המבקשים:                            בעצמם

1.       לפני בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופט מגן אלטוביה) שעניינן צמצום היקפם של נימוקי הערעור שהגישו המבקשים מ-172 עמודים ללא יותר מ-25 עמודים.

2.       המבקשים הגישו בתאריך 30.12.07 ערעור על שומות מס לשנים 2001 עד 2004 שקבע המשיב בצו שהוציא למבקשים, בהתאם להוראת סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הודעת הערעור ו-הפקודה). בהודעת ערעור צוין כי המבקשים ייוצגו על-ידי המבקש 1 עצמו, רואה חשבון במקצועו. נימוקי הערעור חבקו 172 עמודים וכ-60 נספחים. המשיב הגיש בקשה כי בית המשפט המחוזי יורה על מחיקת הערעור על הסף בהיותו טרדני ווכחני, ולחלופין – כי יורה על תיקונו של הערעור בדרך של הגשת כתב ערעור מתומצת ובמספר עמודים סביר (להלן: בקשת המחיקה). בין היתר טען המשיב בבקשת המחיקה כי מעמדו של הערעור שהוגש בהתאם לפקודה הוא כשל ערעור רגיל בערכאה שניה, ועל כן יחולו בעניין תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) שעניינן ערעור, ובפרט – תקנה 414 לתקנות (לפיה "כתב הערעור יפרט בצורה תמציתית את נימוקי ההתנגדות להחלטה שעליה מערערים, שלא על דרך הוויכוח או הסיפור"), ותקנה 417 לתקנות (לפיה מוסמך בית המשפט להורות על תיקון כתב הערעור ועל מחיקתו או תיקונו של כל נימוק שבערעור שאינו דרוש לענין). המבקשים טענו בתשובתם לבקשת המחיקה, בתמצית, כי דין הערעור כדין תובענה רגילה, וכן כי דין בקשת המחיקה להידחות על  הסף מטעמים שונים.   

3.       בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מתאריך 28.3.08 (שרק העתקה המודפס על-ידי מזכירות בית המשפט, והכולל טעויות הקלדה רבות, נשלח לצדדים), כי דין הבקשה החלופית שבבקשת המחיקה – צמצום הערעור – להתקבל. הוא קבע כי ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור "טובלת רגליה הן בתבנית חוב [צ"ל: כתב] תביעה והן בתבנית כתב ערעור", וכי בכל מקרה ההודעה חובקת היקף בלתי סביר, מסרבלת את הדיון ואולי אף מזיקה למבקשים עצמם. עוד קבע בית המשפט כי קיימת לו סמכות לדרוש כי כתבי בי-דין יהיו כאלו שישיגו את המטרה שלשמם נועדו ושלא יעלו חשש לניצול בלתי ראוי של ההליך המשפטי. על כן הורה בית המשפט למבקשים להגיש בתוך 30 יום מן ההחלטה הודעה מתוקנת ובה נימוקי הערעור שייפרשו על לא יותר מ-25 עמודים "במקום 62 שהוגשו", ותעלה בתמצית את טענותיהם, בלא לפרט עניינים בלתי מהותיים (להלן: ההחלטה הראשונה).

4.       המבקשים הגישו בתאריך 2.4.08 בקשה למתן הבהרה לגבי ההחלטה הראשונה, וכן "להקפאתה עד אז". בבקשה זו טענו המבקשים כי מבחינה טכנית, לא ברור לאילו 62 עמודים בערעור (החובק כאמור 172 עמודים) מכוון בית המשפט, לא ברור מה טיבה של ההודעה שהוא מבקש כי יגישו, וכי לגוף הדברים – אין ההודעה נרחבת יתר על המידה. בית המשפט קבע בהחלטתו מתאריך 3.4.08 כי הבקשה מהווה למעשה ערעור על החלטתו הראשונה, וכי אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו. כן ציין בית המשפט כי אף עמודים בודדים יכולים לתת ביטוי למכלול טענות המערער, קל וחומר – 25 עמודים. בית המשפט הבהיר כי הודעת הערעור צריכה לכלול כאמור 25 עמודים "ולא 172". עוד ציין בית המשפט כי ההחלטה אילו טיעונים להעלות ואילו לפרט – היא עניינם של המבקשים בלבד, ואין בית המשפט מייעץ להם בכך (להלן: ההחלטה השניה).

5.       בבקשה למתן רשות ערעור שהגישו המבקשים בתאריך 19.5.08, מכריזים המבקשים על ההחלטה השניה (אותה קיבלו לטענתם רק בתאריך 21.4.08) כעל החלטה יחידה עליה הם מבקשים לערער, ולה לדבריהם שני חלקים. המבקשים טוענים, בהסתמך על האמור ברע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101 (1992) (להלן: פרשת ארד), כי מעמדו של ערעורם הוא כשל תובענה רגילה, ולכן אין כל מניעה כי נימוקי הערעור יהיו מפורטים כפי שהוגשו. החלטתו של בית המשפט, כך טוענים המבקשים, אינה סבירה, אינה חוקית ואינה חוקתית. בנוסף הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי לפסול עצמו מהמשך הדיון בתובענתם – בקשה שנדחתה על ידי הנשיאה ביניש (ע"א 4951/08 שגיא נ' פקיד השומה ת"א (לא פורסם, 18.9.2009)).

6.       בקשה זו הועברה אלי ביום 5.4.2009. דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, וזאת אף בלא שאבקש את תגובת המשיב לבקשה.

