בתי המשפט

 

 

 

בשם המערערת: עו"ד מחמוד אל עלי

בשם המשיב: עו"ד יהודה גליטמן

פסק דין

 

1.         הערעור הוא על החלטת המשיב בהשגה, בהתייחס לצווים שהוציא המשיב, בהתאם לסעיף 147 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) לשנות המס 1998 ו-1999.

המשיב לא התיר למערערת ניכוי כספים, ששולמו לטענתה כשכר עבודה לעובדים, ואשר ככאלה שימשו בייצור הכנסתה, לפי סע' 17 לפקודה, ככול שמדובר היה בחשבוניות על שם אבי ברהום, וזאת בהסתמך על ממצאים שנקבעו על ידי בית משפט זה, בתיק ע"ש 712/01.

 

הרקע והנסיבות הצריכות לעניין:

2.         המערערת, מועין אלעלי חברה קבלנית לעבודות שיש ואבן בניה בע"מ, ח"פ  512161316 (להלן: המערערת), עסקה בשנות המס הנדונות בעבודות קבלניות בציפוי מבנים באבן ושיש במקומות שונים בארץ. כדי לעמוד בהיקפי העבודה הנדרשים, התקשרה עם קבלני משנה לעבודות אבן וחיפוי, כדי שאלו יבצעו בפועל את העבודה באתרי בניה שונים. קבלנים אלו נדרשו לביצוע העבודה, תוך שהם אחראים על הבאת העובדים. במקביל, המערערת התחייבה לספק את הציוד והחומרים הנדרשים. במסגרת זו, התקשרה לטענתה המערערת, בין היתר, עם אבי ברהום, כקבלן משנה (להלן: ברהום).

 

3.         לטענת המערערת, עובדים שהובאו על-ידי ברהום, ביצעו עבורה את העבודה, במספר אתרי בניה, כדוגמה כרמיאל, חיפה ומודיעין. שכר עבודתם שולם על-ידי המערערת, לטענתה, הן באופן ישיר בצ'קים שהוצאו לעובדים והן דרך תשלומים שהועברו לברהום.

4.         המשיב סירב להכיר בהוצאות שכר אלו כהוצאות מותרות בניכוי לפי סע' 17 לפקודה, וזאת משום שחשבוניות אלה, על-פי פסק דין של בית המשפט בע"ש 712/01, היו חשבוניות מס פיקטיביות שהוציא ברהום למערערת.

 

יצויין כי ספרי המערערת לשנים הנדונות לא נפסלו.

 

פסק הדין בתיק ע"ש 712/01:

5.         קדם להפעלת סמכותו של המשיב לפעול בהתאם לסעיף 147 לפקודה, הסכם בין הצדדים לתיק דנן, לפיו הותנתה הפעלת הסמכות האמורה בתוצאות פסק הדין בע"ש 712/01, שהוא ערעור על-פי חוק מס ערך מוסף.

 

על-פי פסק הדין שניתן במסגרת תיק ע"ש (חיפה) 712/01 (מועין אלעלי חב' קבלנית, 512161316 נ' מדינת ישראל. ניתן ביום 23/6/03) נדחה ערעור המערערת שם כנגד שומות מס התשומות שהוציא המשיב למערערת, בעקבות החלטתו שלא להכיר בניכוי תשומות מכוח חשבוניות שהוצאו על-ידי ברהום.

בפסק הדין נקבע, כי החשבוניות שהוצגו היו חסרות פרטים מהותיים, מוציא החשבוניות, ברהום, לא היה "עוסק", והוכח, במידה הנדרשת, גם בהתאם להצהרותיו של ברהום עצמו במע"מ, כי מאחורי הוצאת החשבוניות לא הייתה עסקה. בנסיבות אלו נקבע בפסק דין, כי מדובר בחשבוניות שהוצאו שלא כדין, וכי בדין לא התיר המשיב ניכוי מס התשומות בגין חשבוניות אלה.

 

המערערת הגישה ערעור על פסק הדין בבית המשפט העליון (ע"א 8628/03), אך היא חזרה בה מן הערעור ופסק הדין של בית משפט זה, היה לפסק דין חלוט (פס"ד מיום 7/7/05).

