידי חברה חיצונית, כגון: איתוראן או פוינטר, ומבוססת על דיווחי GPS , מאפשרת יתרונות רבים, המועילים לגביית מס אמת וליעילות המשקית בכלל, בין היתר, באלמנטים הבאים:

1. זיהוי לקוחות - מערכת הבקרה על כל נסיעות הנהגים, מאפשרת לרשות המיסים לזהות את כל הלקוחות שאליהם נוסעים הנהגים, מועדי הנסיעות ואתרי העבודה. בכך, יש שקיפות וגילוי רבים לרשות המיסים בדבר פעילות העסק. ובעקיפין, הגברת דיווחי אמת ומניעת העלמות מס. 
2. זיהוי עובדים – המערכת מזהה את כל העובדים לפי פרויקט ולקוח על פי נסיעתם, ובכך מאפשרת פיקוח יעיל יותר של המעביד, כמו גם של רשות המיסים על ניהול ורווחיות הפרויקט. 
3. זיהוי עבודות "צדדיות" של העובדים – רישום ומעקב על כל הנסיעות ברכב, מאפשר מניעת "עבודות צדדיות" של העובד, הנעשות על ידי שימוש ברכב המעביד, ובכך מונעת העלמות מס.
4. זיהוי נכונות ניכוי הוצאות הדלק והטיפולים ברכב – רישומי הנסיעות מאפשרים פיקוח מדויק על הוצאות הטיפולים ברכב במוסכים ועל הוצאות תדלוק הרכב.
5. פיקוח צמוד של המעביד – העובדה כי המעביד נדרש לבדיקה חודשית שוטפת של נסיעות העובד בכל חודש, כדי לוודא את רישום הנסיעה כעסקית או פרטית, מאפשרת פיקוח הדוק וצמוד של המעביד על פעילות העובדים ובכך מגבירה את יעילות העבודה לתועלת המשק כולו.
   
   

לכן, לדעתנו, מדובר בהנחיה שגויה אשר טוב היה אם הייתה נשקלת מחדש על ידי רשות המיסים.  

לעמדת רשות המיסים, שימוש ביומן רכב לשם קביעת שווי שימוש ברכב/הוצאות הרכב המותרות בניכוי אינו תואם את הוראות החוק, כפי שנקבעו בתקנות מס הכנסה (שווי שימוש ברכב), התשמ"ז – 1987, ובתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה – 1995 (להלן: "התקנות").

אלא שלעמדתנו , השימוש בתקנות הנ"ל, אשר לכאורה נועדו להקל ולפשט את קביעת שווי טובת ההנאה של העובד, או את חישוב חלק הוצאות הרכב הפרטיות שאינו מותר בניכוי, מבלי להידרש להוכחה או אסמכתא המראה אחרת, הינו בעייתי ויוצר עיוותים ופגיעה בגביית מס אמת.

למעשה, אנו סבורים כי התקנות סותרות את הוראות החוק – פקודת מס הכנסה - אשר מטרתו, לחייב במס הכנסה רק הכנסה חייבת של נישום, או רק הנאה ממשית שניתנה לעובד, ולא סכום גלובלי שאין לו כל קשר להנאת העובד מהרכב הצמוד.

לדעתנו, יש לראות בהוראות הקבועות בתקנות שווי הרכב - חזקות ניתנות לסתירה.

כאשר הרכב ניתן לעובד רק למטרת שימושו הפרטי ולנסיעות לעבודה וחזרה, אזי אכן מדובר בטובת הנאה ברורה לעובד.

אך לא כך הדבר במקרים רבים אחרים כגון: רכב הניתן לעובד לצורך נסיעות לאתרי העבודה בשעות שאין בהן תחבורה ציבורית סבירה לאותו אתר; כאשר הרכב נוסע עשרות אלפי ק"מ בשנה לביצוע העבודה וערכו יורד בקצב מהיר בהרבה מאשר רכב שנוסע רק 16,000 ק"מ בשנה; כאשר מדובר ברכבי כוננות, אשר חייבים להיות צמודים לעובד גם בעת שהוא נמצא בביתו; מקרים בהם מדובר ברכבים העובדים במשמרות לאורך כל שעות היממה, או רכבים המועברים מעובד לעובד ועוד.

