"הגנה מין הצדק" בעברות מס

אי שוויון בהעמדה לדין בשל עברות מס – יוצר זיכוי מאשמה

רמי אריה, עו"ד רו"ח

מערכת העובדות המשתקפת בפסק הדין הרחב שניתן ביום 10.1.2012 בעניין ניסים חלידו ( פ 3579-06) מעלה תהיות קשות באשר להחלטות מערך החקירות של מס הכנסה ושל הפרקליטות באשר להעמדה לדין של עברייני מס או אי העמדתם לדין. למרות מסכת העברות ורשימת המעורבים בפרשה החל מעובד בכיר ברשות המיסים, המשך ברואי חשבון מכובדים וכלה בבני זוג וקרובי משפחה שלהם, הפרקליטות לא נקטה בשפה אחת ובדין שוויוני אחיד לכולם. יש מי מהם שהועמד לדין, יש מי מהם ששילם כופר סמלי ויש מי שהפך לעד מדינה. לא בכדי בהמ"ש מחליט לזכות את הנאשם בשל חלק מהאישומים בשל טענת הגנה מין הצדק, רק משום שלא היה שוויון בהחלטות הפרקליטות כלפי כל המעורבים. לא ייתכן כי אחד יועמד לדין פלילי על מעשה כשהאשם העיקרי לגביו קיבל כופר סמלי בלבד.

בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשם העיקרי רואה חשבון שכיהן כמנהל תחום (רכז בכיר) בפקיד שומה חיפה, לא פעל לפי התקשי"ר ולא קיבל אישור לכהן כחבר הנהלת תאגידים שהיו בבעלותו ו/או בשליטתו ולא דיווח על הכנסותיו מאותם תאגידים ועשה מעשים שמטרתם להביא להפחתת מס לא נאותה בשיתוף עם אחרים.

נטען כי רעייתו של הנאשם העיקרי הקימה יחד עם אחיו בשנת 1995 בית ספר ללימודי חשבונאות, בשיתוף עם מכללת רמת-גן. הנאשם שימש כמנהל מקצועי ואקדמי של בית הספר והיה שותף סמוי בחברה שהפעילה אותו. בנוסף, הקים הנאשם חברות נוספות שעסקו בהוצאת ספרי לימוד וחוברות תרגילים בתחום הנהלת חשבונות, במתן שירותי כוח אדם, וכן במתן ייעוץ והדרכה בנושאי משאבי אנוש. בכל החברות לא נרשם הנאשם כבעלים, אלא היה בהן שותף סמוי.  

הנאשם לא הודיע לפקיד השומה על היותו בעל שליטה בחברות אלו, לא הגיש דו"חות כבעל שליטה בחברות ולא דיווח על הכנסותיו מדמי ניהול ומזכויות יוצרים מהן. בין היתר, על מנת להסתיר את חלקו בחברות ועל מנת להתחמק מתשלום מס, פנה הנאשם לרואה חשבון בחיפה לשם הקמת חברה נוספת אשר תתפוס את מקומה של החברה שהפעילה את בית הספר כשלוחה של מכללת רמת גן.

הנאשם שכר לעבודה רואה חשבון מאזור הצפון על מנת שירצה בבית הספר שלו, הנאשם סיכם איתו שכר לפי סכום נטו, אותו ירוויח רואה החשבון כשכר עבודה. סוכם כי שכר הרואה חשבון יפוצל בינו לבין רעייתו, במטרה להתחמק מתשלום מס. החיסכון במס נבע מאחוז המס השולי הנמוך בו הייתה חייבת האישה, שהיה נמוך מאחוז המס בו חב רואה החשבון עצמו. בפועל לא עבדה האישה בבית הספר. כתוצאה מפיצול המשכורות, הכינו הנאשמים פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים ועזרו לרואה החשבון להתחמק מתשלום מס.

בפסק דין ארוך ומנומק מרחיב בהמ"ש בדבר העברות של כל השותפים להתנהלות האמורה, על העובדה כי אחד מהשותפים בבית הספר הפך להיות עד מדינה כנגד הנאשם ועל העובדה כי רואה החשבון ששכרו פוצל ונרשם בחלקו על שם רעייתו הגיע להסדר כופר שבגינו שילם כופר סמלי בלבד. 

בנוגע לאבחנה בין הנאשם לבין עד המדינה, דוחה בהמ"ש את טיעוני הנאשם, מאחר ומעמד עד מדינה מוסדר בדין ויש מקום לאפליית הדין ביניהם. אולם, לגבי טיעוני הנאשם להגנה מין הצדק, באשר ביחס לפיצול המשכורות הוא לא היה האשם העיקרי אלא רק מסייע, ולמרות זאת הנאשם העיקרי – רואה החשבון  - הגיע להסדר כופר ושילם כופר בלבד, קובע בהמ"ש כי עומדת לזכותו של הנאשם טענת "הגנה מין הצדק". לא ייתכן כי לא הוגש כתב אישום נגד האשם העיקרי שנהנה מפיצול המשכורות, והוא שילם רק כופר בסכום פעוט. לעומת זאת, הוגש כתב אישום נגד הנאשם שאיננו העבריין העיקרי בפרשיית פיצול המשכורות.

דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" זכתה להכרה בפסיקת בית המשפט העליון, כאשר שני פסקי הדין המנחים בעניין זה הם ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, וע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ. גם המחוקק נתן את דעתו לדוקטרינה זו, וזאת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שזו לשונו: "טענות מקדמיות לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן – הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."

דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" מכירה בסמכותו של בית המשפט לבטל את כתב האישום, וזאת כאשר אין בית המשפט יכול לברר את כתב האישום באופן שיבטיח לנאשם משפט הוגן, או כאשר בירור כתב האישום עומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בעניין יפת קבע השופט לוין, כי: "המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...".

בענין בורוביץ נקבע מבחן מרוּכך יותר לקבלתה של טענת "הגנה מן הצדק", וככתוב, שם בעמ' 806: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט."

בית המשפט העליון קבע בענין בורוביץ מבחן תלת שלבי לבחינתה של טענת ה"הגנה מן הצדק", וזאת בעמ' 807-808:  "בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ... בשלב השלישי, משוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום."

סיום ההליך נגד אחד האחראים העיקריים בפרשייה נשואת האישום, בדרך של תשלום כופר, בסכום פעוט של 1,500 ₪, ואי הגשת כתב אישום נגדו, ואף לא נגד אשתו, שהוצגה כעובדת וככזו המשתכרת - יש בכך משום פגם, ללא קשר לעצם אשמתם של הנאשמים בפרשיות האחרות. יש בכך כדי לפגוע בתחושות הצדק, ואותה פגיעה לא ניתנת לריפוי ע"י המשך ההליכים נגד נאשמים אלה, שעה שהנאשם הועמד לדין בפרשייה נשוא האישום הראשון, ושעה שהוחלט להרשיעו בכל המיוחס לו שם. שיקולים של הימנעות מנקיטת הליכים פליליים נגד משלם הכופר בשל מעורבותו באישום השני בלבד, מביאים למסקנה שיש לבטל את האישום השני בעניין פיצול המשכורות כנגד הנאשם.

בהתאם לכך, מרשיע בהמ"ש את הנאשם באישום הראשון של אי דיווח כדין ומזכה אותו בשל סיוע לעברת התחמקות ממס של אחד. מסקנה נכונה בהחלט שיש בה כדי ליצור שוויון בין עבריינים בכוח ואחידות בענישה או בהטלת כופר על שותפים לעברה. 

מידע נוסף באתר מיסים ועסקים   www.ralc.co.il