 

6.         בהסתמך על הקביעות בפסק הדין שניתן בע"ש 712/01, כאמור, לא התיר המשיב בתיק זה, ניכוי הוצאות שנדרשו על-ידי המערערת כהוצאות שכר עבודה, וזאת בגובה הסכומים הקשורים באותן חשבוניות פיקטיביות שהוצאו שלא כדין – חשבוניות ברהום.

 

המערערת, מבקשת לערער כנגד החלטה זו, זאת משום שלעמדתה גם אם לא הותר לה לנכות את הסכומים  הנדונים כתשומות, בערעור מע"מ, אין הדבר מונע ניכוין כהוצאות כנגד הכנסות, לצורך חיובי מס-הכנסה.

 

טענות בעלי הדין:

7.         לטענת המערערת, הגם שהחשבוניות נשוא ע"ש 712/01 (להלן: חשבוניות ברהום) לא היו קבילות לעניין קיזוז מס תשומות במע"מ, אין כל מניעה להכיר בסכומים המפורטים בהן כהוצאה לצורך מס הכנסה, וזאת משום שאין חולק כי הוצאות אלו הוצאו בפועל לשם תשלום שכר עבודה.

זאת ועוד, מאחר שספרי המערערת לא נפסלו, ומשלא הביא המשיב כל ראיה, כשהנטל עליו, להוכיח כי העבודה לא התבצעה או משלא טען כי למערערת לא היו עובדים שבגינם שולם שכר עבודה, הרי שלא היה מקום שלא להכיר בניכוי ההוצאות.

 

8.         לעומתה טוען המשיב כי מאחר שלא ניתן לחלץ מחשבוניות ברהום או ממסמכים אחרים שהוגשו על-ידי המערערת את גובה הסכומים ששולמו בפועל כשכר עבודה, אין ביכולתו לשייך את ההוצאות לשכר העבודה ומשכך אין הוא מתיר ניכוי סכומים אלה.

עוד טוען המשיב כי לאור פסק הדין בע"ש 712/01, שהמערערת חזרה בה מן הערעור לגביו בבית המשפט העליון, הרי שממילא חל בין הצדדים להתדיינות השתק פלוגתא ו/או השתק עילה. משכך לטענתו, מנועה המערערת מלטעון לקבילות חשבוניות ברהום ולדרישה לנכות הסכומים בהן כהוצאות.

עוד טוען המשיב כי לאור פסק הדין בע"ש 712/01, יש לראות את ספרי המערערת כפסולים ומשכך, רשאי היה המשיב מכוח סע' 33 לפקודה, שלא להכיר בניכוי ההוצאות הנדרשות.

 

דיון ומסקנות

הגדרת המחלוקת:

9.         המחלוקת הממוקדת בין הצדדים, מתייחסת לחשבוניות ברהום בלבד.

טענות המערערת, כי המשיב לא הכיר כלל בהוצאות קבלני המשנה שהעסיקה המערערת (סעיף 2 לסיכומיה) – טענה עובדתית זו נדחתה על ידי המשיב. המשיב הבהיר, כי השומה שהוציא מתייחסת רק לחשבוניות ברהום (ראה סעיף 2 לסיכומי המשיב, וכן ראה פירוט הנימוקים לקביעת השומה, נספח א' להודעת הערעור).

מכאן, שכלל השומות שהוציא המשיב למערערת, תוך דחיית תביעת המערערת להכיר בהוצאות שכר עבודה, מתייחסות לחשבוניות ברהום, בלבד.

 

10.        השאלה שבמחלוקת היא, אם יש להכיר, במסגרת שומת מס הכנסה, בניכוי הוצאות נטענות, שהוצאו כשכר עבודה - כאשר המשיב אינו שולל אפשרות שהיו עובדים שביצעו את העבודה באתרי הבנייה השונים, וכאשר המשיב גם לא שלל אפשרות שלפחות לחלק מן העובדים שילמה המערערת את שכרם באופן ישיר - מקום בו מדובר בחשבוניות שהוצאו בהקשר לאותם סכומים הינן פיקטיביות (חשבוניות ברהום), וכאשר המערערת מבקשת להסתמך על החשבוניות כהוכחה, לא רק לעצם ביצוע העבודות השונות, אלא גם לסכומים שהוצאו על ידי המערערת, לרבות שיעורם.

