בתי המשפט

 

 

 

 

החלטה

 

העוררים עתרו בשתי בקשות; האחת, בשא 15346/02, בה עתרו להכיר בערר כערר ייצוגי כאשר, בין לבין, נכנס לתוקף חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006. השנייה, בשא 14821/06, בה עתרו העוררים להעביר את הבקשה הראשונה לבית דין הדן בעניינים מינהלים, מכוח סעיף 45(ד)(2) לחוק הנ"ל.

 

המשיב עתר, בבשא 4232/03, למחוק או לדחות את הערר על הסף.

 

רקע עובדתי

העובדות הרלוונטיות לענייננו, אינן שנויות במחלוקת ואלה הן:

1.                                  1.                                  לאחר שהומלצו על ידי הורי העורר 2 והאגודה השיתופית "נווה ימין", העוררים התקשרו עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן – ממ"י), בהסכם פיתוח בהתאם להחלטה 737.

 

2.                                  2.                                  לאחר שהעוררים חתמו על הסכם הפיתוח עם ממ"י, דרש המשיב, כי ידווחו על המלצת ההורים והמלצת האגודה, כעסקה במקרקעין. העוררים לא חלקו על הדרישה, דיווחו ושילמו את המס הנגזר משומה עצמית שהגישו.

 

3.                                  3.                                  המשיב, לא קיבל את השומה העצמית והוציא ביום 26.6.1997 הודעת שומה, שכותרתה; הודעת שומה זמנית לפי סעיף 78(א)(1) לחוק (ראו נספח א' לכתב הערר) (להלן – הודעה א').                                

ביום 24.8.1997 השיגו העוררים על החלטת המשיב וביום 31.3.1998 קיבל המשיב את ההשגה בחלקה. בהתאם, הוציא המשיב ביום 22.4.1998 הודעה, שכותרתה; נספח להחלטה בהשגה לפי סעיף 87 לחוק, בה הודגש כי היא מבטלת את השומה הקודמת, מיום 24.6.1997. (ראו נספח ב' לכתב הערר) (להלן – הודעה ב'). העוררים שילמו את המס בסך 5,124 ₪, כפי שנקבע בהודעה ב'.

 

ביום 20.12.2001 הגישו העוררים בקשה לתיקון שומה, על פי סעיף 85 לחוק. בבקשתם התייחסו להודעה א' ולהודעה ב' וטענו כי המלצה במסגרת החלטת ממ"י 737 אינה מהווה מכירת זכות במקרקעין ועל כן "השומה שבנדון הוצאה מתוך טעות משפטית ו/או פרשנות שגויה" ועתרו לבטלה או לתקנה כך, שתעמוד על שיעור אפס.

העוררים סמכו את בקשתם על פסיקה, שלטענתם הובאה לידיעתם בשלב מאוחר, (ראו נספח ג' לכתב הערר).

 

4.                                  4.                                  ביום 3.2.2002 החליט המשיב לדחות את בקשת התיקון (ראו נספח ד' לכתב הערר). בדחותו את הבקשה הדגיש, בין היתר, כי כתוצאה מהמלצת האגודה בפני ממ"י היא מוותרת על זכות בקרקע חקלאית לטובת זכויות הבנייה המוענקות למומלץ, דבר המהווה כשלעצמו, עסקה במקרקעין. עוד טען המשיב, כי אין הלכה מחייבת התומכת בנימוקי הבקשה לתיקון השומה.

ביום 6.3.2002 הגישו העוררים את הערר המונח לפנינו, המופנה נגד החלטת המשיב לדחות בקשת העוררים לתקן את שומה ב' על פי סעיף 85 לחוק.

 

 

 

 

 

טענות הצדדים בתמצית

טענות המשיב

1.                           1.                           המועד הקובע למניין תקופת 4 השנים הקבועה בסעיף 85 לחוק הוא מועד הודעה א' (24.6.1997), בעוד' שבקשת העוררים לתקן את השומה הוגשה רק ביום 20.12.2001. קרי, באיחור של כ- 6 חודשים ומשכך הפכה לבלתי ניתנת לתיקון.

2.                           2.                           אין בטענת העוררים לפיה, רק בסמוך למועד בו הוגשה בקשתם לתיקון השומה נודע להם כי במספר פסקי דין נקבע כי עסקת ההמלצה אינה חייבת במס, כדי לאיין את הוראת סעיף 85 לחוק.

