בתי המשפט

 

 

 

 

 

גזר דין

 

הנאשם בנימין רביזדה, הורשע על פי הודייתו ובמסגרת הסדר טיעון בביצוע העבירות הבאות כדלקמן:

1.         עשיית פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון – עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

2.         עיסוק במתן שירות מטבע בלא רישום במרשם – עבירה לפי סעיף 11 יב(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון.

3.         שימוש במרמה עורמה ותחבולה - עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת הכנסה (3 עבירות).

4.         שימוש במרמה או תחבולה – עבירה לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ (28 עבירות).

5.         שיבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

 

 

 

 

ה ה ס ד ר

א.         על פי המוסכם בהסדר הטיעון בין המאשימה לנאשם, טענו הצדדים במשותף להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל בן 40 חודשים וזאת במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו (50 חודשים לריצוי בפועל), ב-ת.פ. 7146/01 של בית משפט השלום ת"א (כב' השופטת אמסטרדם), גזר דין מיום 8.9.2005.

מאחר ועל גזר הדין ב-ת"פ 7146/01 הוגש ערעור, הן על ידי המאשימה והן על ידי הנאשם, וזה טרם נדון והוכרע, עונש המאסר שהוסכם כי יוטל כאן (40 חודשים), יצטבר לכל עונש שייגזר בין לקולא ובין לחומרא על ידי ערכאת הערעור, שתדון בערעור על גזר הדין ב-ת"פ 7146/01.

 

ב.         על פי ההסכמה שבין הצדדים, ייגזר על הנאשם תשלום קנס ע"ס 500,000 ש"ח, או מאסר תמורת אי תשלום הקנס חלקו או כולו.

            כמו כן, יחולטו הכספים שנתפסו בחשבון בנק מס' 079197 ע"ש חברת "אופק עתידים" בע"מ, ח.פ. 513447623 בבנק מרכנתיל דיסקונט, סניף 653 (להלן: החשבון) עד לסכום של 510,800 ש"ח ואשר יועברו לרשות האפוטרופוס הכללי ויופקדו בקרן החילוט.

ג.          כן יחולט כלי הרכב מסוג ב.מ.וו. מספר רישוי 53-648-16 הרשום ע"ש אסתר דוד ת.ז. 054643861  (להלן: הרכב), ותמורת חילוטו תועבר ותופקד בקרן החילוט.

            לצורך כך המציא הנאשם לבית המשפט הודעות בתצהיר מטעם חברת "אופק עתידים", באמצעות מנהלה נסים מזרחי וכן הודעה מטעם הגב' אסתר דוד, כי הם חוזרים בהם מבקשתם להיות טוענים לזכות וכי הם מודים כי המדובר בנכסי הנאשם, כשבנוסף, מתחייב הנאשם להעברת הרכב וכל מסמכיו לידי המאשימה, לרבות טופס העברת הבעלות ברכב חתום על ידי הגב' אסתר דוד.

            לציין כי הנאשם הוסיף את הצהרתו, כי הן הכספים שנתפסו בחשבון הנ"ל והן הרכב, הם רכושו הבלעדי על מנת לאפשר ביצועו והשלמתו של הליך החילוט של הכספים והרכב.

עד כאן עתירתם המשותפת של הצדדים באשר לעונש המאסר, אופן ריצויו וגובהו של

הקנס הכספי שיוטל על הנאשם.

 

באלו העניינים נפלה בין הצדדים מחלוקת:

בשאלת ימי המעצר שיש לנכות מתקופת המאסר לריצוי בפועל, כאשר המאשימה ביקשה

לנכות את התקופה שבה שהה הנאשם במעצר בגין ההליכים בתיק זה, קרי: מיום

16.5.2005 ועד ליום  8.9.2005 – מועד מתן גזר דינו של בית משפט השלום בת"א ב- ת"פ

7146/01, ואילו הנאשם ביקש לנכות תקופה של עשרה וחצי חודשים, קרי: מיום מעצרו

בתאריך 16.5.2005 ועד לחודש מרץ 2006.

ענין נוסף שנחלקו בו הצדדים ונדרשת בו הכרעת בית המשפט, הוא אופן ומועד תשלום

הקנס, כאשר המאשימה מבקשת כי הקנס ישולם באופן מיידי ומאידך, מבקשת ב"כ

הנאשם, כי תשלומו של הקנס יידחה עד לאחר שחרור הכספים שנתפסו ועוקלו מידי

הנאשם וחשבונותיו במסגרת ת"פ 40183/02 (פרשיית בנק למסחר), שבה מואשם הנאשם,

או לחילופין, לדחות את מועד התשלום עד לאחר סיום ריצוי עונש המאסר בתיק זה.