 

נראה כי יש להשיב בשלילה על השאלה האמורה, לדחות את הערעור ולאשר את השומות שהוצאו על ידי המשיב לשנות המס שבערעור – 1998-1999.

 

תחולת כלל השתק פלוגתא:

11.        בניגוד לעמדת המערערת, טוען המשיב טענה של השתק פלוגתא ו/או השתק עילה בין הצדדים, לפיהם לטענתו, מנועה המערערת מלהעלות כל טענה ביחס לקבילות חשבוניות ברהום, ככול שהיא סותרת את קביעותיו של בית המשפט, בכלל, וככול שהמערערת מבקשת להסתמך עליהן לצורך הוכחת היקף העבודות לרבות שיעור שכר העבודה ששילמה המערערת, בפרט.

יש לקבל בעניין זה את עמדת המשיב.

 

12.        כדי שיחול הכלל של "השתק פלוגתא", יש לקיים מספר תנאים, שתמציתם כי מדובר בשאלה עובדתית, בין אותם צדדים, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והוכרעה, באופן שאין עוד לאפשר התדיינות חוזרת בין אותם צדדים, באותה מחלוקת (ראה: פ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (הוצ' רמות, ת"א תשנ"א-1991) 139 (להלן: זלצמן).

ביתר פירוט, כדי שיחול "השתק פלוגתא" נדרש כי יהא מדובר באותם צדדים להתדיינות; כי מדובר באותה שאלה עובדתית, שכבר נדונה והוכרעה, בממצא פוזיטיבי בפסק הדין הראשון; וכי ההכרעה נדרשה לצורך הכרעת פסק הדין הראשון, וניתנה על ידי בית משפט מוסמך (זלצמן, שם בעמ' 141).

תנאים אלו מתקיימים בענייננו.

 

13.        השאלה העיקרית שנבחנה בפסק הדין בע"ש 712/01 שניתן ביחסים שבין המערערת לבין מדינת ישראל, הממונה האזורי מע"מ עכו, הייתה אם חשבוניות ברהום הוצאו כדין, ואם רשאית המערערת לנכות מס תשומות בהסתמך על חשבוניות אלה, בכלל, ועל-פי הסכומים הנקובים בהן, בפרט. בפסק הדין נקבע, כממצא פוזיטיבי, שמדובר היה בחשבוניות פיקטיביות, שהוצאו שלא כדין, זאת משום שהחשבוניות היו חסרות פרטים מהותיים, כי הוצאו על-ידי מי שאינו "עוסק", ועוד נקבע כי מאחורי הוצאת החשבוניות לא הייתה כלל עסקה. לצורך הקביעה האחרונה, נבחנו הנסיבות לכריתת הסכם העבודה בין המערערת לבין ברהום כביכול כקבלן משנה, ונקבע כי ברהום לא היה צד לעסקה, אלא שילובו בעיסקה נעשה רק לצורך הקטנת החיוב במע"מ (שם, בסע' 13). בין היתר, בקשר ל"חוזה" שנכרת בין המערערת לבין ברהום, נאמר שם:

            "יש בעובדות אלה להצביע בברור על כוונתה של המערערת לערוך את "ההסכם" לצורך

אחד בלבד, והוא לצרכי מס, ולצורך הפחתת שיעורו, בדרך של ניכויי מס תשומות

שבמחלוקת, בדרך של הוצאת חשבוניות פיקטיביות, מבלי שכנגד חשבוניות אלה, ניתן

למערערת שירות כלשהו על ידי מי שחתום, לכאורה על אותן (כתוב – "אותם" – ש'ו')

חשבוניות".

אין גם חולק, כי קביעות אלו היו חיוניות להכרעה, במחלוקת שהועמדה לדיון בערעור מע"מ.

 

14.        במסגרת תשובת המערערת לסיכומי המשיב, טענה המערערת, כי אין להחיל את כלל השתק פלוגתא מן הטעם שאין זהות בין בעלי הדין, על אף שהמערערת הייתה בעל דין בכול אחד מן ההליכים, הרי שבערעור מע"מ היה המשיב  מנהל מע"מ עכו, וזאת בהבדל בתיק דנן, בו המשיב הוא פקיד שומה עכו.

