פרשנות מרחיבה למיסוי דמי שכירות מנכס ששימש פעילות חברה

רמי אריה, עו"ד ורו"ח

בעקבות הטרוניות הרבות על הטבות המס הניתנות לשכירים על הפנסיה שהם מקבלים בגין שנות עבודתם, עשה המחוקק מעשה ונתן הטבת מס גם לעצמאים בגין הכנסות מנכס המושכר על ידם, לאחר ששימש עשר שנים לפחות לצורך עסקם. הטבת המס קובעת, כי הכנסות אלו ייחשבו כ-"יגיעה אישית",  ולכן הן זכאיות למדרגות מס רגילות מעת שהמשכיר מגיע לגיל 60 ואילך, וככל שיש לו נכות רפואית קשה הוא יהיה פטור ממס בגינן לפחות עד התקרה הקבועה בפקודה.

ביום 16.7.2014 קיבל בית המשפט המחוזי בתל – אביב יפו את ערעור גד בירן (ע"מ 26026-02-10, גד בירן נ' פקיד השומה נתניה)  וקבע, כי הכנסותיו מדמי השכירות ייחשבו כהכנסות מיגיעה אישית.

מדובר בבעלים של מבנה באזור התעשייה בנתניה, אשר עד לשנת 1998 שימש אותם כמקום מושבה ופעילותה של חברה בבעלותם.

בשנת 1998 הועתקה פעילות החברה לאזור התעשייה בעמק חפר, וממועד זה, הושכר המבנה לצד שלישי. המערערים, שהוכרו כנכים בשיעור של 100% בשנים 2005 ו – 2006, דיווחו בשנות המס 2006-2007 על הכנסותיהם מהשכרת המבנה כ"הכנסה מיגיעה אישית", וזאת בהתאם להגדרת מונח זה בסעיף 1(7) לפקודת מס הכנסה.

המשיב קבע, כי הכנסות המערערים מדמי שכירות אינן "הכנסה מיגיעה אישית", וזאת מאחר שהמבנה שימש את המערערים להפקת הכנסה מיגיעה אישית באמצעות חברה.

המערערים טוענים, כי יש לסווג את הכנסתם מהשכרת המבנה בשנות המס 2006-2007 כהכנסה מיגיעה אישית, וזאת הן לאור לשונו המפורשת של סעיף 1(7) לפקודה והן לאור התכלית שעומדת בבסיסו. אשר ללשונו של הסעיף טוענים המערערים, כי לא בכדי בחר המחוקק לנקוט במונח "אדם" בעת ניסוח הסעיף דנן, שהרי הפקודה רואה במונח "אדם" כמונח שיורי, המתייחס לכלל הנישומים, "לרבות יחיד, חבר וחבר בני אדם". (כך בסעיף 1 לפקודה). אשר לתכלית הסעיף טוענים המערערים, כי מטרתו הייתה צמצום הפגיעה ברבים שיצאו לגמלאות ומשכירים את הנכס ששימש אותם בזמנו לייצור הכנסה מיגיעה אישית, אגב חשיפה לשיעורי מס גבוהים ביחס לשיעורי המס על הכנסות מיגיעה אישית. על פי הטענה, אין כל נפקות משפטית למבנה המשפטי הפורמלי בו בחרו המערערים לנהל את עסקם, ככל שבפועל הופקה הכנסה מיגיעה אישית.

בהמ"ש קבע כי הדין עם המערערים. כאשר בוחנים את התכלית שעמדה בבסיס התיקון שבמסגרתו הוסף ס"ק 7, לסעיף ההגדרות בפקודה, מגיעים למסקנה, כי תחולתו של הסעיף אינה נפרשת רק על מקרים שבהם דמי השכירות התקבלו ביד נישום שהוא אדם פרטי. המטרה שהוצבה בבסיס התיקון שבמסגרתו הוסף ס"ק 7 לסעיף ההגדרות הייתה צמצום הפגיעה באזרחים רבים שיצאו לגמלאות ומשכירים את הנכס ששימש אותם בזמנו לייצור הכנסה, באמצעות השוואת תנאי המיסוי של מי שנהנה מהכנסה הנובעת לו מהשכרת נכס בתנאי ס"ק 7  עם מי שנהנה מהכנסה מקצבאות שונות וממענק פרישה. זאת, מתוך הבנה שבמקרים רבים הכנסה זו אמורה לפרנס אותם ואת משפחתם, כתחליף לפנסיה ( ראו והשוו לעמ"ה (ת"א) 1143/00 מזרחי אלברט.)

על רקע האמור נראה, כי אימוץ גישתו הפרשנית המצמצמת של פקיד השומה לסעיף 1 (7) מחטיא את מסריו ואת תכליתו.

בענייננו, אין מחלוקת כי במשך שנים ארוכות במשך שנים ארוכות הפיקו המערערים את מלוא הכנסתם באמצעות החברה וכל זאת ממקום מושבה במבנה נשוא הערעור דנן, המצוי בבעלות המערערים. במשך כל אותן שנים, הוצאו למערערים משכורות שדווחו לרשויות המס כהכנסות עבודה, אשר אין חולק כי הופקו עקב יגיעתם האישית של המערערים.

אין חולק, כי המבנה נשוא ענייננו הינו בבעלותם של המערערים ולא של החברה. מכאן, שאין כל מניעה להחיל את הוראות סעיף 1 (7) על ענייננו. אך ברור הוא, כי שאיפתו של כל נישום הינה להקטין את חבות המס החלה עליו, ככל שהדין מאפשר זאת. מקום בו נפתחה בפני המערערים האפשרות לסווג את דמי השכירות המתקבלים בגין המבנה כ"הכנסה מיגיעה אישית", אך טבעי הוא כי ביקשו הם לחסות תחת סיווג מקל זה.

לכן, יש לראות בדמי השכירות שהתקבלו בידי המערערים בגין הנכס בשנות המס 2006-2007 משום "הכנסה מיגיעה אישית" ועל כן המערערים, שהם נכים, זכאים לפטור ממס בגין הכנסות אלו בהתאם לסעיף 9(5)(א) לפקודת מס הכנסה.