בתי המשפט

גזר דין

1.                     כתב האישום בתיק זה מייחס לנאשמים ששה אישומים, מהם חמישה אישומים בגין העבירה של אי העברת ניכויים ממשכורות ששולמו, עבירה בניגוד לסע' 219 לפק' מס ההכנסה [נוסח חדש], ואישום שישי – עבירה של אי הגשת דין וחשבון שנתי של החברה – הנאשמת 1 (להלן: ,"הנאשמת" או "החברה"), עבירה בניגוד לסע' 216(4) לפקודה הנ"ל, כשנאשם 2, (להלן: "הנאשם"), שהיה מנהלה הפעיל בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום – אשם אף הוא בעבירה, על פי החזקה כאמור בסע' 224א' לפקודה.

                        בתחילה כפר הנאשם, בשמו ובשם החברה, בכל האישומים, אך מאוחר יותר, לאחר שנשמעו פרשת התביעה וחלק מפרשת ההגנה, כשהאמין כי סכומי הניכויים שלא הועברו מוחזקים בידי מפרק החברה ויועברו תוך זמן קצר לידי פקיד השומה, חזר בו מכפירתו בעבירות שבניגוד לסע' 219 ונותר בכפירתו רק לעניין אחריותו לאי הגשת הדו"ח השנתי לשנת 2001. לאחר שמיעת הראיות, החלטתי, בהכרעת הדין מיום 11/10/07, לזכות את הנאשם מאישום זה ועתה הגיע הזמן לגזירת דינו לעניין העבירות של אי העברת הניכויים.

2.                     הנאשמת 1, החברה, עסקה באספקת כח אדם למוסדות, וכ-60% ממחזורה היה מול משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, או מוסדות ציבור כעירית ת"א ורשות הדואר. בין משרדי הממשלה אף משרד הדתות ומשרד המשפטים. בחלק גדול מהמקרים, החברה והנאשם כמנהלה, לא היו חייבים להתאמץ ולחפש את כח האדם הדרוש ללקוחות החברה, כאשר המשרדים עצמם העסיקו את עובדיהם באמצעות הנאשמת, כך שהנאשם היה מקבל מדי חודש את רשימת עובדי המשרד ואת שכרם כפי שסוכם במשרד, והנאשמת היתה אך הגוף הפועל, דה-יורה, כמעבידתם של עובדים אלו, והיתה משלמת להם את שכרם לפי אותן רשימות שהועברו אליהם. הנאשמת היתה מעבירה למשרד הממשלתי חשבונית מס על פי סכום המשכורת, הניכויים, עמלת הנאשמת וסכום המע"מ המתאים, על פי החוזים שנחתמו בין הנאשמת ולקוחותיה, התשלום היה אמור להשתלם שוטף + 30 יום.

לכאורה, עמד הנאשם בראש חברה ששיטת פעולתה אמורה להניב רווחים קלים. את הפער שבין יום תשלום המשכורת, בתחילת החודש השוטף, ועד קבלת התשלום עפ"י החשבוניות, בעבור כחודש חודשיים, הייתה החברה מכסה באשראי בנקאי, כשעמלת החברה חושבה כך שתעלה על עמלות הבנקים, והפרש זה הינו, לכאורה, רווח צפוי, בטוח וקל לנאשמת. החברה העסיקה בין 500 ל-1,000 עובדים, ולכאורה ככל שיועסקו יותר עובדים, רווחי החברה רק יתעצמו.

אולם עד מהרה התברר לנאשם כי לקוחותיו, ובמיוחד משרדי הממשלה, אינם משלמים במועד אלא דוחים את התשלום בעבור ועל פי חשבוניות החברה, בחודשים רבים. מנגד, הנאשמת הייתה חייבת ומחוייבת לשלם לעובדים במשרדי הממשלה, ברשויות השונות, וגם אלו שהועסקו במגזר הפרטי, את משכורותיהם – בזמן. על כך הלך האשראי הבנקאי ותפח.

