הגיעה העת לביטול מוחלט של המס האינפלציוני
במסגרת הרפורמה במיסוי דירות מגורים, נקבעו הוראות שעניינן חישוב מס לינארי מוטב לדירות מגורים מזכות שנרכשו קודם ליום 1.1.2014. בהתאם לחישוב זה, יחידים העומדים בתנאים יהיו זכאי לפטור ממס על החלק היחסי של השבח הריאלי עד 1.1.2014 והחיוב במס בשיעור של 25% יהיה רק על החלק היחסי שאחרי תאריך זה.
עקב תקלה חקיקתית, לא נחקקה הוראה מפורשת הפוטרת גם את המס על השבח האינפלציוני החייב שנצבר קודם ליום 1.1.2014 (למעשה – השבח שנצבר עד ליום 31.12.1993 שהוא המועד הקובע לעניין חישוב השבח האינפלציוני החייב).
אף שבכירי רשות המיסים התבטאו לא אחת כי יש כוונה לתיקון הטעות, עד כה על אף חלוף למעלה משנה מאז פרסום תיקון 76 לחוק, טרם פורסמה ולו הצעת חוק בנושא. תקוותנו הינה כי התיקון האמור, אף על פי שהתמהמה בוא יבוא, ומוכרים שחויבו החל מ – 1.1.2014 במס על הסכום האינפלציוני, יזכו לקבלו חזרה באופן אוטומטי, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
העיוות הספציפי שנוצר ביחס לדירות מגורים, שעניינו פטור לשבח הריאלי לצד מס על השבח האינפלציוני, הינו מובהק ובולט, ועל כן דומה שאין עוררין על הצורך לתקנו.
ועם זאת, לגישתנו, אין להסתפק בכך. מן הראוי לבטל כליל את המס האינפלציוני, וזאת לא רק ביחס לדירות מגורים אלא ביחס לכלל הנכסים, בין מקרקעין ובין שאינם מקרקעין, בין החוסים בתחולת חוק מיסוי מקרקעין ובין רווחי הון החוסים בתחולת פקודת מס הכנסה.
מקורו של המס על הרווח האינפלציוני החייב (מס בשיעור של 10%) הינו ותיק ואולם כבר לפני יותר מ – 20 שנה גילה המחוקק דעתו כי מס זה אינו ראוי, ובתחילת שנת 1994 תוקנו חוק מיסוי מקרקעין ופקודת מס הכנסה, ונקבע כי חישוב הסכום האינפלציוני החייב עליו יוטל מס ייעשה אך ורק עד 31.12.1993 ולא מעבר לכך. הגישה שעמדה ביסוד תיקון חלקי זה, הייתה למנוע יצירת בידול מס מהותי בין מי שמכר קודם לתיקון החקיקה ומי שמכר לאחר מועד זה.
כאמור, מאז חלפו למעלה מ – 20 שנה. הרלוונטיות של הטיעון שהוביל בשעתו לביטול חלקי בלבד הצטמצמה באופן מהותי, וכיום המס רלוונטי רק לנכסים ותיקים שנרכשו לפני 31.12.1993. מנגד, הותרת המס האינפלציוני בעינו יוצרת עיוותים קשים, ובהם הטלת מס גם בעת קיומו של הפסד ריאלי לנישום (וראה לדוגמה נסיבות פסק הדין ע"מ 20209-09-10, משה שיפמן ואח' נ' פקיד שומה פתח תקווה שניתן ביום 09.10.2012).
נקודה נוספת המבססת את ההצדקה לביטול המס הינה שרשויות המס מצאו לנכון לתקן "עיוותי מס היסטוריים" לגישתן, כאשר המשמעות הינה העלאת שיעור המס. כך, תוקנו הן חוק מיסוי מקרקעין והן פקודת מס הכנסה ביחס לנכסים שהיו זכאים לשיעור מס היסטורי (נכסים שנרכשו עד 31.3.1961) כך ששיעורי המס יועלו באופן הדרגתי מ – 12% ועד ל – 25%, מתוך מטרה להשוותם לשיעור המס הכללי על שבח ורווחי הון.
לגישתנו התיקונים שעניינם העלאת המס ההיסטורי החמירו יתר על המידה, באשר ביחס לנכסים ההיסטוריים הם חלים על רווח נומינלי ולא על רווח ריאלי, ועל כן אינם יוצרים שוויון מהותי ביחס לשיעור הכללי. עם זאת, ואף מבלי להתעמק בטענות לגופן, בולטת המסקנה כי עיוותים יש לתקן. מסקנה זו נכונה מטבע הדברים לא רק ביחס לתיקון שעניינו העלאת מס, אלא גם תיקון שעניינו הפחתתו או ביטולו. אלה הם פני הדברים כאשר המדובר ביחס למס על רווח אינפלציוני היוצר עיוות מעצם טיבו. וודאי שמסקנה זו יפה ביחס למס האינפלציוני לאור תחולתו על נכסים ותיקים, שבמקרים לא מעטים, עשויים להיות בדיוק אותם הנכסים לגביהם הועלו שיעורי המס במסגרת החלופה האחרת למיסויים (שיעור המס ההיסטורי).
לאור כלל האמור לעיל, הגיעה העת לביטול המס האינפלציוני, ויפה שעה אחת קודם.