טענה זו יש לדחותה. לא רק שבשני המקרים המשיב הוא "מדינת ישראל", וככזה מדובר בזהות בעלי הדין בשני ההליכים, אלא שבכל מקרה, יש להכיר את פקיד השומה עכו, לצורך החלת הכלל, כמי שעומד בנעליו של מנהל מע"מ. יחסי "הקרבה המשפטית" (Privuty) בין מנהל מע"מ לבין פקיד השומה, בהיות השניים רשות מס, מאפשרים ראיית האחד כ"חליפו בזכות של בעל הדין" האחר, לצורך תחולת כלל השתק הפלוגתה, ככול שמדובר בזהות המחלוקת (ראה שם, בעמ' 411). כלל השתק הפלוגתא, בנוגע לזהות בעלי הדין בשני ההליכים הורחב, במובן זה שבמקום בו קיימת זהות בין האינטרסים המיוצגים בכל אחת מן התביעות, אין לאפשר לבעל דין שכבר ניתנה לו הזדמנות להתדיין עם בעל-הדין יריבו במחלוקת כלשהי, לחזור ולהתדיין באותה פלוגתא, באיצטלה של עילת-תביעה שונה (זלצמן, שם, סעיף 194 בעמ' 409).

בכך מתקיימים איפוא התנאים להחלת כלל "השתק פלוגתא" בין הצדדים. וכך, בנסיבות אלה מנועה המערערת מלטעון, כפי שמבקשת לעשות בסע' 8 לסיכומיה, כי ברהום היה "עוסק", אשר ביצע עבור המערערת עבודות חיפוי שיש ואבן, באתרי בניה שונים וכי הסכומים שבמחלוקת, הוצאו כנגד חשבוניות שהמציא כדין.

 

15.        משנקבע בערעור מע"מ, כי בין המערערת לבין ברהום לא הייתה כל עסקה, הרי שלא ניתן להסתמך עוד על החשבוניות שהוצאו, והן אינן יכולות לשמש ראיה לא לעצם קיומה של עסקה, ועל אחת כמה וכמה, שאין חשבוניות ברהום, יכולות לבסס את קיומן של הוצאות או את שיעורן.

 

אכן, לא יכול היה המשיב לשלול את טענת המערערת, כי היא ביצעה בפועל עבודות אבן וחיפוי באתרי בניה שונים ולשם כך, נדרשה לעיתים גם לשכור שירותי עובדים שונים דרך קבלני משנה. עוד לא שלל המשיב אפשרות, כי המערערת היא זו שנשאה בעלות שכרם של לפחות חלק מן העובדים (ראה עדות המפקחת אביב בעמ' 25 לפרוט'). דברים אלו עולים הן מעדותו של מערוף אל-עלי, מנהל המערערת בשנים הנדונות, והן מספרי המערערת שלא נפסלו (ראה כרטסת העבודה שהוצגה מע 1-11).

 

בהתאם לעדותו של מר מערוף אל-עלי, מנהל בחברה בשנים הנדונות, היקף העבודות של החברה המערערת באותן שנים, לא איפשר לחברה לבצע את כולן, אלא בעזרת קבלני משנה ועובדיהם. זאת משום שלמערערת עצמה היה מספר מצומצם של עובדים, פחות מעשרה, כך שהיא נדרשה לכוח אדם נוסף לביצוע העבודות, אשר סופק על-ידי קבלני המשנה (עדות מערוף בעמ' 17 לפרוט').

 

ואולם, יש להדגיש, כי גם על-פי טענת המערערת ביצעה היא עבודות על ידי קבלני משנה והעובדים היו של קבלני המשנה, ולעיתים ביצעה את העבודות באמצעות עובדים שהובאו למקום על ידי קבלני המשנה, כעובדיה.

 

מכאן שמבחינה עובדתית, העבודה על ידי המערערת יכולה הייתה להתבצע בכמה אופנים, כאשר כול אחת מן האפשרויות יצרה חבויות דיווח ומס שונים. לכן, גם אם הוכח שהעבודה בוצעה בפועל, יכולה הייתה העבודה להתבצע בכמה אופנים: על ידי עובדי המערערת, על ידי עובדי קבלני המשנה, או על ידי עובדים של המערערת שהוזמנו על ידה באמצעות קבלן משנה שהיה מעין חברה לכוח אדם.