משרדי הממשלה דאגו להבטיח את תשלום שכר עובדיהם, אלו שהועסקו על ידי החברה בקבלת ערובות בנקאיות מהנאשמת. אי תשלום משכורות במועד היה גורר את מימוש הערבות הבנקאית, שמיד היה מביא לסגירת מסגרות האשראי הבנקאי ולעצירת והתמוטטות כל עיסקי הנאשמת. הערבויות הבנקאיות היו על מאות אלפי שקלים. איחורי הרשויות ומשרדי הממשלה בתשלום הכספים לנאשמת, על אף דרישתן החד משמעית לתשלום השכר לעובדים ובמועד, הגיעו לארבעה עד חמישה חודשים ולעתים ליותר. לכל תחינותיו ובקשותיו של הנאשם לקבלת התשלום המגיע לו, התשובה הייתה כי כספו מובטח, אך עליו להמתין. הנאשם מתאר כיצד נאלץ לשבת ימים בפתח חדרו של ראש עיריית באר שבע, עד שיואיל זה לדאוג לשלם לנאשמת את הכסף המגיע לה, שרובו, כזכור, כבר שולם לעובדי העירייה. הנאשם, ברצונו להמשיך בפעילות החברה, נאלץ לשעבד את כל רכושו הפרטי כבטוחה לאשראי הבנקאי שקיבל שכאמור – גדל וגדל. הנאשם אף מספר כי מימן את המשך הפעילות בחברה בהלוואות בשוק האפור.

לאורך תקופה זו, המשיך הנאשם להעביר לפקיד השומה את הדיווחים על תשלום המשכורת ועל שיעור הניכויים, אך בתקופה שבין חודש יולי 2002 ועד נובמבר 2002, לא הועברו הניכויים, המסתכמים בסום של – 188,433 ₪, כאמור בכתב האישום.

בסוף חודש נובמבר 2002, התמוטטו עסקי החברה. הבנקים הגיעו למסקנה כי החברה לא תוכל לפרוע את יתרות החובה שבחשבונות הבנק, פנו לבית המשפט, עתרו וקיבלו צו כינוס נכסים שנכנס לתוקפו ב-30 לנובמבר, שאז פשטו נציגי הבנקים על משרדי החברה, העמיסו את כל ציוד החברה ומסמכי הנהלת החשבונות על משאיות והוציאום מחזקת ושליטת הנאשם – המנהל.

עוד מתברר כי הנאשמת לא שילמה את משכורות חודש נובמבר 2002, שהיה עליה לשלם עד ה-9 לחודש, וכך שמטבלת סכומי הניכויים שלא שולמו יש לנכות את ניכויי חודש נובמבר, בסך של – 35,461 ₪ קרן, על אף שהנאשם, לכאורה, הודה בביצוע עבירה זו. הודייתו נעוצה בטעות כאשר סבר כי הנאשמת הספיקה לשלם את המשכורת לחודש זה מתוך חשבון הבנק של החברה. כאמור, הבנק לא העביר ולא שילם כסף זה. עובדה זו הוכחה בתביעות חוב העובדים ששכרם לחודש נובמבר – לא שולם. סכום קרן החוב על פי כתב האישום אמור להיות סך של 152,942 ₪.

כינוס הנכסים הפך, תוך זמן קצר, להליכי פירוק, שעדיין לא הסתיימו. הפירוק הינו של שלושת החברות בהן שלט הנאשם ודרכן הפעיל את עסקו, שהנאשמת הינה רק אחת מהן, אך ברור מהראיות שנשמעו כי הנאשם ניהל את שלושת החברות יחד, בהנהלת חשבונות אחת, ממשרד אחד, כשאף עולה ממאזני החברה כי פעילותן של החברות היה במשותף, כשחברה אחת מעורבת בעסקי השניה, והפרדה בין שלושת החברות, גם בהליכי הפירוק, הינה מלאכותית ופורמלית בלבד. (ראה עדות רוה"ח מר מאיר שחר על מאזן הנאשמת לשנת 2000 – סומן ב.ש. 2, ודבריו על יתרות חברה קשורה, המהווה 43% מכלל המאזן בחברה הנאשמת, בעמ' 41 לפרט' שמיום 25/11/07).