 

3.                           3.                           בשולי הדברים טען ב"כ המשיב, כי אין הלכה מחייבת אשר למעמדה של זכות ההמלצה, המוקנית לאגודה לצורך החלטת ממ"י. והוסיף כי בעניין זה תלוי ועומד בפני כב' בית המשפט העליון, ערעורו של המשיב על פסק דינה של הוועדה בעניין צינדורף (עמ"ש 1196/00) העוסק בשאלת החבות במס רכישה בגין זכות ההמלצה. ב"כ העורר הצביע על פסק דין בעמ"ש 1454/99 בעניין לוי נ' מנהל מיסוי מקרקעין נתניה (ראו מצורף לבקשה), התומך בעמדת המשיב.

 

כאן המקום להעיר, כי לאחר הגשת סיכומי הצדדים בבקשה המונחת בפנינו, ניתן פסק דין בעניין צינדורף הנ"ל וההלכה על פיו היא כי יש להעדיף את גרסת העוררים, שכן אין לראות בהמלצה עסקה במקרקעין (ראו ע"א 8249/01 מנהל מס שבח מקרקעין, חדרה נ' טל ועופר צינדורף ואח', פסק דין מיום 9.9.04, פ"ד נט(1) 711).

 

טענות העוררים

1.                           1.                           המשיב מנוע מהעלאת טענת הדחייה על הסף, מדובר בטענה חדשה שהועלתה לראשונה בערר, באיחור רב, בחוסר תום לב וכאמתלה לעיכוב מתן תגובה לבקשה שהגישו העוררים להכיר בערר כערר ייצוגי. ובשל כל אלה דינה להדחות

2.                              2.                              טרם חלף המועד לתיקון השומה מיום 24.6.1997, שכן, מדובר בשומה זמנית, כפי שכותרתה מעידה עליה וככזו אין היא יכולה לשמש נקודת מוצא לצורך מניין תקופת 4 השנים הקבועה בסעיף 85.

3.                              3.                              בקשת התיקון התייחסה לשומה סופית מיום 1.4.1998 (נראה שהתאריך צוין בשוגג– י.ב) שהוציא המשיב בעקבות החלטתו לקבל, חלקית, את ההשגה על השומה מיוני 1997 (הכוונה להודעה ב' – י.ב). ולא לשומה הזמנית שהוצאה ביום 24.6.1997 (הכוונה להחלטה א' – י.ב), אותה ביטל המשיב, במפורש, בעקבות ההשגה.

 

4.                              4.                              לחלופין, הודעת השומה א', מיום 26.6.1997, הוצאה על פי סעיף 78(א)(1) לחוק, והוכתרה בכותרת "שומה זמנית". סעיף 78(א)1) לחוק מסמיך את המשיב לבחור אחת מבין שתי אפשרויות: " ישום ... שומה זמנית או סופית". המשיב נמנע מהוצאת שומה סופית ובחר בשומה זמנית. שומה זו הפכה לשומה סופית, מכוח סעיף 78(ג) לחוק, בחלוף שנה מיום הוצאתה קרי, ביום 25.6.1998 ומטעם זה, בקשת העוררים לתיקון השומה הוגשה במועד.

 

5.                              5.                              לחלופין, אם תקבל הוועדה את טענת המשיב, כי בקשת התיקון הוגשה באיחור, בנסיבות המקרה דנא, כאשר העוררים פעלו בתום לב, תתבקש הוועדה להאריך את המועד בהתאם לסמכותה על פי סעיפים 107 ו- 89(ב) לחוק.

 

תשובת המשיב

1.                            1.                            השומה מיום 24.6.1997 הינה שומה סופית על אף כותרתה. העוררים אינם חולקים כי השומה, שהוצאה להם הינה על פי מיטב השפיטה וכי שומתם העצמית לא התקבלה ועל כן הוגשה השגה מטעמם. נסיבות אלה תואמות הוראת סעיף 78(א)(2) לחוק, לפיו ישום המנהל שומה סופית לפי מיטב שפיטתו.

 

2.                            2.                            העוררים הסתמכו על העובדה כי הודעת השומה, שנשלחה אליהם נשאה את הכותרת "שומה זמנית". ברם, אין בכוחה של הכותרת לקבוע את סיווגה של השומה אשר הוצאה לפי מיטב השפיטה ומה שקובע הוא המהות. לעניין זה הפנה, בין היתר, לע"א 73/87 צבי אבן נ' מנהל מס שבח חיפה, פ"ד מג(1) 859 בעמודים 866 – 867.