אפשרויות אלה לצורך ניכוי הוצאות, צריך היה לעגן בחשבוניות מס כדין. רק בהסתמך על אלה, ניתן היה להוכיח, ביצועה של עבודה, היקף הביצוע והיקף ההוצאה. חשבוניות ברהום, אינן יכולות להוות אסמכתא ראויה, לאף אחת מן האפשרויות הנ"ל.

 

16.        במסגרת ע"ש 712/01 ביקשה המערערת לטעון כי העבודה בוצעה על-ידי עובדים שהובאו מטעמו של ברהום, וכי שכרם שולם דרכו כנגד חשבוניות שהוציא או באופן ישיר מהמערערת לעובדים. בעניין זה, נקבע בע"ש 712/01 כי העסקאות הנטענות לא בוצעו, ובאותם מקרים בהם נעשתה הבנייה בפועל, לא היה ברהום, מוציא החשבוניות, צד לעסקה (סע' 12 לע"ש 712/01), אלא הייתה העסקה עם ברהום למראית עין בלבד, כדי להביא להקטנת החיוב במע"מ.

מהעדויות שצויינו בפסק הדין בע"ש 712/01 עלה כי לא היה קשר בין ביצועה של העבודה בפועל, לרבות היקפה, לבין חשבוניות ברהום; לא הוכח שם כי חשבוניות ברהום הוצאו כתגמול על אספקת עובדים דווקא ועוד הובאה עדות כי במסגרת החשבוניות הוסף רווח לברהום בשיעור של 5% (סע' 17 לע"ש 712/01). כלומר, בכול מקרה הסכומים שהיו רשומים באותן חשבוניות, לא שולמו – בשום מקרה – במלואן בגין שכר עובדים.

 

דרישה להוצאות – כיצד:

17.        סעיף 17 רישא לפקודה, קובע, כי על המשיב להתיר ניכוי הוצאה, אם היא פירותית שוטפת. ככלל על הנישום להוכיח את גובה ההכנסה החייבת במס. משכך, עליו גם להוכיח קיומן של הוצאות לצורך ייצור ההכנסה, המביאות להקטנת גובה ההכנסה, לרבות שיעורן (ע"א 1124/03 גני עופר בניה והשקעות בע"מ נ' פקיד שומה ת"א, תק-על 2005 (1) 801. בסע' 14 לפסה"ד). על הנישום להעמיד בהתאם לכך את התשתית העובדתית הנדרשת, באופן מפורט כמתחייב מהוראות ניהול הספרים, לקביעת שיעור ההוצאה, וזאת כתנאי להתרת ניכויה (ע"א 900/01 קלס ואח' נ' פ"ש ת"א 4), פ"ד נז (3) 750). על דרך ההשוואה ניתן להפנות לחוק המע"מ, במסגרתו נישום המבקש הכרה בתשומות - עליו לעמוד בתנאים מפורטים ומדוייקים של רישום בחשבוניות מס שהוצאו כדין.

בענייננו, ניתן היה לבסס את ההכרה בהוצאות המערערת על רישומים מפורטים בפנקסיה, שיכול שיתבססו, בין היתר, על חשבוניות מס שהתקבלו גם במסגרת מס תשומות במע"מ. ואולם, ניתן לעשות כן, רק על בסיס רישומים מפורטים ואמינים בפנקסים, וכשלב ראשון על בסיס חשבוניות מס שהוצאו כדין, אשר ניתן  לקבוע לפיהן את העובדות לאשורן (ראו לעניין זה גם רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מע"מ, פ"ד נז (4) 891, 908-909 (להלן: פס"ד כ.ו.ע).

