תרגיל 7 - חסיון עו"ד

בפקודת הראיות קובעים סעיפים 1 + 2 כי מותר לזמן כל אדם לעדות, וכל אדם כשר להעיד.

סעיף 48 לפקודה מטפל בחריג של חסיון בין עו"ד ללקוחו ואילו סעיף 49 מטפל בחסיון שבין רופא לחולה שבטיפולו :

החסיון שניתן לדברים ומסמכים שהוחלפו בין עו"ד ללקוחו הינו רחב יותר וכולל גם החלפת דברים ומסמכים עם הלקוח או אדם אחר מטעם הלקוח, שיש להם קשר ענייני לשרות המקצועי שניתן ללקוח – החסיון הוא מוחלט – ואין בסמכות בהמ"ש לבטלו.

לעומת זאת, החסיון של רופא חל רק לגבי אדם שנזקק לשירותו (ולא אדם אחר), שהדברים הגיעו אליו תוך כדי עבודתו כרופא (ולא קשר ענייני כללי), ורק לגבי "דברים שלפי טיבם נשמרים בסוד" - כלומר 3 תנאים המגבילים מלכתחילה את טענת החיסיון .

החסיון ניתן לביטול ע"י בהמ"ש אם מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית הצדק, עדיף מן העניין שיש לא לגלותו.

יש להניח כי חסיון עו"ד רחב יותר כי תכליתו להגן מלכתחילה על ההליכים המשפטיים של הלקוח המיוצג ע"י עו"ד, בעוד שתכליתו של חסיון רופא הוא לאפשר לחולה להתרפא ללא חשש מגילוי בעיותיו הרפואיות בציבור – ולא תכלית משפטית (פס"ד הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד).

בעוד שסעיף 48 לפקודת הראיות קובע כי "אין עו"ד חייב למסרם כראיה" – ומשאיר לכאורה את ההחלטה לעו"ד, קובע סעיף 90 לחוק לשכת עו"ד פסקנית כי אסור ("לא יגלה") לעו"ד לגלות "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לעו"ד …. " . בשני המקרים רשאי הלקוח לוותר על החסיון.

סעיף 19 לכללי האתיקה המקצועית מרחיב וקובע כי החסיון חל לא רק על קשר ענייני לשרות המקצועי שניתן ע"י עו"ד, אלא לגבי "כל דבר שיובא לידיעתו בידי לקוח או מטעמו, תוך כדי מילוי תפקידיו". כלומר, הרחבת הניסיון כלפי "כולי עלמא" וגם ללא התייחסות מפורשת ל"קשר ענייני".

אציין כי בפס"ד פלונית נ' לשכת עו"ד 17/86 הוגבל חסיון עו"ד רק לעניינים שבטיפולו, ולא לגבי עניינים שנתגלו לעו"ד לגבי לקוחו לאחר שהנ"ל הפסיק את שירותו של עו"ד ולקח עו"ד אחר.

לפיכך, בוודאי שחסיון עו"ד רחב ומקיף יותר מאשר חסיון רופא במובנים האמורים לעיל.