9

בתי המשפט

מהות הערעור:               ערעור על פס"ד של בימ"ש השלום באשקלון (כב' השופט  ח.                               נחמיאס) מיום 25/04/07 בת.פ. 1366/04

פ ס ק – ד י ן

השופטת ר. יפה-כ"ץ:

1.         כנגד המשיבים הוגש כתב אישום לבימ"ש השלום באשקלון, אשר ייחס להם ביצוע עבירות של אי הגשת דוחו"ת במועד, וזאת לגבי חודשים 09/98, 04/00 ו-10/00. לאחר שמיעת הראיות זיכה ביהמ"ש (כב' השופט ח. נחמיאס) את המשיבים – ומכאן ערעור המדינה.

2.         כתב האישום (לאחר תיקוניו הרבים) הוגש כנגד חב' פרוגרס 1984 ביח"ר לשוקולד בע"מ (היא הנאשמת 1 בכתב האישום, להלן: "חב' פרוגרס") וכן כנגד חב' שוקולד הגולן בע"מ (היא הנאשמת 2 בכתב האישום, להלן: "חב' שוקולד"), כאשר חב' פרוגרס הייתה בעלת המניות בחב' שוקולד, והשתיים פעלו כשותפות בעסק שכלל מפעל לייצור שוקולד, קקאו וממתקים, באזור התעשיה הדרומי באשקלון. החברות, שנרשמו כעוסק אחד, נדרשו לדווח לרשויות המס על כל עסקיהן.

            בכתב האישום נטען עוד, כי המשיבים היו המנהלים של שתי החברות: המשיב 1, מר שפמן בן-עמי (הוא הנאשם 3 בכתב האישום, להלן: "שפמן"), היה, כנטען בכתב האישום, מנהלן הרשום והפעיל של שתי החברות והמשיב 2, מר פרסקי יצחק (הוא הנאשם 4 בכתב האישום, להלן: "פרסקי"), היה מנהלה הרשום והפעיל של חב' שוקולד ומנהלה הפעיל של חב' פרוגרס.

            בכתב האישום צויין עוד, כי ביקורת חשבונות מע"מ, שנערכה בספרי השותפות של החברות, העלתה, כי בחודשים 09/98, 04/00 ו-10/00 לא שילמו ארבעת הנאשמים את מלוא הסכום שבדוחו"ת המס: בחודש 09/98 סכום המס לתשלום על פי הדו"ח אמור היה להיות 483,578 ₪ ובפועל שולם סכום של 3,578 ₪, כך שנותרה יתרה לתשלום בסך של 480,000 ₪; בחודש 04/00 סכום המס לתשלום על פי הדו"ח אמור היה להיות 66,168 ₪ ולא שולם כל סכום על החשבון; ובחודש 10/00 סכום המס לתשלום על פי הדו"ח היה 96,863 ₪ ולא שולם כל סכום בפועל על חשבון דו"ח זה. סה"כ נטען, כי הנאשמים (המשיבים והחברות יחדיו) נמנעו מלשלם סכום של 643,031 ₪ ועל כן יוחסו להם ביצוע 3 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ ביחד עם סעיפים 67 ו-88 לחוק וכבצירוף סעיף 119 לחוק.

            בהערה יצויין, כי תחילה יוחסה לנאשמים עבירה נוספת של אי תשלום דו"ח נוסף, המתייחס לחודש 03/98, אך לבקשת המאשימה האישום הנ"ל נמחק עוד בטרם החלה פרשת הראיות.

            עוד יש לציין, כי מנוסח כתב האישום עולה כי, בכל הנוגע לדו"ח 09/98 מדובר, למעשה, בתשלום בחסר של החיוב על פי הדו"ח ולא באי הגשת הדו"ח.

3.         במהלך שמיעת הערעור, ובהמלצתנו, ולאחר שב"כ המערערת התייעצה עם הממונים עליה, היא ביקשה למחוק את הערעור ככל שהוא מתייחס לדוח"ות של שנת 2000. נשאר לפליטה, אם כן, הדו"ח המתייחס לחודש אוקטובר 1998, כשנטען שהמחדל בגינו לא הוסר עד היום.

