ביטול כתב אישום עקב התעמרות המדינה בנאשם

רמי אריה, עו"ד ורו"ח

עברייני מס דינם למשפט פלילי ולחיובי שומות בגין עברות המס שבגינם לא שילמו מס כחוק.

עם זאת, גם להם יש זכויות יסוד בסיסיות לקבל חומר חקירה על מנת שיוכלו להתגונן בפני האישומים כנגדם, לצפות להליך מהיר וענייני, למניעת אפלייתם לרעה לעומת עבריינים אחרים ובעיקר להליך צודק וענייני של חקירת עניינם ללא התעמרות מיותרת ולא עניינית.

בזכויות אלו של נאשמים ונישומים, דן בית המשפט בעניין אסולין (ת"פ 155-05-11 מדינת ישראל-רשות המיסים נגד אילן אסוליןוד.ס.ד.ס מתכת 2005 בע"מ, ניתן ביום 3.2.2015). לאחר שבית משפט בחן את מחדלי המדינה בהליכים שננקטו נגד אסולין, הוא ביטל את כתב האישום שהוגש כנגד אסולין בגין רכישת חשבוניות פיקטיביות בסך של שלושה מיליון ₪, מכוח עיקרון "הגנה על הצדק".

הנאשמים, כך נטען, רשמו את החשבוניות הפיקטיביות (שתיים במספר), בספרי הנהלת החשבונות, וניכו שלא כדין את סכומי המס המגולמים בהם בדיווחיהם למנהל מע"מ, סך החשבוניות הפיקטיביות הינו 3,000,000 ₪, וסכום התשומות שנוכה בגינן הינו 495,000 ₪.

אולם, פעם אחר פעם ביקשו הנאשמים לקבל את חומר חקירה, הנוגע לחברות נוספות, המעורבות בפרשה. ישיבות בית המשפט שנקבעו נדחו פעם אחר פעם בעקבות אילוצי התביעה מטעם המדינה. התובע גם לא ידע להסביר מדוע המדינה בחרה לא להעמיד לדין דווקא את מוציא החשבוניות הפיקטיביות, אלא רק את המקבל אותן.

בית המשפט הגיע למסקנה כי לנאשמים, עומדת במקרה זה, עילה לביטול כתב האישום, בשל טענת "הגנה מן הצדק", אשר לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי).

בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ , (להלן: "הלכת בורוביץ" אשר ניתן טרם התיקון לחוקסדר הדין הפלילי, הותווה מבחן תלת שלבי, בעזרתו יכריע בית המשפט, האם לבטל כתב אישום מכוח "הגנה מן הצדק", ההלכה הפסוקה קבעה כי המבחן אשר נקבע בהלכת בורוביץ, חל גם לאחר עיגון טענת ה"הגנה מן הצדק" בספר החוקים (ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל).

המבחנים שנקבעו לקבלת טענת נאשם ל"הגנה מן הצדק", הם:

1. על בית המשפט לזהות את הפגם או הפגמים אשר נפלו בהליכים אשר ננקטו בעניינו של הנאשם במנותק משאלת חפותו או אשמתו.
2. יש לבחון, אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגם, יש משום פגיעה בעקרונות של צדק והגינות משפטית. מבחן זה מאזן בין האינטרסים השונים בהתייחס לנסיבות הקונקרטיות של ההליך.
3. בית המשפט יבחן, האם לא ניתן לרפא את הפגמים אשר נתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום.

בעניין אסולין, הפגם הראשון והמרכזי הוא מחדלה של רשות המיסים למסור להגנה חומרי חקירה. לאורך תקופה ארוכה, ארוכה מידי, נמנעה רשות המיסים למסור להגנה חומרי חקירה שונים. רשות המיסים עשתה לעצמה מנהג, לא להשיב בזמן לבקשות ההגנה בעניינים אלה, במקרה הטוב, מסרה את תשובותיה באיחור ורק כתוצאה מהחלטות בית המשפט, ובמקרה הרע, התחמקה שוב ושוב ממתן תשובה כלשהי.

בית משפט קובע, כי התנהגות כזאת של רשות שלטונית, אין לקבל. נוצר הרושם כי המדינה פשוט מתעמרת בפרט העומד לדין. התנהגות רשות המיסים במקרה דנן הביאה לבזבוז זמן שיפוטי ובעיקר, לעיוות דין לנאשם, אשר הדיון בעניינו, נדחה שוב ושוב מסיבות לא ענייניות.

פגם שני של שיהוי ניכר בהעמדה לדין. רשות המיסים, הגישה את כתב האישום נגד הנאשמים שש שנים לאחר מועד ביצוע העבירות, בשל מחדלי רשות המיסים, נדחה שוב ושוב ההליך בבית המשפט, והתוצאה היא כי עשר שנים לאחר ביצועה הנטען של העבירה, טרם הסתיימה פרשת התביעה.

חלוף זמן, כה רב מעת ביצוע העבירות, פועל בכמה מישורים: הוא מקהה את עוקץ חומרתן של העבירות הפליליות אשר נטען כי בוצעו, הוא גורם עיוות דין לנאשם, ומקטין את האינטרס הציבורי במיצוי הדין עמו, ובנוסף הוא מקשה על הנאשם לנהל את הגנתו כראוי.

פגם שלישי , עניינו הפליה פסולה בהעמדה לדין. הבחנה בין חשודים בשל קיומם של שיקולים ראיתיים הינה בסיס מוכר בפסיקה לדחיית טענת מן הצדק מן הסוג של אכיפה בררנית. אולם, בעניין אסולין, רשות המיסים, בחרה לא להעמיד לדין פלילי, את עד התביעה, הגם כי על פניו, הלה שותף לעבירה בה הואשם הנאשם. בהעדר טעם ברור להבחנה בין חשודים באותה הפרשה, ניתן לומר, כי לא מדובר בהבחנה מותרת, אלא בהפליה פסולה עסקינן.

לכן החליט בית המשפט לבטל את כתב האישום בכללותו, מן הטעם של "הגנה מן הצדק".