כשהמפרק, עוה"ד איתן ארז, החל בודק את ספרי החברה, אותם ספרים שנמנעה מהנאשם כל גישה אליהם – ולמרות זאת טענה המאשימה כי הנאשם אחראי אישית להגשת הדין והחשבון השנתי של החברה לשנת 2001, האמור היה להיות מבוסס על אותה מערכת של הנהלת חשבונות, שאינה בידיו – התברר לו שלקוחות החברה חייבים לנאשמת סכומי כסף גבוהים. המפרק עצמו גבה כ-3,000,000 ₪ ומהם כ-60% ממשרדי ממשלה, וענינו בכספים שהגיעו לנאשמת בכיסוי המשכורת ששילמה הנאשמת במשרדים אלו, כולל בתקופה בה לא שולמו הניכויים, בחודשים האחרונים טרם כינוס הנכסים. על פי מסמך המפרק מיום 27/8/03, שסומן נ/4, גבה המפרק ממשרד הדתות סך של
-265,686 ₪, ממשרד המשפטים –100,000 ₪, מעיריית ת"א סך של -20,466 ₪, מרשות הדואר – 842,871 ₪, מקופת חולים לאומית -260,000 ₪, ומהחברה לאוטומציה, חב' ממשלתית, סך של – 100,000 ₪. המפרק אף העיד כי רק לאחר שפנה לבית המשפט של הפירוק בבקשה להוראות, לצורך הגשת תביעות כנגד משרדי הממשלה, שולמו חובותיהם לקופת פירוק החברה.

מבחינת בית המשפט, אין כל ספק כי חוב הניכויים, בסך של כ-150,000 ₪, היה משולם לקופת האוצר, אם משרדי הממשלה ורשויות השלטונות השונות, חייבות הנאשמת, היו פורעים את חובותיהם, בסכום של למעלה מ-1,500,000 ₪, במועד, לידי הנאשמת. גם אם , כטענת ב"כ המאשימה, לנאשמת היו גם לקוחות מהמגזר הפרטי ואף הם לא שילמו במועד את חובותיהם, ועל כן אין לבוא בטרוניה דווקא למשרדי הממשלה, הרי טענה זו טוב היה אם לא הייתה נשמעת. חובת רשויות השלטון, כלפי האזרח, לפעול בתום לב מלא ובדרך מקובלת, מטילה עליהן חובה כפולה ומכופלת לשלם את חובותיהן במועד ולא להביא להתמוטטות עסקי האזרח, גם כשהאזרח נקלע למצוקה גם בגין חובות לקוחותיו שאינן רשויות שלטוניות.

עוד מתברר מעדות המפרק ורואה החשבון שחר, כי החברה נאלצה לשעבד את כל חוזיה מול לקוחותיה לטובת הבנקים (ראה הרשימה בש/1). כתוצאה מכך שלטו הבנקים, בפועל, בכל תקבולי הנאשמת. בכל רגע נתון, יכולים היו הבנקים לדרוש את התשלום המגיע לנאשמת מלקוחותיה, אפילו שילמה הנאשמת את משכורת אותו חודש לעובדי הלקוח. כתוצאה משעבודים אלו הפכו כל חובות הלקוחות לחובות לבנקים, כחוב מובטח לבנק, ומכספי הגבייה היו אלו הבנקים הראשונים להפרע. למרות זאת, הבהיר המפרק כי בקופת הפירוק כספים שיועברו גם לשלטונות המס בגין חובות הניכויים, אם כי עדיין אינו יודע מתי, לאור הפנייה לביטוח הלאומי לעדכון דרישותיו.

עוד יש לציין כי מעיון במאזן השנתי של החברה לשנת 2000, עולה בבירור כי לנאשמת הפסד של כ-2.5 מיליון ₪, כשחובות הלקוחות, ללא בטחונות, הגיעו לסכום דומה – 2.4 מיליון ₪, כשמשיכת היתר בבנקים הינה של כ-4 מיליון ₪. על כן, לאור נתונים אלו, עדות המפרק והמסמכים שהוגשו, דברי הנאשם בעדותו לגבי מצב הנאשמת – נכונים ואמיתיים, ואף הסיבה לאי תשלום הניכויים – ברורה ונהירה.

3.                     ב"כ המאשימה, בטיעוניה לעונש, טענה כי על בית המשפט להטיל על הנאשם עונש מאסר קשה ובפועל וכן קנס כספי, תוך הפניית בית המשפט ל-ע.פ(ב"ש) 7246/06, כהן אמנון נ' מ.י. (לא פורסם), בו הוטל עונש מאסר של 12 חודש בגין העבירה של אי העברת ניכויים, בסכום של כ-680,000 ₪. גם באותו מקרה טען הסנגור כי אי העברת הניכויים נבעה מקריסה כלכלית של הנאשם, המערער, לאחר הנפקה בבורסה שנכשלה ונטישתו על ידי הבנקים שליוו את פעילותו העסקית, אך קובע בית המשפט כי: -

"אכן מצוקה כלכלית אין בה כדי להצדיק את ביצוע העבירות."

