תביעתו של עובד לתשלום הפרשי שכר ושעות נוספות התקבלה מאחר והחברה בה עבד לא מילאה את החובות הרישומיות המוטלות עליה. כמו כן, לא התקבלה טענתה, כי העובד לא הוכיח את דיווחי שעות העבודה שלו, זאת מאחר שעל פי תיקון 24 לחוק הגנת השכר עליה נטל ההוכחה שהעובד לא עמד לרשות העבודה בשעות הנוספות השנויות במחלוקת. בנוסף, המעבידה לא שילמה דמי הבראה במשך כל תקופת העבודה, ומשדרש את תשלומם הסכימה לשלם לו רק עבור השנתיים האחרונות. מאחר שדרש את תשלום דמי ההבראה עוד בתקופת עבודתו, ובטרם נסתיימו יחסי עובד-מעביד, יש לשלם לו דמי הבראה גם עבור 5 שנות עבודתו הראשונות (תע"א 2717-08 מוראד פלטאס נ' צלילי גל-פז 1997 בע"מ, מיום 4.10.2010).

העובדות

מוראד פלטאס (להלן : "העובד") עבד בחברת צלילי גל-פז בע"מ (להלן :"המעבידה") עד התפטרותו בחודש 08/2003, מועד תחילת העסקתו שנוי במחלוקת. העובד עבד בשכר חודשי.

תביעתו הינה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, הפרש גמול עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה ופדיון חופשה.

פסק הדין

חובת המעביד לנהל רישום של שעות העבודה והמנוחה

על פי הוראות סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית.

בהתאם לפסיקה, לעניין אי ניהול פנקס חופשה שנתית נקבע, כי העדר תיעוד בדבר ניצול ימי החופשה והימנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה, מועבר למעביד נטל הראייה להוכחת יתרת החופשה של העובד.

נראה, כי יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע, כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק.

עם זאת, עפ"י תיקון 24 לחוק הגנת השכר, בהתקיים תנאים מסוימים יועבר נטל ההוכחה אל המעביד, ועליו יהיה להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות העבודה הנוספות השנויות במחלוקת.

מאחר והמעבידה לא מילאה את החובות הרישומיות המוטלות עליה, אין היא יכולה להסתתר מאחורי הטענה שהעובד לא הוכיח את תביעתו הן מטעם זה, והן משום שהעובד פירט הן בתצהירו והן בעדותו את האופן שבו ניהל את רישום שעות עבודתו.

יתר על כן, משבחרה המעבידה להסתמך על דיווחיו לגבי שעות עבודתו, ולא ניהלה רישום כנדרש, אין לה להלין אלא על עצמה, ויש לדחות את טענתה כי דיווחי העובד לא היו נכונים, שהרי לא הציגה דיווחים משלה שנעשו בזמן אמת, ומערערים את דיווחיו.

על-כן נקבע, כי על החברה לשלם לעובד גמול עבודה בשעות נוספות.

האם דין התפטרות העובד כדין פיטורים

אין מחלוקת כי העובד התפטר מעבודתו, אולם לטענתו התפטר בדין מפוטר, שכן המעבידה התעלמה מזכויותיו על פי חוק ועל פי צווי הרחבה, ולא שילמה דמי הבראה.

מחומר הראיות עלה, כי לעובד לא שולמו דמי הבראה במשך כל תקופת עבודתו. יתר על כן, כאשר התריע על כך, הסכימה המעבידה לשלם לו דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות בלבד. עפ"י צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי בדבר הזכות לדמי הבראה, לאחר סיום יחסי עובד מעביד יהיה העובד זכאי לדמי הבראה עבור עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו. אולם, העובד דרש את תשלומם של דמי ההבראה עוד במהלך תקופת עבודתו. הסכמת המעבידה לשלם לו עבור שנתיים בלבד מהווה נסיבה אחרת ביחסי העבודה שבגינה יש לראות את העובד כמתפטר בדין מפוטר, שכן אי תשלום תנאים סוציאליים, ובכלל זה אי תשלום דמי הבראה לתקופה של 5 שנים, מהווה נסיבה ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מן העובד שימשיך בעבודתו.

יש לציין, כי העובד פנה אל המעבידה לפני התפטרותו באמצעות ההסתדרות, ואיפשר למעבידה לתקן את הטעון תיקון, ואולם דרישותיו של העובד לא נענו.

לאור האמור לעיל נקבע, כי העובד התפטר בדין מפוטר, ועל המעבידה לשלם לו פיצויי פיטורים.

זכאות העובד לדמי הבראה עבור כל תקופת עבודתו

כאמור המעבידה לא שילמה דמי הבראה במשך כל תקופת עבודתו, ומשדרש את תשלומם הסכימה לשלם לו רק עבור השנתיים האחרונות. מאחר שדרש את תשלום דמי ההבראה עוד בתקופת עבודתו, ובטרם נסתיימו יחסי עובד-מעביד, יש לשלם לו דמי הבראה גם עבור 5 שנות עבודתו הראשונות.

זכות המעבידה לקיזוז דמי הודעה מוקדמת, חופשה שנתית ודמי חג

המעבידה טענה, כי יש לקזז מכל סכום שייפסק, דמי הודעה מוקדמת, החזר הלוואה, תשלום נסיעות כפול, שימוש חריג בטלפון נייד, ותשלום עבור חופשות ביתר.

המעבידה טענה, בין היתר, כי העובד קיבל הן את ימי החג ויהודיים והן את ימי החג הנוצריים, על-כן עליו להחזירם. ביהמ"ש קבע, כי ימי חג יהודיים שבהם מקום העבודה מושבת, ולעובד אין כל אפשרות לבצע את עבודתו אינם בגדר ימי חופשה לעובד. לפיכך נדחית טענתה.

יתר על כן, סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד, ובכלל זה חופשה ביתר, מוטל על המעביד, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה.

לעניין הודעה מוקדמת יצוין, כי העובד פנה בכתב פעמים אחדות ובכולם ציין שאם לא ייענו דרישותיו יתפטר מעבודתו. משמע, שהמעבידה ידעה כבר כחודש וחצי לפני שהתפטר, כי בדעתו להפסיק את עבודתו אצלה. מכיוון שהיא זו שלא נענתה לדרישותיו, לא הייתה כל מניעה שתעשה את כל הדרוש כדי להיערך לקבלת עובד חדש במקומו. משכך, ניתן לראות במכתבים אלה של העובד בגדר הודעה מוקדמת, ויש לדחות את טענת הקיזוז שלה בעניין זה.