 

ה ע ו נ ש

כאמור, עתירתם של הצדדים באשר לעונש – 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, אופן ריצויו במצטבר לעונש המאסר מ-ת"פ 7146/01 הינה עתירה משותפת וככזו, ראויה להיות מכובדת על ידי בית המשפט, זאת בהתחשב במדיניות השיפוטית הנוהגת לענין כיבוד הסדרי טיעון כנאמר ב-ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נז(1) 577 פסקה 24 לפס"ד, והן לאור בחינת מכלול השיקולים שפירטו הצדדים שהביאום לכדי הסדר הטיעון ובמיוחד אורכה הכולל של תקופת המאסר המוסכמת, וצבירתה לעונש המאסר מ-ת"פ 7146/01, שמעמידים את תקופת מאסרו של הנאשם על 90 חודשים לריצוי בפועל. תקופת מאסר שלכל הדעות, אינה קצרה כלל וכלל, גם מבלי להתעלם מחומרת העבירות בגינן מרצה הנאשם תקפוה זו כעונש.

תקופת המאסר המוסכמת כעונש בהצטרפה לשאר הרכיבים הכספיים, חיובו בתשלום קנס ע"ס 500,000 ש"ח וחילוט כספים בסך של 518,000 ש"ח, חילוט רכבו מסוג ב.מ.וו. מעמידה את העונש המוסכם ב"מבחן האיזון" וכפי שפורט ב-ע"פ 1958/98 הנ"ל.

 

באשר לשאלות שבמחלוקת שבין הצדדים שההכרעה בהן הוטלה לפתחו של בית המשפט, דעתי היא כדלקמן:

 

בענין ניכוי תקופת המעצר

כאמור, המחלוקת נסבה בשאלת משך תקופת המעצר שיש לנכות לנאשם מתקופת מאסרו, כאשר המאשימה מבקשת לנכות התקופה מיום 16.5.05 ועד ליום 8.9.05 – מועד בו ניתן גזר הדין ב-ת"פ 7146/01, כשבמועד אחרון זה הפך הנאשם להיות אסיר המרצה עונש מאסר ב-ת"פ 7146/01.

 

ב"כ הנאשם ביקשה לנכות מתקופת המאסר את כל תקופת מעצרו של הנאשם בגין ההליכים בתיק זה, קרי: החל ביום 16.5.2005, ובמשך תקופה של עשרה וחצי חודשים.

לציין, כי תקופת המעצר הראשונית בת 9 החודשים, הסתיימה ביום 16.3.2006, כאשר עתירתה לניכוי עשרה וחצי חודשים נובעת מכך שהנאשם נעצר לראשונה ביום 16.5.2005 וכתב האישום והבקשה למעצר הוגשו ביום 29.6.205, שמנין 9 החודשים מתחיל מתאריך אחרון זה.

ב"כ המאשימה הפנתה לנסיבות ביצוע העבירות בתיק הנוכחי, כנסיבות שמצדיקות אי התחשבות בנאשם לענין ניכוי תקופת המעצר, שכן הנאשם ביצע העבירות כאן בזמן שהתנהלו נגדו שני הליכים משפטיים, הן ההליך ב-ת"פ 7146/01 והן ההליך שב-ת"פ 40183/02  בפרשיית הבנק למסחר – דבר שיכול להעיד על חומרת מעשיו שצריך לפעול לרעת הנאשם, כאשר התחשבות בנאשם לענין ניכוי תקופת מעצר מעבר לתקופה של אותם 4 חודשים, יש בה כדי "להפחית" מעונש המאסר שהוטל עליו ב-ת"פ 7146/01 ובנסיבות הביצוע שהוצבע עליהם לעיל.

הניכוי האמור יהא בו כדי לשגר מסר לא ראוי והקלה שאינה מוצדקת בעונשו של הנאשם ויעקר הלכה למעשה את ההסכמה שבין הצדדים, לפיה עונש המאסר בן 40 החודשים יהיה במצטבר לעונש המאסר מ-ת"פ 7146/01, כאשר ניכוי כאמור, יהא בו מעין "חפיפה חלקית" ולא הצטברות כוללת של עונש המאסר וכפי שהוסכם בין הצדדים.

