בתי המשפט

פסק דין

1. פסק דין זה ניתן במאוחד בשני ערעורים שונים, שעניינם זהה, והמתייחסים לשומות מס שהוצאו לגבי שני המערערים לשנים 2001 עד 2003. שני המערערים הינם אחים, המנהלים במשותף עסק של ייצור והרכבת תעלות למערכות מיזוג אויר.

הואיל והעובדות הנוגעות לשני הערעורים זהות הן לחלוטין, נתקיימו שני הערעורים במאוחד, וכך גם פסק הדין.

2. בתחילת שנת 2005, זומנו שני המערערים למשרדי מס הכנסה בנצרת, לדיון ביחס לשומות המס לשנים 2001 עד 2003, וזאת לאחר שנתנו על ידם הצהרות הון. ביום 2.1.05, נערך דיון בין המערערים, מייצגם מנהל החשבונות מר סלימאן, ומפקח מס הכנסה, מר מוטי ארבע. בסיום הדיון, הגיעו הצדדים להסכמות באשר לשומות המס שיוצאו להם עבור אותן שנים. לאחר שנחתם הסכם בין הצדדים, החליט רכז החוליה ממס הכנסה, מר עיזאת טנוס שלא לאשרם. הודעה על כך נמסרה למייצגי המערערים באמצעות הטלפון. לאחר מתן הודעה זו, נתקיימה ישיבה נוספת במשרדי פקיד השומה, כאשר הפעם יוצגו המערערים על ידי רואה החשבון פארוק עבאס [להלן - "עבאס"].

לאחר שיג ושיח בין רואה החשבון ובין מר ארבע, נערך הסכם חדש באשר לשומות.

נראה, כי אף הסכם זה לא נשא חן בעיני פקיד השומה, אשר הודיע למר ארבע, כי אינו מאשרו.

לטענת מר ארבע, הוא הודיע על כך טלפונית למר עבאס, ימים ספורים לאחר שנערך ההסכם. מנגד, טוען מר עבאס כי לא קיבלו כל הודעה כאמור.

מוסיף מר ארבע, כי הוא פנה מספר פעמים טלפונית למר עבאס, על מנת שישב עימו ויסדיר את עניין שומותיהם של המערערים, אולם מר עבאס, לא התייצב במשרדו לעניין זה.

ביום 3.8.05 נשלחו למערערים, במישרין לביתם, הודעות שומה, שנערכו לפי מיטב השפיטה, וזאת לאחר שלא התייצבו לדיון.

הודעות שומה אלה הינן נשוא הערעורים שבפני.

3. יש לציין, כי ההסכמים בעניין שומות מס הכנסה, שנערכו בין מר ארבע לבין המערערים באמצעות מייצגיהם, נערכו על גבי טופס סטנדרטי של אגף מס הכנסה [טופס 1258]. על הטופס, מופיעות ההערות הבאות:

א. "מובהר בזה כי הסכם זה לא כולל קנסות, ריבית והפרשי הצמדה שהוטלו כחוק וכי ההסכם יכנס לתוקפו החל מיום חתימת הנישום או בא כוחו. לפקיד השומה הזכות לבטל ההסכם תוך 90 יום מיום חתימת הנישום או בא כוחו". [ההדגשה שלי – ב.א].

ב. הצהרת הנישום:

"ידוע לי כי בנוסף להוראות הפקודה חלות על הסכם זה הוראות חוק החוזים התשל"ג - 1973 וחוק השליחות התשכ"ה - 1968".

הצדדים אינם חלוקים על כך, כי נוכח הוראות אלה והוראות חוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג - 1973, ההסכמים שנערכו ביניהם, הינם הסכמים מותנים, אשר תוקפם הינו אמנם מיום חתימת הנישום עליהם, אולם לפקיד השומה ניתנת זכות לבטלם תוך 90 יום ממועד החתימה. עוד מקובל על בעלי הדין, כי על החוזים חלים כללים מתחום המשפט הפרטי בהתאם להוראות חוק החוזים.