ומכאן שאף בפרשתנו, הנאשם אינו רשאי להשמע בטענתו כי מעולם לא דיווח שקר לרשויות ושהעבירות בוצעו רק על רקע של מצוקה כלכלית.

לטעמי, אין ללמוד מפסק דין זה דבר, מאחר ואין בו כל פירוט לאותן נסיבות כלכליות, לכאורה, שבגינן בוצעה עבירה. הנסיון לבקש מבית המשפט לאמץ את הענישה שנגזרה על הנאשם שם גם לנסיבות פרשתנו, חסרת בסיס, כשאין כל דרך להשוות את נסיבות שתי הפרשות, והרי מלאכת הענישה הינה מעשה אינדיווידואלי, איש איש על פי נסיבותיו הוא.

                        החומרה שבעבירות אי העברת ניכויים, עליה מצביעים פסקי דין הערכאות השונות, הינה בכך שלמעשה, בביצוע העבירה, משלשל המעביד לכיסו כספים שאינם שלו, ושולל כסף זה, סכום הניכויים, הן מהעובד, שכסף זה הינו חלק ממשכורתו, והן מהאוצר, הזכאי לקבל את הכסף על חשבון המס בו חייב העובד והמעביד.

                        העבירה שבניגוד לסע' 219 נקבעה על מנת להגן על רכוש הציבור מפני עיכוב שלא כדין של הכספים המגיעים לציבור: –

"במהלך הפעילות הכלכלית של הפרט עוברים תחת ידו – כתוצאה מהדרך שבה נגבים מס ערך מוסף ומס הכנסה – כספים המגיעים לשלטונות המס... ובידי המעביד מופקדים סכומי מס ההכנסה שאותם ניכה במקור משכר עובדיו... למי שבידיו הופקדו כספים אלו, אין זכות להשתמש בהם למטרותיו."

וכן: -

"יוצא איפוא כי על פי תכליתם, האיסורים הפליליים על המנעות מהעברת מיסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המיסים בידיו ובין התמוטטות הכלכלית. שכן, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילותו העסקית על כספים שאינם שלו..." (הדגשה שלא במקור – ד.מ.)

(ר.ע.פ. 4844/00 ברקאי נ' מ.י. פדי נ"ו (ג) 37, 45)

החומרה שבעבירות ענינה בהפרת חובתו של המעביד כנאמן לכספי הציבור. המעביד, הנאשם, עושה שימוש לצרכיו ולצרכי עיסקו, בכספי הקופה הציבורית, ממש כאילו גנבם מאוצר המדינה. במצב זה גם מצוקה כלכלית אין בה משום "סיבה מספקת" כהגנה לנאשם מאחריותו העונשית, כפי שמצוקה כלכלית לא תהווה הגנה לגנב, הגונב את כספי האחר ומשקיעו בעסקו. החוק מחייב את הפרט שלא לממן את עיסקו בכספים שאינם שלו. אולם בפרשתנו קיימות שתי נסיבות עיקריות המשנות את התמונה כולה.

ראשית, הנאשם והחברה מעולם לא גבו ולא החזיקו בכספי הניכויים, לא כנאמן ולא בפועל, אלא שהכסף מעולם לא הגיע לידיהם, והלקוחות, דווקא משרדי ממשלה וחברות ממשלתיות, הם המחזיקים בכסף. הנאשמת רק הפרה את מחויבותה החוזית לשלם את המשכורות יחד עם העברת הניכוי. כשמשרד המשפטים או הדתות לא מעביר את הכסף והנאשמת משלמת את המשכורת, הרי הנאשמת נקראת לממן באשראי בנקאי את כספי הניכויים. אמנם, אין זה מענייננו של הלקוח החייב, איך מממנת חב' כח האדם את תשלומי המשכורות והניכויים, על פי התחייבותה החוזית, ועל כן ברור שהעבירה אכן נעברה, ואין לנאשמת "הצדק סביר" למעשיה, אך יחד עם זאת אין דין הנאשם כמי שגובה ומעכב תחת ידיו, שלא כדין, את הכספים המגיעים לציבור.