 

ב"כ הנאשם שביקשה את ניכוי מלוא תקופת המעצר החל ביום 16.5.2005 ועד למרץ 2006, נימקה זאת בכך:

חרף העובדה שדינו של הנאשם נגזר ב-ת"פ 7146/01 ונשפט ל- 50 חודשי מאסר, אותם החל לרצות במועד זה, המשיך הנאשם להיות עצור בגין ההליכים בתיק כאן וב-ת"פ 40183/02 שמתנהל בענין פרשיית הבנק למסחר.

מעמדו זה של הנאשם כ"עצור ואסיר", הינו מעמד שנכפה עליו לאור בקשתה של המאשימה להמשיך ולעצור אותו עד לתום ההליכים, הן בתיק שבפני והן ב-ת"פ 40183/02 שם ביקש הנאשם כי יוחזרו לו ערבויות שהפקיד במסגרת שחרורו בערובה.

הנאשם נאלץ לשהות ב"סטאטוס" זה של "עצור/אסיר" עד למרץ 2006 בשל בקשתה של המאשימה. לציין כי חרף העובדה שלא התבקשה הארכת מעצרו של הנאשם בתיק שבפני ולא ב-ת"פ 40183/02 לאחר תום תקופת המעצר בת 9 החודשים, המשיך שב"ס להתיחס לנאשם כאל אסיר-עציר, התייחסות שגררה עמה קיפוח זכויות מרובות כגון היעדר אפשרות לצאת לחופשות, היעדר אפשרות לצאת ללוויית האב ולשבת עליו שבעה, היעדר אפשרות לקבלת ביקורי משפחה ללא מחיצה מפרידה וכהנה וכהנה הקלות, הניתנות למי שמצוי על תקן אסיר ולא ניתנות למי שמצוי על תקן עציר.

 

על פי המסמכים שהגישה לי ב"כ הנאשם, הנאשם הוצא מ"סטאטוס" זה של עציר-אסיר, רק ביום 4.1.2007, כאשר עד למועד זה היה בסטאטוס המפוקפק של עציר-אסיר על כל המשתמע מכך, משלילת זכויות ותנאי כליאה קשים במיוחד בהשוואה לאסיר מן המנין.

 

 

לאור נימוקים אלו ביקשה ב"כ הנאשם, כי אורה על ניכוי מלוא תקופת המעצר מיום 29.6.2005 ולמשך תקופה של 9 חודשים בתוספת התקופה שמיום 16.5.2005 עת נעצר לראשונה במעצר ימים, ועד ליום 29.6.2005 שאז הוגש כתב האישום והבקשה למעצר עד לתום ההליכים בתיק הנוכחי, סך הכל עשרה וחצי חודשים.

 

ב"כ הנאשם מתבססת בבקשתה לניכוי תקופת המעצר , על הוראת סעיף 43 לחוק העונשין, הקובעת לאמור כך:

 

"מי שנדון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת; היה הנידון משוחרר בערובה אחרי גזר הדין לא יבואו ימי שחרורו במנין תקופת העונש.", כאשר בקשתה של ב"כ הנאשם היא ש"אורה אחרת", כך שתנוכה תקופת המעצר שהינה מעבר לאותם 4 חודשים ו-6  ימים בהם היה הנאשם במעצר בגין ההליכים בתיק הנוכחי, אלא תקופה ארוכה יותר של כעשרה וחצי חודשים.

 

לצורך הענין מפנה לנאמר ב-רע"פ 165/05 צומן נ' מדינת ישראל:

"אמנם, הנוהג הוא כי דרך כלל, מביא בית המשפט במנין תקופת המאסר גם את ימי מעצרו של נאשם בטרם נגזר דינו, שכן גם בגידרה של תקופת מעצר כאמור נשללת חירותו האישית.", ולנאמר ב-בש"פ 7707/06 פלוני נ' מדינת ישראל: ..."השאלה אם ראוי לנכות את ימי המעצר מעונש המאסר מהוה שיקול בין שיקולי הענישה, שבית המשפט הגוזר את הדין שוקל במסגרת בחינתו את העונש הראוי (בש"פ 5142/99 מורזובה נ' מדינת ישראל ,פד"י נג(5) 643, 660 (1999); ...), כך לדוגמא, אם הקל בית המשפט בעונשו של נאשם במישור אחד, יתכן שיחליט כי אין מקובל להוסיף ולהקל עם הנאשם בדרך של ניכוי ימי מעצר, במיוחד, אם יהיה בדבר כדי לסטות ממתחם ענישה סבירה וראויה... (ע"פ 25/89 כחלון נ' מדינת ישראל, פד"י מג(3) 275, 279-280 (1989)... ).