4. לאחר שניתנו נימוקי השומה על ידי המשיב, הגישו שני המערערים הודעות מפורטות באשר לנימוקי הערעור. הודעות אלה מתיחסות הן לשומה לגופה, והן לטענת המערערים, כי המשיב לא רשאי היה לבטל את ההסכמים, לאחר שחלפו 90 יום ממועד החתימה, כאשר משך תקופה זו לא ניתנו כל הודעות באשר לביטולם.

בישיבת יום 17.5.07, הודיעה באת כוח המערערים דאז, עו"ד חליל, כי הערעורים מצטמצמים אך ורק לסוגיית סמכותו של פקיד השומה לבטל את ההסכם כחלוף 90 יום. לטענתה, משחלפו 90 יום וההסכמים לא בוטלו, הרי פקיד השומה לא מוסמך היה לבטלם וממילא לא מוסמך היה להוציא שומות לפי מיטב שפיטתו.

חרף הודעה זו, חוזר בא כוחם הנוכחי של המערערים, פעם אחר פעם, ומדגיש כי הערעור מתייחס גם לנימוקי השומה, וזאת חרף הערותיו של בית המשפט. טענה זו עומדת בניגוד לעובדה כי המערערים עצמם לא הביאו כל ראיות לעניין השומה עצמה.

איני מקבל את "הודעותיו" של ב"כ המערערים לעניין זה. המערערים עצמם הגבילו את ערעורם לסוגיית מסירת ההודעה על ביטול ההסכמים, הדיון התמצה אך ורק בסוגייה זו, ואין כל מקום להרחיבו מעבר לחזית שהתוו המערערים.

5. הינה כי כן, הפלוגתא העומדת להכרעתי, נוגעת לשאלת מסירת ההודעה על ביטול ההסכמים על ידי מר ארבע.

כאמור, מר ארבע טוען כי מסר הודעה טלפונית למר עבאס באשר לביטול ההסכמים [ראה סעיף 10 לתצהירו], ומנגד טוען מר עבאס, אשר סירב למסור תצהירי עדות, כי לא קיבל כל הודעה כאמור מטעם מר ארבע.

6. יש לציין, כי מר עבאס שירת בעבר כמפקח במשרדי פקיד השומה. לפי עדותו, הוא בקיא בנוהלי העבודה אשר שררו במשרדי מס הכנסה, לרבות הנוהלים הנוגעים לעריכת הסדרים עם נישומים, וביטולם של הסדרים אלה. לטענתו, המופיעה בעמוד 13 שורה 1 לפרוטוקול: "הנוהל של ביטול הסכם תמיד היה בכתב, שולחים מכתב לנישום עם העתק למייצג, שם אתה מבקש כי יגיע עוד פעם לנסות להגיע לפשרה". [וראה עדותו גם בשורה 7].

יש לציין כי מר עבאס לא נחקר חקירה שכנגד על עדותו זו.

מר עבאס הכחיש בתוקף את טענתו של מר ארבע כי קיבל הודעה טלפונית על ביטול ההסכמים. [ראה עדותו בעמוד 14 שורה 5 וכן שורה 28].

ומכאן, כי פתרונה של הפלוגתא העיקרית אשר הונחה לפתחי, הינו בקביעה גרסתו של מי מבין השניים תתקבל כנכונה.

7. במהלך הדיון בפני, נחלקו דיעות הצדדים בשאלה האם די בהודעה טלפונית כדי להוות הודעה ראויה על פי הוראות ההסכמים. בעוד המערערים טוענים כי הודעה כאמור אמורה להימסר בכתב בלבד, טוען המשיב כי די בהודעה טלפונית.

כאמור, מר עבאס העיד, מתוקף ידיעתו כעובד המשיב בעבר, כי המשיב נהג לשלוח הודעות בכתב על ביטול הסכמי פשרה מסוג ההסכמים האמורים. מנגד, טען מר ארבע כי די בהודעה בעל-פה.

יש לציין, כי העד הנוסף מטעם המשיב, המפקח מר עאדל נאסר, הודה בעדותו, בעמוד 42 שורה 10 - כי לדעתו, מן הראוי,שהודעות על ביטול הסכמים ינתנו בכתב. אמנם תשובתו זו באה בתשובה לשאלה מה היא דעתו באשר למשלוח הודעות, אך יש להניח כי דיעה זו נסמכת על נסיונו כעובד המשיב.

