השכרת מבנה - הרהורים על ערעורים מיותרים
רמי אריה, עו"ד ורו"ח

הכלל הרגיל הוא שהשכרת נכסים עסקיים לטווח ארוך היא הכנסה פסיבית ואינה הכנסה מעסק או מיגיעה אישית. לכן, ממש לא ברור לנו מדוע הוגש ערעור מס בעניין זה. ערעור שלדעתנו, סיכוייו היו אפסיים מראש.

האמור מתייחס לערעור המס שהוגש בעניין פלוס (ע"מ 53416-06-12 פלוס נ' פקיד שומה פתח תקווה, ניתן ביום 24.6.2015). פלוס ובאי כוחו טענו בערעור כי הכנסות מהשכרת בניין בן שלוש קומות, אשר הושכר לתקופות ארוכות, בדמי שכירות קבועים, הם הכנסה אקטיבית מעסק של השכרה. בניגוד, לכל ההלכות והמבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זה.

טענתם זו, גם באה באיחור לאחר שבדוחות המקוריים שהגיש פלוס הוא רשם שמדובר בהכנסה פסיבית מהשכרה, הוא הגיש דוחות מתקנים למס הכנסה בהם דרש להכיר בהכנסה כהכנסה מעסק.

ביהמ"ש דחה את טענות פלוס ובאי כוחו כי השומות לשנים 2002-2004 התיישנו, מכיוון שלפי ההלכה, מועד הגשת הדוחות המתקנים, הוא המועד החדש שממנו בודקים את תקופת ההתיישנות החלה על פקיד השומה. בע"א 3708/97 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי נ' פקיד שומה תל אביב 4, קבע בית המשפט כי דו"ח מתקן הינו דו"ח לכל דבר ועניין ואף ניתן לתבוע החזר מס לפיו.

משהותר לנישום לתקן את השומה יש לראות את המועד שבו הוגשה השומה המתוקנת כמועד ההגשה. לפיכך, ביהמ"ש קבע כי בדין התעלם פקיד השומה מהדו"ח המקורי והטיל על פלוס קנס בגין איחור בהגשת דו"ח. הגם שלדעתנו, ככל שהיה נקבע שהייתה הצדקה להגשת הדוח המתקן, אזי היה ראוי לבטל את הקנסות שהוטלו.

ביהמ"ש דחה את הטענה שההכנסות מההשכרה הם הכנסות מפעילות עסקית אשר דורשת מאמצים ויגיעה אישית שוטפת של המשכיר. זאת לאור העובדה כי המבנה המושכר, היה מושכר למוסך ולמשרדים לאורך שנים ארוכות והוראות חוזי השכירות קבעו כי תחזוקת הנכס יחולו על השוכרים ולא על המשכיר.

בהמ"ש קיבל את טענת פקיד השומה לפיה לפלוס לא היה צורך בכל מנגנון לשם השכרת המבנה. דמי השכירות מועברים באמצעות שקים, המועברים מראש פעם בשנה ולעיתים פעמיים בשנה. גם אם פלוס לא יעשה דבר, דמי השכירות ימשיכו להתקבל מידי חודש בחודשו.

על פי הסכמי השכירות, פלוס לא התחייב לתת כל שירות לשוכרים.

פלוס לא טען וממילא לא הוכיח כי נעזר במימון כלשהו.

לפיכך, אימץ בהמ"ש את עמדת פקיד השומה, כי אין מדובר ב"עסק" כמובנו על פי פקודת מס הכנסה. אלא מדובר כאן בהכנסה פסיבית אשר עניינה דמי שכירות ולא הכנסה מעסק.

העובדה שבשנת 2007, הוכר פלוס כבעל נכות של 100%, בעקבותיה הוא זכאי לפטור עד לסך של כחצי מיליון בכל שנת מס בגין הכנסה מיגיעה אישית, בהתאם לאמור בסעיף 9(5) לפקודה, אינה זו אשר יכולה להכריע בקביעה אם הכנסתו הינה הכנסה מיגיעה אישית או הכנסה מדמי שכירות.

למעשה, אין השלכה למחלה בה לקה פלוס על דמי השכירות אשר הוא מקבל כתוצאה מהשכרת המבנה. דמי השכירות ימשיכו להיכנס ללא נקיפת אצבע של פלוס. התוצאה היא כי בנסיבות עניין זה אין המדובר בהכנסה מיגיעה אישית ולכן יש לסווג את דמי השכירות כהכנסה משכירות.

בנוסף לכל אלו, דחה ביהמ"ש את רוב ההוצאות שדרש פלוס לניכוי כנגד הכנסותיו מהשכרה. נדחתה הוצאה שנתבעה בגין העסקת הבת של פלוס, אשר לא היה ברור מה בדיוק הייתה תרומתה להכנסה והיא אף לא הובאה לעדות. נדחתה תביעתו להוצאות החזקת טלפונים ניידים בהיעדר קשר בינם לבין קבלת ההכנסה מההשכרה. כך נדחו גם הוצאות אחרות שנתבעו ולא הובהר מדוע הן קשורות להפקת ההכנסה מהשכרה.

לסיכום, על פניו, נראה היה כי לא היה מקום להגיש דוחות מתקנים ולטעון כי מדובר בהכנסות מעסק, או לתבוע הוצאות ללא הוכחת קשר להכנסה.

ערעור מס ככל שהוא מוגש על קביעת פקיד השומה, ראוי שיהיה בעל סיכויים טובים לזכייה במשפט, על פי הלכות הדין. סוף דבר ספג הנישום כאן נזקים לא מועטים בקנסות שהוטלו עליו ובהוצאות משפט שנקבע שעליו לשלם.