 

3.                            3.                            לחלופין, אם תתקבל טענת העוררים, כי הוצאה להם שומה זמנית, הרי זו הפכה לסופית ביום הגשת ההשגה 24.8.1997. ולאור זאת, אף לפי חלופה זו נמצא, כי הבקשה שהגישו העוררים ביום 20.12.2001 לתיקון השומה, הוגשה אחרי תום התקופה הקבועה בחוק, באיחור של כ- 4 חודשים.

 

4.                            4.                            לטענת העוררים לפיה בקשת התיקון, שהגישו אינה מתייחסת לשומה שהוצאה להם, כי אם להחלטת המנהל בהשגה, אין בסיס עובדתי או משפטי, שכן, הם עתרו בהשגתם לתקן את השומה. תיקון השומה אינו מבטל אותה.

5.                            5.                            אין במתן החלטה בהשגה משום עילה להארכת המועד להגשת הבקשה לתיקון השומה. הסמכות לתקן שומה לפי סעיף 85 קמה בתוך 4 שנים "מיום שנעשתה" ובענייננו השומה נעשתה ביום 24.6.97.

 

6.                            6.                            למנהל אין שיקול דעת להארכת המועד הקבוע בסעיף 85 וסעיף 107 לא העניק לו סמכות מעין זו. מה גם, שהעוררים לא הגישו כל בקשה להאריך את המועד.

 

7.                            7.                            לכלל, שאין להעלות טענה שלא נטענה בהשגה, יש חריג המתייחס לטענות משפטיות אותן כן ניתן להעלותן לראשונה בערר. לעניין זה הפנה לע"א 776/86 עודא נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מד(4) 652.

 

דיון

טענת המניעות

הכלל הוא, שלא תשמע טענה שלא נטענה ההשגה והועלתה לראשונה, בערר. ברם, "כאשר מדובר בטענות משפטיות או בטענות המתייחסות להסקת מסקנות מעובדות מוכחות, נוטה בית המשפט שלערעור, בדרך כלל, להקל, ומאפשר את השמעתן, אף אם לא נטענו בערכאה הראשונה (עא 86 / 776 אחמד עודה נ' מנהל מס ערך מוסף מד (4) 652, עמוד 653, בעמ 658 ליד אות ז).

 

 

לענייננו, לא שנוי במחלוקת כי העוררים הגישו השגה על שומת המשיב (הודעת השומה א') לאחר שהמשיב דחה את השומה העצמית שערכו העוררים. המחלוקת המונחת בפנינו, הינה בשאלה, אם הודעת השומה א' הינה שומה זמנית (גרסת העוררים) או סופית (גרסת המשיב). יישום העובדות הנ"ל, שאינן מוכחשות, על הוראות סעיף 78 לחוק, מעלה לכאורה, כי שומה א' הוצאה על-פי מיטב השפיטה מכח סעיף 78(א)(2) לחוק ולא על-פי החלופה של סעיף 78(א)(1) לחוק.

לאור האמור לעיל, אני סבור כי המשיב רשאי היה להעלות את טענת ההתיישנות, אפילו אם זו לא נטענה בשלב ההשגה.

 

זאת ועוד, העלאת הטענה בשלב זה, אינה משנה לרעה את מצבם של העוררים. מבלי להיכנס לשאלת סיכויי הצלחת העוררים בטענה כי ההמלצה אינה בגדר עסקה במקרקעין, על העוררים היה להראות כי בקשת התיקון עמדה במגבלת התקופה הקבועה בחוק.

 

השאלה העיקרית היא אפוא, שאלת סיווגה של הודעת השומה א'. אם נקבל גרסת המשיב כי הודעה א' הינה שומה סופית, ממילא נאמר כי די היה בעובדה הנ"ל לבדה, כדי להצדיק את דחיית הבקשה לתיקון אשר הוגשה בחלוף התקופה הקבועה בסעיף 85.

