חבות ביטוח לאומי על תושבי ישראל בחו"ל

רמי אריה, עו"ד, רו"ח

כל תושב ישראל, מגיל 18 ומעלה, מלבד מאישה נשואה שאינה עובדת מחוץ למשק ביתה ומי שמלאו לו 60 שנה ביום עלייתו לארץ, חייב להיות מבוטח בביטוח לאומי ולשלם דמי ביטוח. כפי שנראה בהמשך, החבות חלה גם לגבי עובד שהוא תושב ישראל השוהה מחוץ לישראל.

1. הגדרת "תושב ישראל" לעניין הביטוח הלאומי

1.1 עקרון התושבות הינו עקרון בסיסי עליו מושתת חוק הביטוח הלאומי.

המונח "תושב ישראל" הנו תנאי לביטוחו של אדם בחוק הביטוח הלאומי, המקיף את רוב ענפי הביטוח, שיפורטו להלן, ואת מרבית החוקים וההסדרים הסוציאליים שהמוסד לביטוח לאומי מבצע, כגון חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א1980- (סעיפים 1 ו2- (א)); חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב1972- (סעיף 2); חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד1994- (סעיפים 3(א) ו2-); חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל 1970 (הגדרת "נפגע" ס"ק (1)); הסכם בדבר גימלת ניידות (סעיף 2).

1.2 להלן ענפי הביטוח הלאומי המתנים את ביטוחם בהיות המבוטח תושב ישראל:

א. ביטוח אימהות (סעיפים 40 (א) (1) ו- (ב) (1) )[1].

ב. ביטוח ילדים (סעיף 65 (א) (1) ).

ג. ביטוח נפגעי תאונות (סעיף 150).

ד. ביטוח אבטלה (סעיף 158).

ה. ביטוח נכות (סעיף 195).

ו. ביטוח סיעוד (סעיף 223).

ז. ביטוח זקנה וביטוח שאירים (סעיף 240).

1.3 ל"מטבע" ה"תושבות", כתנאי לביטוח, שני פנים: האחד לעניין חיוב בתשלום דמי ביטוח והשני - לעניין הזכות לקבל גימלה.

חשוב להדגיש שלעניין המעמד הביטוחי, לא התשלום יוצר את הסטאטוס הביטוחי, אלא היותו של אדם תושב ישראל. הביטוח הינו ביטוח חובה, יותר מזה – ביטוח אוטומטי, ללא כל קשר לתשלום דמי ביטוח, אם כי אי תשלום דמי ביטוח או פיגור ממושך בתשלומים, עלול לפגוע בזכות ליהנות מפירות הביטוח.

1.4 בחוק הביטוח הלאומי אין בנמצא הגדרה לגבי השאלה מיהו "תושב ישראל". בפסק דין מנחה בעניין סנוקה (דב"ע מה 73-04, פד"ע יז' 79), נקבע מבחן הזיקה כמבחן העיקרי לתושבות לעניין חוק הביטוח הלאומי. ומוסיף ביה"ד בעניין בוקובזה אריק ( ביה"ד האזורי לעבודה 2214/01 ), כי "היותו של אדם "תושב ישראל", הוא בגדר שאלה עובדתית הנגזרת מחומר הראיות". עוד נקבע בפסיקה כי מגורים מחוץ לישראל לתקופה ממושכת, מסיבות אישיות, שוללים את המעמד של תושבות בישראל. מכאן, שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקרים להיותו תושב באותו מקום (ראה דב"ע נא/140-0, טהא – המוסד. פאוזי ואח'-המוסד, פד"ע כג' 36).

1.5 נקבע עוד, כי לא כוונתו של האדם היא הקובעת את מקום מושבו בשעה מסוימת, אלא אותו מקום אשר אליו קשור האדם מן הבחינה העובדתית ממשית, היינו "המקום אשר מירב הזיקות העובדתיות כורכות אותו עימו" (ע"א 260/89 מוניקה לוי - לואיזה הפנר פד"י מו(4) 391).

1.6 ההתייחסות לשאלת "תושב ישראל" במקרה של עובד הנשלח לעבוד בחו"ל, רלבנטית הן לעובד עצמו והן למעביד. ניתן להניח כי מבחני הפסיקה האמורים לעיל, יהיו נכונים בשינויים המחויבים גם לגבי שאלת התושבות של המעביד.

