בתי המשפט

פסק דין

1.

2. בנימוקי השומה שהגיש המשיב נטען כי דין הערעור להידחות על הסף בשל האיחור הרב בהגשתו. נטען כי השומות הומצאו למשיב כבר בתחילת שנת 2003, ועל כן מדובר באיחור של כמעט 4 שנים.

3. המערער מצדו לא הגיש כל בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, אלא טען, בנימוקי הערעור, כי נודע לו על הצווים רק בשנת 2006, עת הוטל עיקול על חשבונותיו. המערער לא נקב במועד המדויק שבו נודע לו על הצווים.

בשים לב לטענתו אלו, הוסכם במהלך קדם המשפט שתחילה תידון טענת פקיד השומה, לפיה דין הערעור להידחות בשל האיחור בהגשתו. בהתאם הגישו הצדדים תצהירים, נערכו חקירות, וסוכמו הטענות בעניין המועד להגשת הערעור.

העובדות

4. המערער יליד חודש מאי 1976. המערער ואביו העידו כי משפחתו של המערער עוסקת שנים רבות בעבודות תשתית, בעיקר עבודות של סלילת כבישים וריצוף באבן משתלבת (עמ' 6). לעדותו של האב, מג'יד קדור (להלן: "מג'יד"), מדובר בעסק משפחתי שהוקם לפני שנים רבות. מג'יד הבהיר כי בני המשפחה (בלי ציון שמות מדויקים) הקימו חברה משפחתית בשם "קדור" או

בשם דומה. החברה נקלעה לקשיים, ובעקבות זאת הוקמה חברה משפחתית אחרת. שתי החברות ביצעו את אותן עבודות.

בשנת 1993, עת היה המערער כבן 17, נקלעו עסקי המשפחה לחובות כבדים. מג'יד מבהיר כי בשל חובות אלו לא יכול היה להמשיך לפעול באמצעות החברה המשפחתית, ולא רצה להקים עסק על שמו שלו. לפיכך החליט להמשיך את פעילות העסק בשמו של המערער.

ביום 29.8.1993, בהיותו בן 17 ו-3 חודשים, פנה המערער, באמצעות מנהל החשבונות אלי מרינא, וביקש להירשם כעוסק על-פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. ביום 31.8.93 ביקש מפקיד השומה לפתוח תיק על שמו. במכתבו של המייצג מר אלי מרינא נרשם כי המערער רכש משאית, וכי התחיל לעסוק בהובלות החל מ-1.9.1993.

5. המערער ואביו טוענים כי על אף הודעה זו, הרי שהמערער מעולם לא ניהל את העסק. אביו הוא שניהל את העסק. בשנים 1996-2000 שירת המערער שירות צבאי, ולא היה מעורב בעסקי החברה (נספח א' לנימוקי הערעור). עוד נטען כי על דוחותיה של החברה שהוגשו לפקיד השומה חתם מג'יד, אביו של המערער, בשמו.

6. אעיר כי על הדוחות נרשם כי החותם הוא פואד, המערער, ואין כל אזכור כי האב חותם בשמו. על הדוחות חתם גם מר אלי מרינא, מנהל החשבונות, אשר הצהיר כי סייע לנישום, דהיינו למערער, בהכנת הדוחות.

מר מרינא אלי לא הגיש תצהיר ולא זומן לעדות, ועל כן הגרסה שלפיה חתם מג'יד בשמו של פואד (המערער) נסתרת לכאורה בהצהרתו זו של מר מרינא.

7. מתברר עוד כי למערער הוצאו שומות בצווים, לשנים 1994-1995. על צווים אלו לא הוגשו ערעורים כלשהם, וחובותיו של המערער בגין שנות מס אלו הם בסך כולל של כ-700,000 ₪ (סעיפים 13-14 למש/1).

8. מג'יד בעדותו חזר והבהיר כי הוא שניהל את העסק, חתם על המסמכים השונים, ועל כן הוא שחייב בתשלום המס. למג'יד טענות לגבי הצווים לגופם, אך בעיקרון מסכים הוא כי הצווים תוקנו כך שיירשם כי הוא הנישום, ולא בנו פואד.

9. עוד מתברר כי דוחות המס לשנים הרלוונטיות הוגשו רק לאחר שהומצאו למערער שומות על-פי מיטב השפיטה על-פי סעיף 145(ב) לפקודה. הדוחות הוגשו בשנת 2002. פקיד השומה מצא כי בדוח לשנת 1996 נדרשה הוצאה על סך 65,080 ₪ על-פי חשבונית של חברת ד.ר.ך בניה בע"מ. מדובר, על-פי הנטען, בחשבונית מזויפת. כן דרש המערער בשנים 1996 ו-1997 הוצאות בגין עבודות חוץ, אולם לא הוצגו חשבוניות המעידות על ההוצאות.