 

סיווגה של הודעת השומה א'

על פי הנסיבות העובדתיות המוכחות, קרי, היותה של הודעת שומה א', שומה על-פי מיטב השפיטה, שומה הדוחה, את הודעת העוררים והשומה העצמית שערכו על-פי סעיף 73(א) לחוק, אין מנוס מהקביעה כי המשיב פעל על פי סעיף 78(א)(2), כלשון הכתוב בסעיף: "ישום שומה סופית לפי מיטב השפיטה". המשיב לא התייחס לשומה העצמית ומכאן המסקנה, שהמשיב לא הוציא שומה זמנית או סופית על פי ההודעה, שהמציאו העוררים לפי סעיף 78(א)(1), שאם לא תאמר כן, אין להבין על שום מה הגישו העוררים את השגתם.

 

בע"א 87/73 צבי אבן נ' מנהל מס שבח, חיפה, פ"ד מג (1) 859 בעמ' 866, ציין כב' הנשיא, כתוארו אז, מ' שמגר, בעקבות פסק הדין בע"א 751/82, 752 מנהל מס שבח, אזור המרכז נ' מ' רשל ואח', פ"ד מ(2) 830, כי לעניין סיווג השומה, יש לבחון את המהות ולהעדיפה על כותרת השומה:

"... כאמור, הוכתרה השומה שהוצאה למערער כשומה זמנית לפי סעיף 78(א)(1) לחוק, אף-על-פי שלפי מהותה הייתה שומה לפי מיטב השפיטה ולא התבססה על הנתונים שבהצהרה. המסקנה היא אפוא, כי על-אף הכותרת שנשאה, השומה בענייננו היא שומה סופית לפי מיטב השפיטה"

 

סוף דבר, יש לקבוע כי הודעת השומה א' הינה שומה סופית כמתחייב מהוראת החוק, ואיננה שומה זמנית כפי שנרשם בטעות בכותרת.

 

האם הודעה ב' ביטלה את השומה שבהודעה א'

לא שנוי במחלוקת כי הודעה השומה ב' באה בעקבות החלטת המשיב בהשגה אשר בה הלינו העוררים על שיעור המס, שהוטל עליהם ולא על עצם הטלת המס.

הטענה כי אין מדובר בעסקת מקרקעין לא הועלתה בהשגה והיא באה לעולם לאחר ששולם המס הנגזר מההחלטה בהשגה. בנסיבות המתוארות לעיל, אין בכוחה של הודעת השומה ב', כנוסחה, כדי לבטל את שומה א'. בנסיבות דנן אין להסיק מהכתוב בהודעה ב': "השומה מ-24.06.97 על סך 751.00 בוטלה" מסקנה מעבר לתיקון סכום המס הנקוב בהודעה א'.

 

הארכת המועד הנקוב בסעיף 85 לחוק

ב"כ העוררים ביקש מאתנו, בהתחשב בנסיבות המקרה, להשתמש בסמכותנו לפי סעיף 89(ב) ולהחליט בדבר הארכת המועד במקום המשיב, על פי סמכותו לפי סעיף 107 לחוק, להאריך "כל מועד שנקבע" בחוק המיסוי.

 

מנגד סבור ב"כ המשיב, כי שיקול הדעת המסור למנהל על פי סעיף 107 לחוק אינו משתרע על סעיף 85 ומכל מקום המדיניות השיפוטית ונסיבות המקרה מונעים הארכת המועד כאשר העוררים ישבו בחיבוק ידיים . מה גם, שהעוררים לא הגישו כל בקשה להאריך את המועד.

 

אין בסעיף 107 לחוק כמו גם בהוראות החוק כל סייג המגביל את המנהל בהפעלת שיקול דעתו. מכאן, שאין לסבור, כי סמכותו של המנהל להאריך "כל מועד" נעצרת בפתחו של סעיף 85 לחוק.

 

פרופ' הדרי (בספרו מס שבח מקרקעין, כרך ג', בעמוד 173), סבור שניתן להאריך תקופת 4 השנים תוך שימוש בסעיף 107 לחוק המתיר למנהל להאריך כל מועד שנקבע בחוק, אם ראה סיבה מספקת לכך. המחבר הפנה לעמ"ש (חי) 14/89 קייסין נ' מנהל מס שבח, מיסים ד(6) ה- 160, אשר בו הוארך המועד ל-6 שנים מכוח הסעיפים 89(ב) ו- 107.

 

לטעמי, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. על מבקש הארכה להצביע על נסיבות מיוחדות שיצדיקו הפעלת הסמכות להאריך. הדעת נותנת, כי אין להאריך את המועד כלאחר יד, אלא במסורה בנסיבות מיוחדות וחריגות. כלל זה חל על הנישום וביתר שאת, במקרה הפוך, על המנהל בבקשו להאריך את המועד לעצמו לשם תיקון שומה מעבר למועד הקבוע בסעיף 85 לחוק ובלבד שהנישום לא שינה את מצבו לרעה.

