ביום 23.4.2013 קבע בית המשפט העליון בע"א 455/13 צבי המבר נגד מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל אביב, כי יש לדון בבקשות לעיכוב ביצוע מכוח סעיף 91 המתוקן לפי השיקולים "הרגילים" בבקשות לעיכוב ביצועו של פסק-דין, דהיינו כפועל יוצא מסיכויי הערעור ומאזן הנוחות, כדלקמן:

1.    המבר הגיש בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין של ועדת הערר גם לבית משפט העליון. לטענת המבר, לשם העמדת ערבות בנקאית הוא נדרש להפקיד בבנק סכום מזומן בגובה הערבות, וזוהי דרישה מכבידה ביותר בהתחשב בנסיבותיו האישיות. לטענתו, הוא יצא לגמלאות ואין לו הכנסות מלבד דמי ביטוח לאומי בסך של כ-4,000 שקל בחודש. לפיכך, הפקדת סך של 800,000 שקל תאלץ אותו לממש מקרקעין שברשותו בהפסד. מטעמים אלה, לשיטתו, יש להורות על הטלת עיקול על שתי דירות שנמצאות בבעלותו (כתוצאה מעסקת הקומבינציה), ולהסתפק בכך.

2.    הבקשה מסתמכת על החלטתו של השופט מלצר בע"א 6351/12 אברהם קימחי נ' מנהל מיסוי מקרקעין מרכז (25.11.2012). במקרה זה, עוכב ביצועו של פסק דין של ועדת ערר שהורה על תשלום מס, בהתאם לעקרונות סעיף 91 עובר לתיקון- בתנאי שישולם המס שאינו שנוי במחלוקת ויוטלו עיקולים על הדירות נשוא המחלוקת. לטענת המבר, התיקון בנוסחו החדש אף מקל עם המבקש עיכוב ביצוע, מאחר שאינו מתייחס במפורש להפקדתה של ערבות בנקאית דווקא כתנאי להיענות לבקשה.

3.    בהמ"ש העליון קבע כי מהבקשה עולה כי בבעלות המבר שתי דירות בפרויקט. המבר לא הראה מדוע מימוש של אחת מהדירות יגרום לו לנזק משמעותי ובלתי הפיך, וממילא אין בצורך לממש נכסים כדי להוות עילה לעיכוב ביצוע של פסק דין.