שנית, אף אם שלטונות מס ההכנסה, כחלק ממשרד האוצר, זכאים על פי הדין לקבל את כספי הניכויים, וכנראה שאין האוצר בנוי לקזז את חוב הניכויים מכספים שהועמדו על פי תקציב המדינה לזכות משרדי הממשלה, או לנכות חובות שכאלה ישירות מכספי חברות ממשלתיות המנהלות את כספן עצמאית ומחוץ למסגרת האוצר, הרי עדיין, עקרונית, כספי הניכויים מעולם לא עזבו  את הכיס הציבורי. אם משרד המשפטים מצוי בקושי תקציבי לתשלום חובו לנאשמת, כספי הניכויים לא נותרים בידי החברה, כי מעולם לא הגיעו לשם. התשלום, אם היה מבוצע, אף מותנה בהסכמת הבנק המלווה, מתוך האשראי הניתן לנאשמת.

קשה לבית המשפט למצוא את החומרה במעשי הנאשם, כשברור שאם משרדי הממשלה היו משלמים את חובותיהם, הבנקים לא היו מונעים מהנאשם לממן את תשלום הניכויים, ובמיוחד לאחר שהנאשם כבר מישכן את כל רכושו האישי, כולל את חוזי ההתקשרות עם לקוחותיו שמהמגזר הפרטי, לטובת הבנקים. רק משרדי הממשלה אינם מוכנים להמחות את חובותיהם לחב' כח האדם – לבנקים.

4.                     כפי שכבר נאמר בהכרעת הדין בה זוכה הנאשם מהעבירה של אי הגשת הדין והחשבון של הנאשמת לשנת 2001, ב"כ הנאשמת, סברה בטעות כי לאור המחזורים הנכבדים בדיווחים החודשיים לשלטונות מע"מ, כמשתקף מהרשום במחשבי הרשות, ענייננו בנאשם המגלגל סכומי עתק תחת ידו והמנסה להתחמק מתשלום חובותיו לרשויות המס השונות, אולם נשכח למאשימה כי מדובר בחברת כח אדם. הוצאות הנאשמת, מול תקבוליה, הינם המשכורות לעובדים, והכנסות החברה הינן רק מעמלה של כ-5% ופחות, מהמחזור המשולם ישירות לעובדים והנרשם בדיווחים למע"מ. דיווח זה אינו מלמד דבר, כאשר ההוצאה, המשכורות, אינה תשומה הניתנת לניכוי בדו"ח המע"מ. אף ברור כי אם נאלץ הנאשם לממן את תשלומי המשכורת באשראי בנקאי ואף בהלוואות בשוק האפור, עשויות עלויות המימון לעלות על עמלת החברה לה היא זכאית מהלקוח!

מחדלה השני של ב"כ המאשימה היה בהתעלמותה ממאזני החברה טרם מיהרה להגשת כתב האישום. הדו"ח לשנת 2000 היה בידיה או שיכולה הייתה ללא מאמץ רב להשיגו ולעיין בו טרם הופעלו כוחות פקיד השומה לפתיחת ההליכים הפליליים. מעיון  במאזן ניתן ללמוד בנקל כי החברה בהפסדים כבדים, חובות הלקוחות עולים על רכושה ומשיכות היתר לבנקים כפולה אף מהפסדי החברה. באימרות הנאשם שנגבו ממנו במהלך החקירה, סיפר הנאשם לחוקריו שהחברה בפירוק, הסביר את שיטת ניהול עסקי החברה ואת הסיבות להתמוטטות החברה באי תשלום חובות הלקוחות. עוד התברר כי הנאשם היה בקשר עם פקידת הניכויים במשרד פקיד השומה, והוגשה בקשה, שנדחתה, לפרוס את חובות הניכויים. לבסוף נסגר תיק הניכויים, בתאריך 30/11/2002, יום כינוס הנכסים.