 

לגופו של עניין, במקרה שלפנינו, העוררים טעו באשר לסיווגה של הודעת השומה א', כאשר סברו, בטעות, שמדובר בהודעת שומה זמנית. מאידך גיסא, גם המשיב טעה כאשר הכתיר את ההודעה כהודעת שומה זמנית. לאור המתואר לעיל, אין לומר כי טעותו של המשיב לא תרמה להטעיית העוררים.

 

אם נעמיד את מצב הדברים, כפי שראו העוררים, בטעות, נמצא כי הודעת השומה א' הפכה לשומה סופית ביום 31.3.1998 עם מתן החלטת המשיב בהשגה. נמצא, שלפי המצב המדומה, בקשת העוררים לתיקו השומה מיום 20.12.2001 הוגשה במועד.

 

בנסיבות המתוארות לעיל, סביר להניח כי טעותם של העוררים הייתה טעות בתום-לב. נראה אפוא, כי עלה בידי העוררים להראות סיבה לאיחור אשר נגרם במידה מסוימת, בעטיה של טעותו של המשיב.

 

זאת ועוד, המשיב בדחותו את בקשת העוררים לתקן את השומה התייחס לגופו של עניין וסבר כי טרם נפסקה הלכה מחייבת. נושא הכותרת השגויה של הודעת השומה א' או שאלת החמצת המועד והארכתו לא עלו על הפרק והן עלו רק בפנינו במסגרת בקשת המשיב לדחות את הערר על הסף.

מהמתואר לעיל, ברור כי העוררים אשר סברו, בטעות, כי הם לא החמיצו את המועד, העלו בפנינו את בקשתם להארכת המועד כסעד חלופי ומכאן ההסבר מדוע לא הגישו למשיב בקשה להארכת מועד בנלווה לבקשתם על פי סעיף 85.

 

סיכומו של דבר, העוררים הראו טעם מיוחד להארכת המועד ולאור פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין צינדורף, אף הראו סיכוי הצלחה לגופו של עניין.

לאור המוטעם לעיל, אני ממליץ בפני חברי לדחות את בקשת המשיב ולהאריך את המועד מכוח סמכותנו וזאת ללא צו להוצאות.

העברת הדיון – בש"א 15346/06

 

לא נראה לי כי לאור הוראת סעיף45(ד)2 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006,(להלן - חוק התובענות), העניקה לועדת הערר מעמד שאין לה.

עיון בסעיף 89 לחוק המיסוי, מעלה, כי ועדת ערר הינה יציר כפיו של שר המשפטים אשר הוסמך "למנות לענין סעיף 88 ועדות-ערר".

 

בסעיף 2 לחוק התובענות נאמר בהגדרה: "בית משפט" לרבות בית דין לעבודה." שמה של ועדת ערר לפי חוק המיסוי נפקד מסעיף 2 הנ"ל. משכך, ניתן לקבוע כי חוק התובענות לא פרש כנפיו על ועדת ערר לפי חוק המיסוי. מטעם זה, סעיף 45 לחוק התובענות לא יכול לסייע בידי העוררים להעברת הבקשות המונחות בפני הועדה בעניין נושא הבקשה.

על פי חוק התובענות, נושא הבקשה מצוי כולו מחוץ לסמכותה של הועדה ומטעם זה הבקשה נדחית. העוררים רשאים לפנות אל בית הדין המוסמך אם ירצו בכך.

 

 

                                         י. בן-שלמה, שופט (בדימוס)

 

 

 

 

מ. לזר רו"ח

אני מסכים

מ. לזר רו"ח, חבר

 

 

דן מרדליות, עו"ד ושמאי מקרקעין

אני מסכים

 

                                                                        דן מרגליות, עו"ד ושמאי מקרקעין,

                                                                                                חבר

 

לאור האמור לעיל, הוחלט כאמור בחוות דעתו של יו"ר הועדה, כב' השופט בדימוס י. בן שלמה.

 

 

ניתנה בהעדר הצדדים, היום 08.01.07.

קובעים קדם בתיק העיקרי ליום 14.01.07 שעה 14.00.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לבאי כוח בעלי הדין ותדאג לזמנם לישיבת הקדם.