 

18.        בנסיבות כאמור, לאור הממצאים בע"ש 712/01 לגבי חשבוניות ברהום, נראה כי לא ניתן לקבוע אם הסכומים הקשורים בחשבוניות ברהום, הוצאו כשכר עבודה לעבודות הנטענות. ואולם, גם אילו דובר בחשבוניות מס "אמיתיות" – ואין זה המקרה - לא ניתן היה בהסתמך עליהן בלבד לקבוע מתוך החשבוניות, מה גובה הסכומים שהוצא בגין תשלום שכר דווקא. זאת שעה שיתכן כי חלק מהסכומים שולמו לברהום על עצם הוצאת החשבוניות עבור המערערת, לצורך הניסיון להקטנת חבות המס.

 

אי הכרה חלקית או מלאה:

19.        המשיב אינו חולק כי בוצעו עבודות בניה וחיפוי על ידי המערערת. המשיב גם מוכן היה להודות, כי לפחות לגבי חלק מהעובדים שילמה המערערת באופן ישיר שכר לעובדים, אלא שהיקף העבודה, מספר העובדים שהועסקו וגובה השכר ששולם להם אינו ידוע. לעניין זה ראוי להפנות לעדות מטעם המשיב:

"שכר העובדים כששכר העובדים מגובה במסמכים נאותים ניתן להכיר בו כהוצאה לצורכי מס, בהחלט. כאן לא היו מסמכים נאותים. החשבוניות לאבי ברהום הוצאו ללא פירוט, ללא שמות עובדים, ללא פירוט איפה הם עבדו. התשלומים לעובדים נעשו ע"י, גם לפי העדויות ע"י מנהל החברה, ישירות לעובדים, ללא קשר לאבי ברהום.

אבי ברהום הצהיר בעדויות שלו או הודה בעדויות שלו שבעצם הוא לא היה צד בכלל לעסקה. הוא כמעט לא היה בשטח. יש פה עדות של מישהו אחר שהוא היה מביא את העובדים. כלומר, אנחנו לא יכולים לדעת כמה עובדים היו, מה הם עשו, איפה הם עבדו, כמה הם היו צריכים לקבל, כמה הלך אליהם, כמה לא הלך אליהם, לכן אנחנו לא מכירים בהוצאה".

 

מכאן, שלא היו בפני המשיב – וכמו כן אין בפני בית המשפט - נתונים מגובים בחשבוניות מס כנדרש – ואלה בוודאי שאינם יכולים להילמד מחשבוניות ברהום, משנקבע כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות, שלא היתה עסקה בצידם – אשר מאפשרים הכרה בהוצאות הנדרשות או אף בחלק מהם, כהוצאה.

 

20.        מעבר לנדרש, והגם שחל השתק פלוגתא בין הצדדים לעניין היותן של חשבוניות ברהום, חשבוניות שהוצאו שלא כדין, ניסה המשיב לבחון אם ניתן להכיר לפחות בחלק מן ההוצאות הנטענות, וזאת מתוך ספרי המערערת או תוך השוואה מתאימה לחברה קבלנית דומה.

מעדות המפקחת אביב מטעם המשיב, עולה כי נעשה ניסיון של המשיב להשוואת סבירות הוצאות השכר שנדרשו להוצאות שכר של חברות קבלניות אחרות, אלא שלא נמצאו מספר חברות קבלניות בנות השוואה. ניסיון מסוים להשוואה שנעשתה, על אף האמור לעיל, העלה כי הוצאות השכר שנדרשו על-ידי המערערת במקרה זה, עלו כמעט פי- 2 ביחס להוצאות שנדרשו בחברות האחרות (עדות המפקחת בעמ' 29 לפרוט'). מכאן שעל בסיס השוואה לחברות אחרות לא ניתן לאמוד את הוצאות השכר הסבירות של המערערת הראויות לניכוי.

 

21.        בצד זה, לא הציגה המערערת בדיונים בפני המשיב מסמכים נוספים היכולים להעיד על הוצאות השכר שהוצאו וגובהן (עדות אביב בעמ' 27 לפרוט'). בנסיבות העניין לא הוכרו כלל הסכומים הקשורים בחשבוניות ברהום כהוצאות. מסמכים מתאימים גם לא הוצגו בהליך בפני.

יש איפוא לאשר את החלטת המשיב שלא להכיר בניכוי הוצאות שכר שהוצאו על-ידי המערערת, ככל שאלו כרוכים בחשבוניות ברהום – וחשבוניות אלה בלבד היו בבסיס השומות שהוצאו.

