בית המשפט

החלטה

1.       המשיב הגיש ערעור על החלטה שניתנה בהשגה שהגיש על שומת עסקאות. לפני בקשה למחיקת הערעור האמור, הנשענת על סעיף 112 א' לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. הבקשה באה לאחר שהמשיב לא העמיד ערובה שנדרש להעמיד ע"י המנהל, על פי הסעיף האמור. מדובר בערובה לתשלום חוב שנוי במחלוקת, שהטלתה מתרחשת כאשר יש למנהל "סיבה לחשוש" כי המס לא ישולם. בס"ק (ד) לאותו סעיף נקבע:

"שולם סכום כאמור או ניתנה ערובה רשאי העוסק להגיש השגה וערעור בדרך שמשיגים ומערערים על שומה לפי סעיף 77".

          המבקשת טוענת כי, הערובה היא תנאי להגשת הערעור, וכי המבקש לא עמד בתנאי זה.

על פי ההחלטה בהשגה, על המשיב לשלם 1,711,988 ש"ח (להלן: החוב או השומה).

2.       לטענת המשיב, להבטחת החוב המבקש כבר נקט בשורת צעדים שדי בהם כדי להבטיח תשלומו. הצעדים הם:

א.      עוקל מגרש בירושלים, המוערך בשווי של כ-500,000 דולר.

ב.       קבלת סך של 137,000 ש"ח קנס פסילה, ששולם כשהוצאה השומה.

ג.       קבלת סך של 150,000 ש"ח מחברה המבצעת סליקה לכרטיסי האשראי של עסקו של המערער, חברת ויזה, וזאת במסגרת עיקול.

ד.       קבלת סך של 11,000 ש"ח שניתנו לאנשי מע"מ ירושלים בתחילת השנה.

ה.       הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המשיב למשך 180 יום.

3.       לטענת המבקש, אין בצעדים הנטענים כדי להבטיח את התשלום:

נכס המקרקעין האמור רשום כיום על שם אביו של המשיב, ולכן גם אם הוא מעוקל כאמור, אין ביטחון שהחוב ייפרע באמצעות מכירתו; את קנס הפסילה אין להביא בחשבון כערובה מעצם מהותו, והכספים שהוחזקו בידי חברת האשראי עומדים על סך 51,000 ש"ח בלבד.

4.       מאחר שבאת-כח המבקש לא ביקשה לחקור את המשיב על תצהירו, אניח כי הסכום שנתקבל מחברת האשראי עומד על 150,000 ש"ח, כאמור באותו תצהיר. ברם, לעניין נכס המקרקעין, לא היתה בטיעוני הצדדים מחלוקת כי מדובר בוילה בשכונת רמות (על קרקע שנרכשה ע"י המשיב בשנת 2000 תמורת מיליון ש"ח), ושהועברה ע"י המשיב לאביו ללא כל תמורה, בסמוך לאחר הוצאת השומה.

5.       אין בידי לקבל את הטענה כי שווי נכס המקרקעין אכן מבטיח את פרעון החוב, מאחר שאין בידי לקבוע כי נכס הרשום בטאבו על שם אחר הוא נכסו של הנישום. יתר על כן, המשיב טען, באמצעות בא-כוחו, כי הכספים לרכישת המגרש נמסרו לו ע"י אביו, משמע – לא סיפק ביטחון לטענת המשיב כי מדובר למעשה ב"הברחה" של נכס השייך לו. בנסיבות אלו, אין ביד המשיב לטעון כי מדובר בנכס שהמבקש יוכל בנקל לעשות בו שימוש לפרעון חוב המס, והרי זו משמעותה של ערובה הולמת.

          המסקנה היא שניתן לדבר על ערובה הנופלת בערכה הכולל באופן משמעותי משיעור החוב הנטען ע"י המבקש.

6.       אשר להפעלת סעיף 112 א', בנסיבות העניין, אציין כי, בא-כח המשיב לא ביקש לחקור את המצהיר מטעם המבקש, שתצהירו פירט עובדות המבססות הפעלת סעיף 112 א', ואף לא טען כי לא הוכחו עובדות המבססות הפעלה כזו. עיקר טענתו היא, שהמשיב העמיד ערובות מספיקות. עוד טען כי, קבלת הבקשה משמעותה היא אי-מתן יומו בבית המשפט.

7.       מהאמור עולה כי, המשיב לא העמיד ערובה הולמת, ולכן נשמט היסוד מטיעונו. טענת בא-כח המשיב, לפיה יש ליתן לו בכל זאת את יומו בבית המשפט היא בגדר ויכוח עם המחוקק, כאשר טענה זו לא לוותה כלל בטענה כי משמעות הוראת הסעיף שונה. יחד עם זאת, ראיתי לנכון, בשלב זה, להימנע מהסקת מסקנות לחובת המשיב, לאור עמדת בית המשפט העליון בע"א 3115/93 ראובן יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נ(4) 549, המעמידה קושי לקבל טענות הבקשה, בהכירה בזכותו של נישום להשיג על חיוב במס מבלי שימנעו ממנו את מימושה המעשי של הזכות לפנות לבתי המשפט. גם שם התעוררה שאלת אי-עמידה בדרישת ערובה להבטחת חוב מס שנוי במחלוקת. הצדדים לא הפנו אותי לפסק דין זה, אך בשל חשיבותו, אני רואה לנכון, מיוזמתי, להורות כי המבקש, אם עומד הוא על הבקשה, יתייחס למשמעותו של פסק הדין האמור בהקשר הנדון, תוך 30 יום, והמשיב יגיב על סיכומיו תוך 30 יום לאחר קבלתם.

ניתנה היום ד' באדר, תשס"ז (22 בפברואר 2007), בהעדר.