ב"כ המאשימה מנסה לדחות את הביקורת על מהלכיה כנגד הנאשמים, בשתי טענות. ראשית כי יש להפריד בין חובות הניכויים של הנאשמת, חב' מור-פור-לס בע"מ, ובין החברה האחרת שבשליטת הנאשם שנכנסה לכינוס ולפירוק, חב' USGD, והנאשם נכשל בהוכחת טענותיו שכשלונו בגביית כספי משרדי הממשלה היה דווקא בחברה הנאשמת. שנית, כי אין לשכוח שחלק נכבד מהתקשרויות הנאשמת היו עם חברות פרטיות ולא רק עם משרדי ממשלה, כך שהטענה כי כספי הניכויים נותרו באוצר המדינה, אינה נכונה. לטעמי, המאשימה לא תוכל להשמע אף בשתי טענות אלו.

ראשית, הוכח בעדותם של המפרק ורוה"ח שחר, כי הנאשם ניהל את עסקיו באמצעות שתיים או שלוש חברות, אך באופן מרוכז, ללא אבחנה והפרדה בין החברות, וממילא כולן חברות משפחתיות שבשליטתו הבלעדית וניהול חשבונותיהם בוצע במאוחד ולא בנפרד.

שנית, גם אם לנאשמת חייבים נוספים, הרי ברור כי אם היו משרדים אלו ושאר הגופים המוסדיים והממשלתיים משלמים חלק מחובותיהם, יכול היה הנאשם, בנקל, להעביר את מלוא חוב הניכויים שלא עלה על כ-150,000 ₪. מכל מקום, גם במצב בו משרדי ממשלה מהווים "רק" כ-60% מבעלי החוב בפיגור, די בכך כדי לקבל את טענות הנאשם. אין לשכוח כי רוב כספי הניכויים שלכאורה לא הועברו, מעולם לא עזבו את קופת האוצר.

5.                     לסיכום, אף אם העבירה המיוחסת לנאשמים – נעברה, הניכויים לא הועברו, והנאשם, כמנהל בפועל, היה מודע לכך, ועל אף שהמחדלים, חובות הניכוי, בפועל לא הוסרו ולא שולמו, הרי לא רק שאינני מוצא כל חומרה במעשיהם, אלא שבנסיבות כמפורט לעיל, ועל אף הודאתם של שני הנאשמים בעבירות, לטעמי לא היה כל מקום להגשת כתב האישום. יתכן והיה מקום לשקול טענה של "הגנה מן הצדק". המאשימה, בכובעה כפקיד השומה, חייבת הייתה לדעת כי החברה נקלעה להפסדים כבדים וחובותיה לבנקים עולים על חייביה, כמה מונים, וכי 60% מחייבי החברה הינם משרדי ממשלה ורשויות ממשלתיות, כך שדמי הניכויים, בפועל, מעולם לא נגבו ולא הוחזקו בידי הנאשמת. ובנוסף לכך, הרי ניתן היה להמתין עד שמפרק החברה יודיע לפקיד השומה אם הצליח לגבות לקופת הפירוק  די כספים כדי להשיב את חוב הניכויים לאוצר המדינה, אם לאו. בפועל, כפי שנאמר, הסיכויים כי חוב דמי הניכויים ישולם – גבוהים ביותר. ניתן לראות את הנאשם כמי שעשה ככל יכולתו על מנת להשיב את כספי הניכויים שלא הועברו.

6.                     לנאשם אין כל עבירות קודמות. מדובר באזרח שניהל אורח חיים נורמטיבי לחלוטין. על פי עדויות ההגנה, ענייננו באיש משפחה למופת, שירת בצבא כקצין בחיל המודיעין, בן נאמן לאמו החולה, ואף עבר טרגדיה משפחתית כשגיסו נהרג בתאונת דרכים. הוא אף עוסק בפעילות התנדבותית באירועים הקשורים בנפגעי טרור. כיום, לאחר התמוטטות עיסוקיו, מצבו הכלכלי קשה ביותר והוא איבד את רוב רכושו. על בית המשפט להתחשב, לזכות הנאשם, גם בנסיבות אלו.

7.         לאור כל זאת, הרי לטעמי יש להטיל על הנאשמים בפרשה זו עונש סימלי בלבד:

א.         על הנאשמת, החברה בפירוק, אני מטיל קנס בשיעור של –.1 ₪.

ב.         על הנאשם, כמנהל החברה, הנני מטיל קנס של 1 ₪ בלבד.

ניתן היום, כ"ג בכסלו, תשס"ח (3 בדצמבר 2007), בנוכחות הנאשם, באת כוחו וב"כ המאשימה.

קלדן: אריק חייט