2. חבות ביטוח לאומי על העובד אצל מעביד ישראלי

כאשר המעביד בחו"ל הוא מעביד תושב ישראל, יחולו על השכר אשר משולם לעובד השכיר, חבויות ביטוח הזהות לחבויות ביטוח של שכיר המועסק בישראל. תקנה 21 לתקנות הביטוח הלאומי קובעת כי הכנסתו של עובד המבוטח בהתאם לסעיף 76 לחוק, תחושב לפי מלוא הכנסתו. סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי, העוסק בביטוח נפגעי עבודה, קובע את התנאים הבאים:

2.1 המבוטח והמעביד הם תושבי ישראל – הן העובד והן המעביד עונים להגדרת התושבות בישראל, לפי מבחן הזיקה העיקרית שנקבע בפסיקה כאמור. מקום המגורים הקבוע מהווה מבחן משנה עיקרי לעניין זה.

2.2 חוזה העבודה נקשר בישראל, או לחילופין חוזה העבודה לא נקשר בישראל, אך במקום העבודה אין ביטוח נפגעי עבודה ונמסרה הודעה על קיומו של חוזה העבודה.

2.3 תקופת ההעסקה בחו"ל אינה עולה על חמש שנים רצופות (או יותר שנים, בכפוף לאישור מיוחד של שר העבודה והרווחה, או מי שהשר הסמיך לכך).

3. חבות ביטוח לאומי על עצמאי או על עובד אצל מעביד שאינו ישראלי

3.1 ההוראות החלות לעניין תשלום דמי ביטוח בידי תושב ישראל השוהה בחו"ל ומשתכר הכנסה כעצמאי, או ממשכורת ממעביד שאינו תושב ישראל (להלן – "מעביד זר"), נמצאות בתקנה 20 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשל"א - 1971‏ (להלן – "התקנות") הקובעות כי מבוטח השוהה בחו"ל, ישלם ביטוח לאומי על הכנסותיו מחו"ל, לפי שיעורי דמי הביטוח החלים על מי שאינו עובד עצמאי ואינו עובד שכיר.

3.2 בהתאם לתקנה 20 האמורה, העובד השכיר בחו"ל חייב לשלם דמי ביטוח בשיעור של 15.2% מהכנסתו החייבת בדמי ביטוח. בהתאם לסעיף 345 (א) לחוק הביטוח הלאומי. שיעורים אלו יחולו על כל הכנסותיו לפי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, העולים על מחצית השכר הממוצע במשק. הוראות אלו יחולו רק לגבי מבוטח שכיר, שהכנסותיו ממשכורת ממעביד זר בחו"ל, בעוד שמבוטח שהינו עובד עצמאי מבוטח כמו כל עצמאי אחר בישראל.

3.3 כלל זה לא יחול על עובד שכיר שחל לגביו סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי. דהיינו, הן העובד והן מעבידו הם תושבי ישראל וחוזה העבודה נערך בישראל. כמו כן, לא יחול כלל זה לגבי הכנסות מפנסיה לגביהם יש הוראות מיוחדות בתקנה 12א לתקנות (והחל מיום 1.4.2004 בסעיף 345ב החדש לחוק הביטוח הלאומי).התנאי לתחולת תקנה 20 האמורה, הינה כי המבוטח שוהה בחו"ל למעלה משישה חודשים. יושם לב, כי בשהייה מעל שישה חודשים תחול התקנה, רטרואקטיבית מיום שיצא לחו"ל.

3.4 התוצאה הנוצרת מהוראות תקנה 20 האמורה הינה כי העובד השכיר העובד אצל המעביד הזר בחו"ל, ישלם את מלוא דמי הביטוח כאילו היה לא עובד ולא עצמאי, ולא רק את חלק העובד, כמו שמקובל לגבי עובד תושב ישראל המועסק אצל מעביד ישראלי בישראל.

3.5 יש לשים לב שעובד כאמור מוגדר כמי שאינו עובד שכיר ואינו עצמאי, לפיכך, יחול חיוב דמי ביטוח אוטומטית גם על הכנסותיו הפסיביות, כגון אלו שמשכר דירה, ריבית, דיבידנד וכד' שיש לאותו מבוטח מישראל או מחו"ל. משמע, ישלם תמיד דמי ביטוח על הכנסותיו הפסיביות, ללא קשר לגובהן ביחס להכנסותיו ממשכורת. בעוד שעובד שכיר בישראל אינו משלם בדרך כלל דמי ביטוח על הכנסות פסיביות, אלא אם הן שוות או עולות על הכנסותיו משכר.