 

 

 

לציין כי נימוקי התנגדותה של ב"כ המאשימה לניכוי מלוא תקופת המעצר, נעוצות

 בטעמים המפורטים ב-בש"פ פלוני הנ"ל ובמיוחד, באמירה שניכוי זה מהווה שיקול בין

שיקולי הענישה שבית המשפט הגוזר את הדין מביא במכלול שיקוליו, ומאחר שהניכוי

האמור, יש בו כדי להקל הקלה ממשית על הנאשם שאינו ראוי להתחשבות כאמור, לאור

התנהגותו ונסיבות ביצוע עבירותיו כאן אין לעשותו.

 

האם הנסיבות שפורטו לעיל על ידי הנאשם ובאת כוחו, יש בהן כדי להצדיק עשייה

בסמכות שניתנה לבית המשפט בסעיף 43 הנ"ל ולהורות על ניכוי תקופת מעצר מעבר לזו

שלה הסכימה המאשימה. לטעמי, התשובה צריכה להיות חיובית, בהמשך יובאו נימוקים.

 

כפי שנאמר ב-בש"פ 7707/06 פלוני נ' מדינת ישראל: ..."לנאשם לא קיימת זכות קנויה

לניכוי ימי המעצר מעונש המאסר שנגזר עליו.", הייתי מוסיף ואומר מקל וחומר, כאשר

הוא נושא עונש מאסר בנוסף לימי מעצר אלו.

 

מאידך, ראה דברי כב' השופט גרוניס ב-רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' אופיר סויסה,

תקדין עליון 2005(2), 4040: ..."אף על פי כן נוהגים בתי המשפט זה שנים רבות, כענין

שבשגרה להביא את התקופה בה הוחזק אדם במעצר עובר למתן גזר הדין בחשבון כחלק

מתקופת המאסר.(ראו ע"פ 13/53 ביטון נ' היועהמ"ש, פד"י ז'  463-466, הפרקטיקה לא

השתנתה מאז שנת 1953). בהקשר זה אף נפסק כי בהיעדר נימוקים מיוחדים לחומרה,

מחויבת הערכאה הדיונית להביא את תקופת המעצר בחשבון (י. קדמי, על סדר הדין

בפלילים, חלק שלישי (הרצאת דיונון 2003), 1218-15... ראו גם פרשת מורזובה נ' מדינת

ישראל, פד"י נג(5), 643, 661, אולם ראו ע"פ 25/89 כחלון נ' מדינת ישראל... פד"י מג(3)

275..."

 

 

לא בלי לבטים החלטתי לנכות מתקופת מאסרו של הנאשם תקופת מעצר כוללת של 7

חודשים בלבד ולא עשרה וחצי חודשים, בהתחשב בנימוקים הבאים כדלקמן:

א.         אורכה של תקופת המאסר הכוללת שיהא על הנאשם לרצות כעונש (הן בתיק כאן והן ב-ת"פ 7146/01), עומדת על כ- 90 חודשים.

ב.         מאז 16.5.2005 ועד לעצם היום הזה, לא יצא הנאשם ולו לחופשה אחת, חרף העובדה שמאז מעצרו חלפה לה תקופה של קרוב לשנתיים.

ג.          צבירתה של תקופת המאסר שתיגזר לנאשם כאן 40 חודשים, לתקופת המאסר הקודמת (50 חודשים), תביא מן הסתם לדחיה נוספת של יציאתו לחופשה של הנאשם, זאת בשל התארכותה של תקופת המאסר הכוללת שתעמוד כאמור על 90 חודשים.

ד.         אינני יכול להתעלם מן העובדה, שבמשך כל התקופה ועד לינואר שנה זו, קרוב ל- 20 חודשים, היה הנאשם בסטאטוס של עציר-אסיר שתנאי כליאתו קשים בהרבה מתנאי כליאתו של אסיר. במיוחד, ראיתי להתחשב בעובדת מות אביו של הנאשם במהלך תקופת מאסרו, לרבות מניעתו מלהשתתף בשבעת ימי האבל ויציאתו ללוויה כשהוא מלווה בשוטרים ואזוק באזיקים.

