בשם המבקש:                        עו"ד עופר שרון

בשם המשיבה:                       עו"ד לימור לוי

           כנגד המבקש וחברה פרטית בה היה המבקש בעל תפקיד אחראי, הוגש לבית-משפט השלום בחיפה כתב אישום (ת.פ. 6407/00), המייחס להם עבירות של אי הגשת דו"חות מס הכנסה במועד כנדרש לפי פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

           לפי הנטען בכתב האישום, מדובר בשלושה דו"חות שנתיים, המתייחסים להכנסות החברה בה היה המבקש בעל תפקיד אחראי בשנות המס 1993, 1994 ו- 1995 – 3 עבירות לפי סעיף 216(4) וסעיף 224א לפקודה. לגבי המבקש, כתב האישום ייחס, בנוסף לאמור לעיל, גם עבירה של אי הגשת דו"ח שנתי פרטי על הכנסותיו שלו בשנת המס 1997 לפי סעיף 216(4) לפקודה.

           בית-משפט השלום (כבוד השופט ז' פלאח) הרשיע, ביום 27.11.05, את המבקש ואת החברה – על-פי הודאתו של המבקש בשמו ובשם החברה – בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, משמע, ב- 3 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד.

           ביום 21.3.06 גזר בית-משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך של 5,000 ש"ח. בגזר-דינו התחשב בית-משפט השלום בכך שהמבקש הודה בעבירות המיוחסות לו, קיבל את הסברו בדבר חוסר יכולתו להגיש את הדו"חות לאור סכסוך שנתגלע בינו לבין רואה החשבון שלו, שהחזיק במסמכים הרלוואנטיים לדו"חות ונתן דעתו לשיהוי בין ביצוע העבירות לבין הגשת כתב האישום ולשיהוי שבין הגשת כתב האישום ועד גזירת הדין.

           על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 969/06). בערעורו התייחס המבקש רק לעונש המאסר בדרך עבודות שירות שהוטל עליו, כשטענתו הייתה, כי הטלתו מתעלמת מהשיהוי הממושך בנקיטת ההליכים ומהנסיבות האישיות של המבקש.

           דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי (סגנית-הנשיא ש' וסרקרוג והשופט ר' שפירא) קבעה, כי בית-משפט השלום לקח בחשבון את כל טענות המבקש, לרבות השיהוי הממושך, והורה לקצר את תקופת המאסר, אותם יירצה המבקש בעבודות שירות, ל- 4 חודשים, וזאת רק בשל הסרת המחדל בתקופה שלאחר מתן גזר-הדין. מנגד, דעת המיעוט (כבוד השופט מ' פינקלשטיין) סברה, כי יש לבטל כליל את עונש המאסר בפועל וזאת בשל השיהוי הממושך ובהתחשב בחוסר יכולתו של המבקש להגיש את הדו"חות בזמן, בהסרת המחדל על-ידי המבקש, בנסיבותיו האישיות של המבקש ובמצבו הכלכלי.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

           בא-כוח המבקש מבקש מבית-משפט זה להתערב בעונש שהוטל על המבקש. כמו-כן, תוקף בא-כוח המבקש את העמדתו לדין של המבקש בגין אי הגשת דו"חות, שקיבל פטור מהגשתם במסגרת הליכי פשיטת רגל וכן את אי ההסתפקות בהטלת קנס מינהלי. לטענת בא-כוח המבקש, העובדה, כי כתב האישום הוגש באיחור של למעלה מ- 5 שנים מהדו"ח הראשון ו- 13 שנים לפני מועד מתן פסק-הדין, הינה בעלת חשיבות מערכתית, החורגת מגדרו של ההליך הנוכחי.

           מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית החורגת מנסיבותיו הספציפיות של המבקש. כמו-כן, טוענת באת-כוח המשיבה, באשר לחלוף הזמן שבין אי הגשת הדו"חות לבין הגשת כתב האישום, כי עניין זה בא לידי ביטוי בגזר-הדין של בית-משפט השלום וזו אף הייתה דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי. אשר לטענות המבקש הנוגעות לעונש, טוענת באת-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

           כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו ולאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה. 

           אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש ביצע עבירות מס המצדיקות ענישה ממשית. כך, למשל, נקבע ברע"פ 1875/98 אורן בנגב – מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 529, בעמ' 535:

"אי-הגשת דוחות במועד משמעותה שימוש פרטי בכספי הציבור. אי-רישום במועד משמעותו אי-תשלום מס וכן ניכוי שלא כדין של מס תשומות על חשבון הציבור. אי-דיווח במועד ואי-רישום במועד הם גם אמצעים להשתמטות ממס. לאור כל זאת בולט האופי השלילי שבהתנהגות שמהווה את העבירות."

           בית-משפט זה כבר עמד על החומרה הרבה של העבירות הכלכליות ופגיעתן הקשה במשק ובערך השוויון בעמידה בנטל המס. לא אחת נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי כאשר מדובר בעבירות כלכליות, על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בהן לפרט ולציבור כאחד ואת יסוד ההתרעה הנדרש ביחס לביצועה. כן נקבע, כי העונש ההולם עבירות פיסקאליות הוא עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח וכי אין להסתפק בעבודות שירות.

           יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ברע"פ 3137/04 חג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"כאשר עסקינן בעברייני מס, אשר תקוותם היא להפיק רווח כספי, חשוב להטיל לצד הקנס, גם עונש של מאסר בפועל למען יידע העבריין שאין החוטא יוצא נשכר." [ההדגשה הוספה – ס.ג']

           (ראו בעניין זה גם ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 721; ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 211, עמ' 217-218).

           במקרה שלפנינו, על המבקש הוטל עונש של 4 חודשי מאסר, אותם יירצה בעבודות שירות. כפי שעולה מהעונשים שהוטלו במקרים דומים, נראה, כי העונש שהוטל על המבקש הולם את העבירות, ביחס לנסיבות ביצוען וודאי שאינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מסוג זה.

           המבקש מעלה, כאמור, טענה הנוגעת להעמדתו לדין ואי ההסתפקות בהטלת קנס מינהלי עליו.

           טענה זו דינה להידחות מכל וכל. שכן, הערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי הוגש על חומרת העונש בלבד בהתייחסו לרכיב המאסר שבגזר-הדין. משכך, בקשת רשות הערעור מצומצמת לרכיב המאסר שבגזר-הדין בלבד וכך גם טיעוני המבקש.

           אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           החלטתי מיום 14.12.06 – בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע – מבוטלת.

           על המבקש להתייצב ביום 18.3.07 לא יאוחר מהשעה 10:00 במפקדת גוש צפון יחידת עבודות שירות בבית הסוהר חרמון, לשם תחילת ריצוי עונשו.

           המזכירות תשלח העתק מהחלטתי לממונה על עבודות שירות.   

           ניתנה היום, ב' באדר תשס"ז (20.2.2007).

                                                                                                ש ו פ ט