3.6 מבוטח שכיר כאמור, יהיה זכאי אך ורק לגמלאות שלהן זכאי מבוטח שאינו עובד שכיר ואינו עובד עצמאי. דהיינו, לא יהיה זכאי לגמלת פגיעה בעבודה, לגמלת דמי לידה ולזכויות עובדים בפשיטת רגל של מעביד או פירוקו. זאת למרות ששיעור דמי הביטוח הלאומי לרבות דמי ביטוח בריאות שהוא חייב לשלם אינו שונה משמעותית משיעור דמי הביטוח שמשלם עצמאי בישראל, או שיעור דמי הביטוח הלאומי המשולמים בגין עובד ישראלי בישראל, לרבות אלו המשולמים על ידי מעבידו.

3.7 מבוטח שכיר כאמור, אף אינו יכול, לכאורה, לנכות מהכנסתו החייבת במס הכנסה את תשלומיו לדמי ביטוח לאומי, לפי הוראות סעיף 47א לפקודת מס הכנסה. בשאלה זו מתעורר קושי פרשנותי. שכן, מחד סעיף 47א לפקודת מס הכנסה מוציא במפורש את תשלומי הביטוח הלאומי ששולמו מהכנסות עבודה מתחולתו. מאידך, התשלומים המשולמים במקרה שלפנינו, משולמים כעל הכנסה שאינה מעבודה.

3.8 כך עולה, כי כאשר ההכנסה של המבוטח היא משכר עבודה ונלוות לפי סעיף 2 (2) לפקודה ועל כן נכנסת להגדרת "הכנסת עבודה", היא אינה מקנה לכאורה זכות לניכוי של התשלומים לביטוח לאומי מההכנסה החייבת במס הכנסה. מאידך, ייתכן כי המונח "הכנסת עבודה" שבסעיף 47א לפקודה, מתייחס דווקא למשמעות מונח זה לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי, לפי הרישא של סעיף זה.

4. אמנות לביטוח סוציאלי

4.1 סעיף 374 לחוק הביטוח הלאומי קובע הוראות לעניין מניעת כפל חיוב בדמי ביטוח לאומי, עם מדינות אשר ישראל התקשרה עמן באמנה לביטוח סוציאלי. לישראל אמנות לביטוח סוציאלי עם 13 מדינות (בריטניה, צרפת, בלגיה, אוסטריה, גרמניה, דנמרק, שוויץ, שבדיה, אורוגואי, פינלנד, צ'כיה ואיטליה). במידה ותושב ישראל משלם דמי ביטוח לאחת ממדינות אלו. לא ישולמו בישראל דמי ביטוח, בכפוף לתנאי האמנה.

4.2 בהעדר אמנה לביטוח סוציאלי בין המדינה שבה מתקבלות ההכנסות בחו"ל לבין ישראל, המכילה סעיף למניעת תשלום כפל דמי ביטוח, הרי המבוטח נדרש לשלם דמי ביטוח סוציאלי הן לפי הדין הפנימי במדינה שבה הוא משתכר והן לפי הדין הפנימי בישראל במצטבר. כך לדוגמה יקרה לתושב ישראל שיש לו הכנסות בארה"ב שאיתה אין לישראל אמנת ביטוח סוציאלי, אלא רק אמנת ידידות משנת 1954 שתוקפה המשפטי המחייב בספק.

4.3 מוצע לתושבי ישראל אשר שילמו דמי ביטוח הן בישראל והן במדינת האמנה, לוודא כי הינם עומדים בזכאות למניעת תשלום כפל דמי ביטוח בשתי המדינות לפי תנאי האמנה. תושב כזה זכאי לפטור כאמור מדמי ביטוח ואף להחזר דמי ביטוח באם שילם כפל דמי ביטוח.

5. דמי ביטוח בריאות לשוהים בחו"ל

5.1 היות והאמנות למניעת כפל ביטוח סוציאלי אינן חלות לגבי דמי ביטוח בריאות, הרי החובה לתשלום דמי ביטוח הבריאות קיימת גם לגבי המשלמים למדינות האמנה האמורות. שיעור התשלום של דמי ביטוח הבריאות יהיה לפי השיעור המינימאלי הקבוע בחוק.

5.2 סעיף 58 לחוק דמי בריאות קובע סנקציות לגבי תושב ישראל השוהה בחו"ל ואינו משלם באופן סדיר את דמי הביטוח. הסנקציות הינן במניעת שירותי ביטוח בריאות למפגר בתשלום לפי מידת הפיגור בתשלום ואף אם חזר ושילם את מלוא פיגוריו למוסד לביטוח לאומי. מכאן עולה כי כדאי להסדיר את הדיווח ותשלומים לביטוח לאומי עוד לפני היציאה לחו"ל.