7.       ראשית אציין כי אף שהבקשה למתן רשות הערעור מתייחסת לשתי ההחלטות כאחת, הרי שהמדובר בשתי החלטות נפרדות. ההחלטה הראשונה, מתאריך 28.3.08, היא ההחלטה המהותית המורה למבקשים לתקן את הערעור שהגישו. עצם העובדה שהמבקשים המתינו להחלטה בבקשת ההבהרה שהגישו (ונדחתה) אינה מאריכה את המועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. לפיכך דין הבקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה הראשונה מיום 28.3.2008, שהוגשה רק בתאריך 19.5.08, היה להידחות כבר מטעם זה. עם זאת, אין מקום להתערב בהחלטה זו או בהחלטה השנייה אף לגוף העניין.

8.       אין כל צורך להידרש בהקשר הנוכחי לשאלת מעמדו המדויק של ערעור על שומת מס שהוציא פקיד השומה – כערעור או כתביעה רגילה.  אציין רק בקצרה כי נראה לי לכאורה שצדק בית המשפט המחוזי כשציין בהחלטתו הראשונה כי הודעת הערעור על שומת המס "טובלת רגליה הן בתבנית כתב תביעה והן בתבנית כתב ערעור". כאמור בפרשת ארד עליה נסמכו המבקשים – שעניינה היה בהקשר הספציפי של שאלת זהותו של בעל הדין עליו יוחלו נטלי הבאת הראיות והשכנוע, אכן קיימת סימטריה מלאה בין המערער בערעור מע"מ או ערעור מס הכנסה, לבין תובע בתובענה רגילה. "ערעור מע"מ, כמו ערעור מס הכנסה, כמוהו לכל דבר ועניין כתובענה הבאה לפני ערכאה ראשונה, שבה יש 'תובע', הוא המערער, ו'נתבע', הוא המשיב" (שם, בעמ' 107-106 לפסק הדין). עם זאת, תפקידו של בית המשפט המחוזי הדן בערעור אינו לדון בשומה מבראשית, כי אם נתונות לו סמכויות של בקרה ופיקוח (ע"א 9792/02 פואז נ' מס הכנסה – טבריה (לא פורסם, 13.9.05), בפסקה 7 לפסק הדין). עיקרון זה נקבע בפסיקת בית משפט זה כבר לפני יובל:

"שיפוטו של בית המשפט המחוזי במקרים אלה הוא שיפוטה של ערכאה ערעורית. את התפקיד לערוך שומה הטיל המחוקק על פקיד השומה, ואפילו ימצא השופט שאילו הוא היה יושב במקומו של הפקיד היה מגיע לתוצאה אחרת, אין בכך עדיין עילה מספקת להתערב בשומה (ע"א 62/58 פקיד השומה תל אביב 1 (מזרח) נ' כץ, פ"ד יג 166, 168 (1959), מפי השופט ויתקון. כן ראו הפסיקה הנזכרת בענין פואז הנ"ל, שם). 

9.        מכל מקום, והוא עיקר - בין אם נראה בהודעת הערעור על צו השומה כערעור, ובין אם נראה בה כטענת המבקשים, תובענה רגילה, הרי שמובן כי גם תובענה רגילה צריכה להיות תמציתית ולהתמקד בפרטים העיקריים והמהותיים (ראו: תקנה 9(5) לתקנות לענין כתב תביעה, תקנה 71(א) לתקנות לעניין כתבי בי-דין ככלל, ותקנות 403(א) ו-414 לתקנות לעניין ערעור. כן ראו: החלטת הרשם י' מרזל בע"א 1501/05 כהן נ' מנהל מס שבח תל-אביב (לא פורסם, 8.5.05)). בהתאם הערכאה הדיונית מוסמכת להורות למגיש הערעור לתקן את הודעתו, לקצרה או למחוק ממנה חלקים (ראו תקנות 91, 143(1), 143(10), 445(ב)(1) ו-445(ב)(3) לתקנות).  

10.      בית המשפט המחוזי הפעיל במקרה דנן את סמכותו והורה על קיצורה של הודעת הערעור, מן השיקולים שפורטו בהחלטתו הראשונה. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניינים שבסדרי דין, אפילו סבורה היא שראוי היה להחליט לנקוט דרך דיונית אחרת, אלא במקרה בו החלטתה מנוגדת לדין או גורמת לעיוות דין לאחד הצדדים, ולא כך הוא במקרה דנן (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206 (1990)). אף הגבלת הודעת הערעור להיקף מצומצם יותר מזה שקבע בית המשפט המחוזי, לא היתה פוגעת בזכויות המבקשים וביכולתם להציג את טיעוניהם לפני הערכאה הדיונית. מכלל קל וחומר שהגבלת הודעת הערעור ל-25 עמודים אינה פוגעת במבקשים, אלא רק תסייע למיקוד הדיון בשאלות הדורשות בירור. מקובל עלי כי שימוש בסמכות כזו צריך להיעשות במשורה ואולם, עיינתי בהודעה המפורטת, מפורטת עד למאוד. זהו מסמך מלא סיפורים, פרטים רבים ולא דרושים, וכחנות ועוד ועוד. מדובר במקרה קיצוני המצדיק שימוש בסמכויות הנתונות לבית המשפט לקדם את הדיון ולייעלו. במקרה זה היה השימוש בסמכות חיוני ונחוץ. אין עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת בית המשפט המחוזי.

11.      לאור כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזאת. כיוון שלא נתבקשה תשובת המשיב – אין צו להוצאות.   

           ניתנה היום, ‏‏כ"ג ניסן, תשס"ט (17.4.2009).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08044520_C04.doc   עע

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il