8. נכון, כי על פי סעיף 60[א] לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג - 1973, לא נקבעה דרך ספציפית למתן הודעות הנוגעות לחוזים. שכן: "הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין". ומכאן, שעל הצדדים היה להוכיח מהי אותה דרך מקובלת. פרט לעדותו של מר עאבס הנתמכת אף בחוות דעתו של מר עאדל נאסר, לא הובאה ראיה לגבי דרך זו. עם זאת, עדותו של מר עאבס נוגעת לתקופה בה הוא עבד בשירות המשיב. אין לדעת אם כך נוהג המשיב דרך קבע. על פי הפסיקה, אין צורך במתן הודעה בדרך מיוחדת. די בכך, שההודעה תגיע לידיעתו של הצד שכנגד בכל דרך אחרת, כגון שיחה בעל-פה, או ידיעתו הנובעת ממקור אחר. [ראה ע.א. 376/89 אלכסנדר תעשיות נעליים בע"מ נגד מוריס פרייזר פ"ד מה [4] 564 וכן ע.א. 7824/95 יצחק תשובה נגד ארנון בר נתן, פ"ד נה [1] 289].

על כן, לכאורה, די גם במתן הודעה טלפונית, אם כי כאשר מדובר במעשיה של הרשות השלטונית, מן הראוי, לטעמי, שהדבר יעשה בכתב. שכן, לא יתכן שמעשה רשות לא ימצא ביטוי בתיעוד רשום. אך למעשה, פטור אני מלהכריע בסוגיה זו, לאור ההכרעה העובדתית אליה עומד אנוכי להגיע.

8. בסעיף 10 לתצהירו, מצהיר מר מוטי ארבע כי:

"מספר ימים לאחר חתימת ההסדר השני הודעתי טלפונית לפארוק עבאס, רואה החשבון של המערערים, שההסדר לא אושר. למותר לציין כי לא נשלחה למערערים הודעת שומה על פי ההסדר, וזאת מכיוון שלא אושר".

הודעתו זו של מר ארבע, לא זכתה לתיעוד ברישומיו בזמן אמת. יתר על כן, מר ארבע לא זכר את המועד המדויק בו נמסרה ההודעה. לטעמי, אי זכרונו זה של מר ארבע, מקורו בחטא הקדמון של אי תיעוד המעשה השלטוני שנעשה, ואי משלוח הודעה כתובה, אשר כאמור, מן הראוי היה לשולחה.

רק ביום 7.6.05, לאחר שחלפו 120 יום מעת חתימת ההסכמים, נזכר מר ארבע לערוך תרשומת רטרואקטיבית באשר לשיחת הטלפון, בזו הלשון:

"בתאריך 9.3.05, לא אושרו ההסכמים על ידי פקיד השומה מר יהושע חבר.

מאז ועד תאריך 6.6.05 נערכו שיחות טלפוניות עם המייצג רו"ח פארון עבאס ועם מנהח"ש חמודי סלימאן ונאמר להם שההסכם לא אושר ושעליהם להגיע למשרד על מנת לשבת מחדש לדיון ולנסות להגיע לסיכום.