4.         מחומר הראיות עולה, כי חב' פרוגרס נכנסה לקשיים כלכליים עד כי בתאריך 09/10/98, מועד בו היו אמורים לשלם את משכורות העובדים, נסגר המפעל. פניית הנושים (וחברת עלית בראשם) לביהמ"ש הביאה, בתאריך 24/11/98, להקפאת הליכים בנוגע לחברה, ועו"ד אהוד גינדס (מי שהעיד כע.ת. מס' 1 בבימ"ש קמא) מונה כנאמן להסדר הנושים של החברה. במהלך תקופה זו של הקפאת ההליכים, אין חולק שכל סמכויות הניהול הועברו לידיו של עו"ד גינדס. בתאריך 12/08/99 הסתיימה תקופת הקפאת ההליכים וביהמ"ש אישר את הסדר הנושים שגובש, כאשר לטענת עו"ד גינדס, "החל מתקופה זו חזרה החברה לפעול כעסק חי. התפקיד שלי מיום זה ואילך היה לאכוף את הסדר הנושים, לקבל תשלומים בהתאם להסדר ולחלק אותו לנושים. מע"מ היה אחד הנושים". עדי ההגנה, יש לציין, חלקו על עדותו זו של הנאמן וטענו, כי גם בתקופה שלאחר ההקפאה היה עו"ד גינדס המוציא והמביא של החברה, כאשר הוא היה היחיד שאישר את התשלומים השונים וחתם על השיקים. וכפי שהעידה הגב' עליזה אביב, שהייתה מנהלת חשבונות בחב' פרוגרס מאז שנת 1994 ועד שהחברה פורקה סופית בשנת 2003: "לגבי השיקים מסוף אוקטובר 1998 ועד הסוף – עו"ד גינדס היה חותם על כל השיקים ורק לו הייתה זכות חתימה. הייתי מעבירה זאת דרך פרסקי והוא היה הולך ומחתים אותו... פרסקי ובן-עמי לא חתמו אותה תקופה על שום שיק, הם לא היו מורשים לעשות כן" (עמ' 61 לפקוטוקול של בימ"ש השלום). זו גם הגירסה העובדתית שהתקבלה על ידי ביהמ"ש (להלן).

            היות והחברה לא עמדה בהסדר הנושים, הוצא לגביה, בתאריך 10/06/01, צו פירוק זמני, ובהמשך מונה עו"ד בודה כמפרק זמני.

5.         בימ"ש השלום קבע, כממצא עובדתי, כי השתכנע מעדויות ההגנה, ששפמן "גם אם פורמלית היה רשום כמנהל, לא עסק הלכה למעשה בניהול, אלא בצד המקצועי של הייצור" (עמ' 81 להכרעת הדין). ביהמ"ש ביסס קביעתו זו הן על התרשמותו משפמן עצמו ("שהותיר על ביהמ"ש רושם אמין ומהימן", שם) והן על עדויות עדי ההגנה האחרים.

אכן, עיון בחומר הראיות מעלה, כי כך העידו עדים רבים, בנוסף לשפמן עצמו, החל מעדת התביעה רחל שרון, שהיא אחותו של שפמן ("אחי היה בתחום הייצור והטכנולוגיה... מי שמתמצא בתחום הטכנולוגי מתעסק רק בייצור השוקולד ותו לא"), עובר לעדותו של פרסקי ("שפמן היה הטכנולוג הראשי של החברה. אחראי על כל נושא הטכנולוגיה ופיתוח המוצרים. הוא היה שכיר...") וכלה בעדותה של עליזה אביב ("תפקידו של בן עמי בחברה היה טכנולוג").

לטענת המערערת, קביעה זו, לאור האמרות שמסר שפמן במשטרה, מוטעית, ויש בה מתן פרשנות משפטית מוטעית לראיות. אך, לא ניתן לומר שמדובר בסוגיה משפטית אלא בקביעה עובדתית, אשר ניתנה לאחר בחינה מעמיקה של חומר הראיות והעדפת גירסת ההגנה ועדיה.