 

22.        לא נותר אלא לנסות ולאמוד את הוצאות השכר הסבירות מפנקסי המערערת, שכאמור לא נפסלו. ואולם, משנקבע כי מדובר ברישום בפנקסים המתבסס על חשבוניות פיקטיביות, אין פנקסי המערערת, יכולים עוד לשמש כל בסיס לכך, במיוחד, כאשר כלל השומה שהוצאה בקשר לנושא המחלוקת מתמקד בחשבוניות ברהום, שהן כאמור, חשבוניות פיקטיביות.

 

 

פסילת ספרים:

23.        סעיף 33 לפקודה מדגיש את חשיבות ניהול הפנקסים ונותן מעין תמריץ ממשי בידי נישום לנהל פנקסי-חשבונות ואולם ניהול כזה צריך שיהיה ניהול כדין. סעיף 33(א), בהתייחס לנישום שאינו חייב בניהול פנקסים ולא ניהלם או שניהל פנקסים, בין שהיה חייב ובין שלא, אך הם נמצאו בלתי-תקינים, מתיר לפקיד השומה לשום את הוצאותיו, לפי מיטב שפיטתו.

בענייננו, גם אם הייתה תחולה לאפשרות זו, לא היו בפני המשיב נתונים, אשר היה בהם לבסס הכרה בהוצאות הנדרשות ולו באופן חלקי. ואולם, מעבר לאמור לעיל, במקום בו נקבע כי רישומי הפנקסים מבוססים על חשבוניות פיקטיביות, יש בסיס לטענת המשיב, כי במקרה כזה, יש להתייחס לספרים – לפחות על דרך ההשוואה – "כבלתי קבילים, בנסיבות מחמירות" ובמקרה זה אין להתיר את ההוצאות, במיוחד כאשר אלה אינם מבוססים על חשבוניות מס כדין. ראה על דרך ההשוואה סעיף 77 ב(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, הגם שסעיף זה לא היה קיים בשנים הנדונות. על-פי הסעיף האמור - עוסק שניכה תשומות הקשורות בחשבוניות מס שהוצאו שלא כדין, יראו את פנקסיו כבלתי קבילים לאותה שנה. בהתאם לכך, ותוך השלכה מתיק ע"ש 712/01 לתיק הנדון, רשאי היה המשיב, שלא להתיר את ניכוי ההוצאות.

 

24.        בענייננו, והגם שלא ננקט הליך פורמלי של פסילת פנקסים, די בקביעה, כי משלא הוכיחה המערערת את היקף העבודות שבוצעו, מספרם של העובדים והיקף השכר ששולם להם – וכולם נתונים עובדתיים שבידיעה - נתונים עובדתיים, שיכולים היו לעלות מפנקסי המערערת, אלא שהרישומים שם הסתמכו על חשבוניות פיקטיביות – הרי שדי בכך כדי לדחות את הערעור.

 

יתר על כן, לאור הראיות שהוצגו, אין להידרש כלל לנטלי ההוכחה. ואולם גם בהנחה, שהנטל הוא על המשיב, הרי שמידתה של חובה זו – חובת ההצדקה – כחובה משנית, והמשיב עמד בה (ראה לצורך השוואה פס"ד כ.ו.ע. בעמ' 908).

 

כאמור, דרישת המערערת להכיר בהוצאות שכר שהוצאו, מתבססת על הרישום בפנקסיה, וזאת ליתר דיוק על הסכומים המפורטים בחשבוניות ברהום שהוצאו לה. ואולם, כאמור, בהסתמך על הממצאים שנקבעו בע"ש 712/01, בדבר חשבוניות ברהום כחשבוניות פיקטיביות, אשר לגביהם חל השתק הפלוגתא, הרי משהוכיח המשיב במידה מספקת, כי הדו"ח שהוצג אינו נכון או אינו נתמך בפנקסי החשבונות, די בכך כדי להעביר את חובת הראיה אל המערערת, להוכיח את היקף ההוצאות הנטענות כשכר עבודה. בנטל זה לא עמדה המערערת.

 

התוצאה:

25.        אשר על כן, אני מורה על דחיית הערעור. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 12,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום כ"ה בטבת, תשס"ז (15 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.