בשנים 1997-1998 דרש המשיב להכיר בהוצאות להחזקת מכונות וציוד. פקיד השומה סירב להכיר בהוצאות אלו, שכן באותן שנים לא נכלל בדוחותיו של המערער טופס י"א (טופס על פי תקנות מס הכנסה (פחת), 1941), ועל כן יצא המשיב מההנחה כי לא היה למערער כל ציוד או כלים שיש לשלם עבור החזקתם.

בשים 1999-2000 דיווח המערער כי לא היו לו כל הכנסות. פקיד השומה מצא כי בשנים אלו ערק המערער משירותו הצבאי, ולכן קבע את הכנסותיו על-פי הערכת הוצאות המחיה בשנים אלו.

10. אף כי ניתן היה להבין כי המערער טוען שהמועד להגשת הערעור לא חלף, וכי רק בשנת 2006 נודע לו על השומות, הרי שמטיעוניו ומסיכומיו של המערער מתברר כי המערער אינו כופר בכך שהצווים הומצאו לו כבר בשנת 2003 (סעיף 9 לסיכומים).

מעדותה של הגב' גלית שבו-ריצ'ס, מפקחת במס הכנסה, עולה כי ביום 24.2.2003 נשלחו הצווים למערער. הצווים נשלחו לכתובת מגוריו כפי שפורטה בעת פתיחת תיקו. מדובר בבית הוריו. המערער מבהיר כי בחלק מהתקופה גר אצל דודתו, אולם מאשר כי כתובת מגוריו היתה אצל הוריו. המשיב אף צירף אישור דואר על משלוח הצווים בדואר רשום.

מג'יד אישר כי הגיעו לביתו מסמכים מפקיד השומה, ואף כי לא הבין את טיבם, העבירם למנהל החשבונות מר מרינא.

שוב אזכיר כי מר מרינא לא זומן, ועל כן יש לקבוע כי הצווים הגיעו לביתו של המערער, והועברו על-ידי אביו, כבר בשנת 2003, למנהל החשבונות.

חשוב לזכור כי מנהל החשבונות ייצג את המערער בהגשת הדוחות בשנת 2002, ועל כן סביר כי בעצמו בירר וידע על המצאת הצווים, אם כי עניין זה לא הובא בעדות ואינו רלוונטי, בשים לב לאישור האב, מג'יד, כי קיבל את המסמכים לביתו.

11. כאמור לעיל, המערער לא הגיש כל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הצווים. על פני הדברים, בהיעדר בקשה שכזו, ובשים לב לעובדה כי אין חולק שהצווים הומצאו לו כדין כבר בשנת 2003, די בכך כדי להביא לדחיית הערעור על הסף.

למרות זאת טען המערער בסיכומיו טענות שונות לעניין הארכת מועדים, ועל כן מוכן אני להתייחס לטיעוניו בבקשה להארכת מועד.

12. סעיף 153 לפקודה קובע את זכות הערעור של מי שנפגע מהחלטת פקיד שומה שניתנה לפי סעיף 152(ב) לפקודה. תקנה 2 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה) התשל"ט-1978,

קובעת כי ערעור על שומה יוגש תוך 30 יום מהיום שבו נמסרה השומה למערער. תקנה 9 לתקנות אלו קובעת כי על הערעור יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובהן גם תקנה 528 לתקנות, הקובעת כי הארכת מועד להגשת ערעור מותנית בהוכחת "טעם מיוחד" לאיחור.

13. ההלכה המקובלת היא כי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם חיצוני לבעלי הדין. טעם הנעוץ בהתנהגות המבקש עצמו אינו מהווה, בדרך כלל, טעם מיוחד (ראה יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 888). טעם מיוחד להארכת המועד צריך למצוא גם עיגון בראיות, ולא די בהעלאת הטענה.

14. הטעם המיוחד שעליו מבסס המערער את טענותיו הוא כי אין זה צודק לחייב אותו בהכנסותיו של העסק, הואיל ורק "השאיל" את שמו לאביו, ולמעשה האב היה העוסק והנישום. עוד טען כי בעובדה שהעסק נפתח על שמו בהיותו קטין יש כדי לחזק את טענותיו כי לא היה מעורב בעסק ולא ידע מאום על הכנסותיו.

לבסוף טוען המערער כי עומדת לו טענת ראויות כנגד השומות שהוצאו, וכדי להוציא לאור את האמת ולהביא לגביית מס אמת בלבד, יש לאפשר לו להביא טיעוניו לגופם של דברים.

15. בשנים האחרונות נוטים בתי המשפט להגמיש את מבחן "הטעם המיוחד" להארכת מועד. כך נפסק, למשל, שגם טעות של עורך דין עשויה להחשב כ"טעם מיוחד" להארכת המועד (ראה רע"א 9073/01 סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, ניתן ביום 29.1.2002)).