באופן דומה קביעה שרירותית כקבוע בתקנות, כי שיעור ההוצאה הפרטית בגין שימוש ברכב הינו 55%, מתעלמת במפגיע מהשימוש בפועל והכל בשם נוחות העבודה של רשות המיסים. 

עמדתנו זו אינה עומדת באוויר. רק לפני כשנה קבע ביהמ"ש העליון בעניין שלמי ( ע"א 3178/12 יגאל שלמי נ' מנהל מיסוי מקרקעין נתניה ,  ניתן ביום 17.11.14), כי החזקה שבסעיף 49(ב) לחוק מס שבח מקרקעין, לפיה רואים בני זוג המוכרים זכות במקרקעין, כאדם אחד לצורך מס שבח, היא חזקה הניתנת לסתירה. ככל שנקבע כך לגבי הוראה מפורשת בחוק, נראה לנו שבוודאי אפשר לאמץ עמדה כזו, לגבי חקיקת משנה , לפיה, התקנות  מהוות "חזקה הניתנת לסתירה", ככל שניתן להוכיח באמת ובתמים את מידת השימוש הפרטי ברכב.

למעשה, אפילו רשות המיסים עצמה נקטה בעמדה פרשנית גמישה בעניין רכב צמוד לעובדים בעניין עובדי רפא"ל ומשרד הביטחון, וקבעה כי עצם חניית כלי הרכב ליד בית העובדים, אינו מחייב מס בגין שווי טובת הנאה לעובדים אלו.

אנו סבורים, כי שימוש ביומן רכב הינו ראשית דבר, זכותו של כל נישום כדי להרים את נטל ההוכחה בנוגע למהות ההוצאות, אשר הוא מוציא לצורכי ייצור הכנסתו ולעמוד בתנאי סעיף 17 לפקודה, המתיר ניכוי הוצאה שיצאה לשם ייצור ההכנסה או הזכות לטעון כי לא נוצרת טובת הנאה לעובד.

כאמור, אנו גם סבורים כי שימוש ביומן רכב הינו גם אינטרס של רשות המיסים והמדינה עצמם. באמצעות השימוש ביומן רכב, נערך פיקוח הדוק, מפורט, היכן מצוי הרכב בכל דקה ביממה, האם נוסע או עומד ולאלו צרכים. יוזמה ברוכה זו של הנישומים, יוצרת פיקוח אשר יש בו כדי להביא תועלת למשק, כגון העלאת פריון העבודה, חסכון בעלויות, מניעת פגיעה באיכות הסביבה, התמודדות עם גניבות ועוד. מצידה של רשות המיסים, עיקר העבודה הרישומית הבקרתית נעשית על ידי הנישום עצמו, ובמדינה מתוקנת בה ההנחה היא כי דיווחי ההכנסה הינם דיווחי אמת, שימוש ביומן רכב יתרום לדיווח אמין וימנע מחלוקות כפי שאלו מתעוררות חדשות לבקרים בין הנישום לרשות המיסים.

לאור עמדתה של רשות המיסים כפי שהוצגה במכתבה של הגברת מירי סביון, נראה כי יש מקום להירתם למאבק ציבורי שיביא לשינוי עמדתה של רשות המיסים ואף לשינוי חקיקה של התקנות.

על כן, הנכם מוזמנים להירתם למאבק ציבורי למימוש העקרונות שנקבעו זה מכבר בפסיקה, אשר דוגלים במיסוי על בסיס שווי ריאלי, ולא על בסיס אומדן כללי שאינו תואם את המציאות בפועל.