באת כוח המשיב, זוקפת לזכותו של מר ארבע את העובדה כי ציין במפורש את המועד הנכון של ההודעה, חרף העובדה כי מדובר במועד מאוחר למועד ההודעה. איני רואה עין בעין עימה את משמעו של רישום זה. ראשית, אציין כי בתרשומת לא נאמר כי ההודעה נעשתה מספר ימים לאחר החלטתו של פקיד השומה. על פי תרשומת זו, נערכו שיחות טלפוניות הן עם המייצג והן עם מנהל החשבונות מר מוחמד סלימאן. מנגד, בסעיף 10 לתצהירו של מר ארבע, נאמר כי ההודעה באשר לאי אישור ההסדר, נמסרה רק למר עבאס. יש לציין גם, כי גרסתו של מר ארבע באשר לשיחה הטלפונית עם מר סלימאן, לא הוצגה לפני סולימאן במהלך חקירתו הנגדית על ידי באת כוח המשיב. נכון אמנם, כי בית המשפט לא יסיק מסקנות עובדתיות על סמך הימנעות מחקירה, אולם אין ספק כי אי הצגתה של גרסה עובדתית הנוגעת לאותו עד, יש בה כדי לגרוע ממשקל ראיותיו של הצד הנמנע מהצגת הגרסה לפני אותו עד רלוונטי, אשר העובדות מתייחסות אליו. התנהגות כזו, תפעל לחובתו של הנוקט בה, שכן, מהתנהגות זו מתחייבת המסקנה, כי אילו הוצגו בפני העד שאלות והוצגה בפניו הגרסה של העד ארבע, היה בכך כדי לתמוך בגרסת המערערים. [ראה ע.פ. 639/79 דוד אפללו, מדינת ישראל פ"ד לד [3] 561 [1980]; ע.א. 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נגד רוזנברג, פ"ד מז [2] 605 [1993], וכן יעקב קדמי, על הראיות, ג' 1648, [מהדורה משולבת מעודכנת 2003].

עוד יש לציין, כי כאשר מר ארבע נחקר בסוגיית הודעתו זו, נשמעה עדותו מהוססת ובלתי החלטית. [ראה למשל עדותו בעמוד 30 שורות 16 עד 18]. העד אף הודה כי אינו יכול לזכור תאריכים באשר למועד מתן ההודעות או למספר ההודעות שנתן. [ראה עדותו שם, בשורה 27].

יש לזכור, כי כאשר מסר העד ארבע הודעה קודמת למר עבאס, באשר לביטול ההסכם הראשון, התייצב מר עבאס במשרדו לצורך דיון. סביר להניח, כי לו היה מר עבאס מקבל הודעה נוספת, לא היה נמנע אף זו הפעם השניה להתיצב לדיון.

9. כאמור, העיד מר עבאס מפורשות כי לא קיבל כל הודעה על הביטול. [ראה עמוד 14 שורה 5]. העד חזר ביתר תוקף על טענתו זו, [ראה עמוד 17 שורה 28].

גרסתו זו של העד, לא קרסה.

10. בהעמידי את עדותו של מר ארבע כנגד עדותו של מר עבאס, מוצא אנוכי לנכון להעדיף את עדותו של מר עבאס. פרט לכך, שבשוקלי את שתי העדויות על לשון המאזניים, עדותו של מר עבאס נראתה סבירה בעיני והתקבלה על דעתי, באופן אשר יש בו כדי להטות את הכף לכיון קבלתה. עלי לחזור ולציין, כי לא סביר היה בעיני כי לא נעשתה כל תרשומת בזמן אמת גבי מתן ההודעה. לטעמי, מן הראוי היה כי ישלח מכתב ביטול ולא תנתן הודעה בעל-פה, אשר לא ימצא לה זכר בתיקי הנישומים. העדר התרשומת והעדר המכתב, יש בהם כדי לפגוע בגרסת המשיב. כל אלה גם יחד, מטים את כף המאזניים לחובת המשיב.

11. נוכח כל האמור, מעדיף אנוכי את גרסת המערערים, לפיה לא ניתנה להם כל הודעה, תוך התקופה של 90 יום מיום חתימתם על ההסכמים, באשר לביטולם של ההסכמים. על פי לשון ההסכמים, יהפכו אלה להיות סופיים כחלוף 90 יום ממועד חתימתם.

על כן, אין לי אלא לקבוע כי שני ההסכמים מיום 8.2.05, עומדים בעינם וכי יש לערוך את שומות המס למערערים, ביחס לשנים 2001 – 2003, בהתאם למוסכם בהסכמים אלה.

כן אני קובע,כי המשיב ישא בהוצאות המערערים וכן בשכ"ט עורך דינם בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתנה היום ו' באדר, תשס"ט (2 במרץ 2009) בהעדר.

__________________

בנימין ארבל, שופט

מירב.