16. זאת ועוד; בתי המשפט נטו לאפשר הארכת מועד להגשת ערעור גם בהיעדר "טעם מיוחד", אם המערער הביע דעתו כי בכוונתו להשיג על ההחלטה עוד בטרם חלף המועד (ראה למשל בש"א 2749/03 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 13.4.2003); בש"א 7464/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 5.12.1995); בש"א 3424/94Exim Lines Bros S.A נ' S/Interlego A (לא פורסם, ניתן ביום 23.6.1994)).

17. עם זאת, קביעת מועדים על-פי הוראת חוק או תקנות סדרי דין לא נועדה לשרת רק את האינטרס הצר של שמירת סדר. בחלוף המועד להשגה או לערעור על החלטה נוצרת אצל הצדדים להליך ציפייה לגיטימית להניח כי ההחלטה תקפה ואין עוררין עליה. על ציפייה זו של בעל הדין יש להגן כמובן רק כל אימת שנוצרה אותה ציפייה, ולא כאשר ברור מגילוי דעתו של בעל הדין כי אינו משלים עם ההחלטה ובכך מעכב את גיבושה של ציפיית הצד האחר לסופיות ההליכים (ראה בש"א 1468/99 בנק הפועלים נ' בוני התיכון בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 10.6.1999)).

18. גם על-פי מבחן גמיש זה אין מקום להאריך למערער את המועד. טענתו העיקרית של המערער נוגעת כאמור לרישומו כעוסק. רישום זה והגשת הדוחות בשמו נועדו להונות ולהטעות

את שלטונות המס. כעת, משנתפס בקלקלתו, מבקש הוא "להחזיר" את המצב לאחור ולהתעלם מהתנהגותו בכל אותן שנים. זוהי טענה מקוממת.

19. גם הדין קובע כי בדרך כלל יש להימנע מקבלת הטענה כי מי שנרשם כבעל עסק והגיש דוחות לשלטונות המס על פעילות העסק, אינו הנישום האמיתי. סעיף 144 לפקודה קובע:

"דו"ח, אימרה או טופס, הנחזים כניתנים לפי פקודה זו על ידי אדם פלוני או בשמו, רואים אותם לכל ענין כאילו ניתנו על ידי אותו אדם או בהרשאתו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר, וכל החותם על כל דו"ח, אימרה או טופס כאלה רואים אותו כמי שיודע כל ענין שבהם".

נפסק כי סעיף זה כולל בחובו שתי חזקות; הראשונה - בחלקו הראשון - עניינה חזקה עובדתית לגבי זהות החותם. זוהי חזקה הניתנת לסתירה; השנייה - בחלקו השני - עניינה בחזקת ידעתו של החותם. זוהי חזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה (ראה ע"פ 263/72 גבריאל רענן נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 321, 324). משמע, מי שחתם על דוח של עסק בו הצהיר כי הינו בעליו, לא יוכל להעלות טענה כי אינו הבעלים.

כך נפסק כבר מספר פעמים כי מי שהשאיל את שמו לאחר לצורך רישום בשלטונות המס הוא שחייב במס המתחייב (ראה ע"ש (ת"א) 2091/96 קרן גילה נ' מע"מ רחובות, מיסים טו1/3 עמ' ה-27; ע"ש (ת"א) 1307/93 ויקטור עמרם נ' מע"מ, מיסים ט/4, עמ' ה-155; ע"א 1167/02 (ב"ש) מדינת ישראל נ' אדרי, דינים מחוזי לה(3) 363).

20. הטענה כי המערער היה קטין בעת שנפתח התיק על שמו אינה מספקת "לנקותו" מאחריות להונאת שלטונות המס, אם אכן מדובר בהונאה. המערער היה מעל גיל 17 בעת פתיחת התיק, ואביו הסביר לו את משמעות הדברים (ראה עדות האב מג'יד, עמ' 7). שם העסק היה כשמו של המערער – פואד קדור; המערער חי עם אביו; העסק שימש את המשפחה כולה. אין ספק כי ידע ששמו מתנוסס על כל מסמכי העסק. יתרה מזו, המערער הגיע לבגרות חודשים ספורים לאחר פתיחת התיק, אך לא עשה מאום לשנות את הרישום.

21. ראינו גם שהמערער לא ערער על שומות המס לשנים 1994-1995, שומות שהחוב שנוצר על-פיהן הוא בסכומים גבוהים. בכך יש ללמד כי המערער אינו כופר בחובות אלו. כיצד ייתכן שהמערער מקבל את החיובים בשנים 1994-1995, ופתאום נזכר כי ב-1996 ואילך כלל לא היה חלק מהעסק?!