ביהמ"ש קיבל את הגירסה, כי שפמן אמנם היה רשום, היסטורית, כמנהל בחברה, ואף היה חותם על שיקים יחד עם פרסקי עד לסגירתו של המפעל (בטרם החל הליך הקפאת ההליכים), אך לא ניהל את החברה בפועל ולא היה מעורב בענייני הניהול וכך גם יש לפרש את מה שאמר בחקירתו במשטרה. הגם שלטענת המערערת מדובר במסקנה משפטית שגויה, הרי שמדובר בקביעה עובדתית, על סמך הראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית, ואין מקום להתערב במסקנה, המבוססת היטב על חומר הראיות.

לפיכך, ניתן לומר, כי די היה בקביעה זו, כדי לזכות את שפמן מהמיוחס לו בכתב האישום, אך היות ופרסקי, אשר אין חולק שהיה מנהל פעיל בח' פרוגרס, זוכה אף הוא, הרי שניתן היה לזכות את שפמן גם מהנימוקים המתייחסים לפרסקי (להלן).

6.         אין חולק, כי הדו"ח של חודש 09/98, הוא הדו"ח נשוא הערעור, אמור היה להיות משולם ב-15 לאוקטובר אותה השנה. לטענת המשיבים, כבר לפני תאריך זה נסגר המפעל, מהסיבה שהחברה לא יכלה לעמוד בתשלומים, וביהמ"ש קיבל עמדתם זו תוך שהתבסס, בין היתר, על כך שכבר ב-24/11/98 התחילה הקפאת ההליכים של החברה.

דו"ח זה, יש לציין, הוצא במועד אך פרט לסכום זעום – לא שולם בפועל, וביהמ"ש מצא, כי, למעשה, החב' לא הייתה יכולה לעמוד בתשלומו. ביהמ"ש קבע, על סמך ראיות ההגנה שאימץ, כי אמנם הבקשה להקפאת הליכים הוגשה לביהמ"ש המחוזי ב-9/11/98, אך החברה קרסה ולא יכלה לשלם את חובותיה למע"מ כבר, לכל הפחות, ביום התשלום המיועד, כשלושה שבועות עובר לכך (היינו - 15/10/98). ואכן, פרסקי העיד, כי המפעל נסגר עוד ביום 09/10/98, המועד בו היו אמורים לשלם את משכורות העובדים, וביהמ"ש, שאימץ את עדותו ואת עדותו של שפמן, יכול היה להיעזר לצורך מסקנתו זו גם באמרה הנ"ל של פרסקי.

            זאת ועוד. לא הייתה מחלוקת, כי גם דו"ח 03/98 לא שולם על ידי חב' פרוגרס, והמדינה הסכימה, שהדבר נעשה בשל חדלות פרעון, ועל כן אף ביקשה למחוק את האישום המתייחס לדו"ח זה מכתב האישום. ביהמ"ש למד מכך, ובצדק, בבחינת קל וחומר, גם לגבי הדו"ח של חודש 09/98. ביהמ"ש מצא שמדובר במי שניסה, בכל דרך, להגיע להסדר עם מע"מ, ולכן גם הגישו את הדו"ח עם דיווחי האמת על המצב הכלכלי, אך לא יכלו לעמוד בתשלום. ביהמ"ש גם מצא, שעם מינוי הנאמן, ממילא לא יכלו המשיבים לשלם את הדו"ח, שכן הם כבר לא היו בעלי זכות החתימה בחברה ולא היו המחליטים מה ישולם, למי וכמה.

7.         בנסיבות אלה, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור.

                                                                                                _______________

                                                                                              ר. יפה-כ"ץ, שופטת       

י. פלפל, נשיא:

אני מסכים.

                                                                                                _______________

                                                                                                    י. פלפל, נשיא

נ. הנדל, ס. נשיא:

אני מסכים.

                                                                                                ________________

                                                                                                   נ. הנדל, ס. נשיא

אשר על כן הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ.

ניתנה היום כ"ט באדר, תשס"ט (25 במרץ 2009) במעמד