22. נוסיף על כך את העובדה כי לכאורה המערער חתום על דוחות המס לשנים 1996-2000. מנהל החשבונות לא זומן לעדות, וחתימתו כמייצג ומסייע מחזקת את ההנחה כי סייע למערער, ולא לאביו, שאם לא כן, היה משנת את ההצהרה.

23. יש לזכור כי מדובר בשומות לשנים 1996-2000, כלומר שומות המתייחסות לשנות מס שחלפו זה מכבר. מאז שומת 1996 ועד להגשת הערעור חלפו 10 שנים. במצב כזה הרי שפקיד השומה אינו יכול לברר את העובדות לאשורן. הגשת הערעור באיחור כה רב, כאשר אין מחלוקת שהצווים הוצאו ב-2003, מונעת כל בירור אמִתי של חיובי המס. גם המועד להוצאת הצווים, שנת 2003, נבע ממחדלי המערער, שלא הגיש דוחות במועד, ועשה כן לאחר שהוצאו לו שומות לפי מיטב השפיטה.

24. נוסף לכל האמור אעיר כי לא שוכנעתי מטיעוני הצדדים שסיכויי המערער הם כה גדולים עד כדי להצדיק הארכת מועד כה ארוכה.

בנימוקי הערעור ובסיכומים אין כל תשובה לטענת המשיב כי בשנת 1996 דרש המערער להכיר בהוצאה על-פי חשבונית מזויפת. המערער הציג בערעור, רק 4 חשבוניות על עבודת חוץ שקיבל מחברת צ.מ.ח עבודות עפר בע"מ (1991) (נספח ב' לנימוקי הערעור) ואילו בדוחות דרש להכיר בהוצאות עבור עבודות חוץ בסך כפול. אף על פי שנטען כי מדובר בדוגמאות בלבד, לא ברור למי מחכה המשיב ומדוע לא הציג חשבוניות על מלוא סכום ההוצאות שדרש.

25. המערער הציג בנימוקי השומה חשבוניות המעידות לכאורה על תשלומים עבור החזקת כלים וציוד, אולם לא פירט בשום מקום את רשימת הציוד שהחזיק, ולא הסביר מדוע לא צירף טופס יא' לדוחותיו. אמנם ייתכן שנשא בהוצאות להחזקת ציוד שכור וכדומה, אולם המערער לא הציג כל מסמך המעיד על שכירת אותו הציוד. גם בדוחות לא פורט של מי היו הכלים הנטענים. ייתכן שהמערער אכן החזיק ציוד וכלים שדרשו החזקה ותיקונים, אולם אם נמנע מלדווח על החזקת הציוד והכלים, ייתכן שעשה כן משיקולים שונים, לרבות מתוך רצון להסתיר את רכישתם. אם אכן היה המערער בעל אותם כלים ואותו ציוד ונמנע משיקולים שונים מלדווח עליהם ועל רכישתם, אל יתפלא כי המשיב מסרב להכיר בהוצאות ההחזקה.

26. טענה נוספת שהעלה המערער נוגעת לשומות הכנסותיו לשנים 1999-2000, שנים בהן דווח כי אין לו כל הכנסה מהעסק. פקיד השומה קבע את הכנסותיו על הערכת הוצאות מחיה. לכאורה מדובר בהערכה גבוהה (140,000 ₪ בשנה, שהם כ-11,700 ₪ לחודש). אולם בהיעדר כל הסבר מניח את הדעת מצד המערער ביחס לקורותיו באותן שנים, הכנסותיו מצה"ל או מעבודתו בחברה החדשה שהקים האב, דומה שאין די בהיות הערכה גבוהה כדי להצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד.

27. בטרם סיום אציין כי בשנים האחרונות הכירו בתי המשפט בזכות הגישה לערכאות ואף ראו בה כמעין זכות יסוד חוקתית. עם זאת, ההכרה בזכות הגישה אין פירושה מתן הכשר

להתעלמות מוחלטת מסדרי הדין. שום זכות, לרבות זכות הגישה לערכאות, אינה מוחלטת ואין ליתן לה תמיד בכורה על פני זכויות או אינטרסים מנוגדים. בכל מקרה מחויב בית המשפט לאזן בין האינטרסים והזכויות המתנגשים זה בזה. האיזון הנכון במקרה הנוכחי מחייב על כן דחיית טענות המערער וסילוקו של הערעור על הסף.

28. אשר על כן הנני דוחה את הערעור.

המערער ישלם למשיב הוצאות בסך של 6,000 ₪ + מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

512937178313

ניתן היום, כ"א באייר, תשס"ח (26 במאי 2008), בהיעדר.

5129371

54678313רון סוקול 54678313-871/06