 

לא מצאתי לנכות לנאשם את מלוא תקופת המעצר, שכן ניכוי כאמור, יהא בו כדי לגרום

לסטיה ניכרת ממתחם ענישה סבירה וראויה, כאשר יש בניכוי שהחלטתי עליו לשמר מחד

מתחם ענישה סביר, תוך התחשבות מידתית בתנאי כליאה קשים כ"אסיר/כעצור" במשך

תקופה ארוכה של קרוב ל- 20 חודשים.

 

לאור האמור לעיל, החלטתי לדון את הנאשם ל- 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וזאת במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו ב-ת"פ  7146/01 מתוך תקופת המאסר שהוטלה כאן, ינוכו לנאשם 7 חודשי מעצר, החל ביום 16.5.2005 ועד ליום 16.12.2005.

אני מוסיף ודן את הנאשם ל- 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי שבמשך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו, לא יעבור עבירה מאלו שהורשע בהן כאן.

באשר לקנס:

לא מצאתי כל הצדקה לדחיית תשלומו של הקנס עד לשחרור הכספים שנתפסו מידי הנאשם, וחשבונותיו במסגרת ת"פ 40183/02 (הבנק למסחר), או לדחיית תשלום הקנס עד לאחר תום ריצוי עונש המאסר שנגזר לנאשם.

עסקינן בענישה בעבירות כלכליות כאשר מטרתו של הקנס היא לפגוע בכיסו של העבריין, כפי שהוא פגע בקופה הציבורית.

 

דחיית תשלומו של הקנס עד לאחר סיום ההליכים ב-ת"פ 40183/02 שם מצוי ההליך המשפטי בעיצומו, או עד לתום ריצוי עונש המאסר, לאחר ריצוי תקופה של כ-90 חודשים, 'תמסמס' את האפקט ההרתעתי שבענישה פיסקלית שמתלווה לכל ענישה אחרת. בענייננו -  מאסר לריצוי בפועל וחילוט כספים ורכב.

 

ער אני לעובדה שכספים רבים נתפסו, עוקלו והוקפאו מרשות הנאשם, וטענתו הינה כי הוא הושאר חסר כל, ואין בידו לעמוד בתשלום הקנס אם לא ישוחררו ולו מקצת מכספיו ונכסיו. מאידך, אינני יכול להתעלם מהיקף הפעילות הכספית המיוחסת לנאשם, גם לאחר תיקונו של כתב האישום.

 

כל שיכול בית המשפט לעשות במסגרת גזר הדין מבלי לפגוע באפקט ההרתעתי שבענישה, הוא להורות על תשלומו של הקנס בתשלומים כאלה שהנאשם יוכל לעמוד בהם.

לציין כי על פי העתירה המשותפת של הצדדים, יקבל הנאשם מידי המאשימה סדרת צ'קים חוזרים, על מנת שיוכל לגבותם מאלו שחייבים לו כספים, משכך מצאתי להורות כדלקמן:

אני דן את הנאשם לתשלום קנס ע"ס 500,000 ש"ח, או 12 חודשי מאסר תמורתם.

הקנס ישולם ב-5 תשלומים שווים ורצופים של 100,000 ש"ח כל אחד, החל ביום 1.9.2007 ומדי 1 בחודש עד לתשלום המלא.

 

חילוט כספים/רכב

על פי המוסכם בין הצדדים בהסדר הטיעון, אני מורה על חילוט הכספים המצויים בחשבון

בנק מספר 079197, ע"ש חברת "אופק עתידים" בע"מ, ח.פ. 513447623 בבנק מרכנתיל

דיסקונט, סניף 653, עד לסכום של 510,800 ש"ח, ואשר יועברו לרשות האפוטרופוס הכללי

ויופקדו בקרן החילוט.

יתרת הכספים שיימצאו בחשבון הנ"ל, יועברו על פי בקשתו של הנאשם (בקשה בכתב

שהוגשה על ידי ב"כ הנאשם ביום 1.4.2007), לזכות גזברות בית המשפט כאן, על חשבון

תשלום הקנס שהוטל עליו כאן.

 

אני מורה על חילוט רכבו של הנאשם, פרטית מסוג ב.מ.וו. מס' רישוי 53-648-16 הרשום

על שם אסתר דוד, ת.ז. 054643861, לאחר שזו הגישה תצהיר בו היא מביעה הסכמתה

לחילוט הרכב, ומצהירה כי הרכב הינו רכושו של הנאשם וכי אין לה בו כל טענת זכות.

הכספים שיתקבלו ממכירת הרכב המחולט יועברו אף הם לטובת קרן לחילוט.

 

ניתן היום כ"ד בניסן, תשס"ז (12 באפריל 2007) במעמד הצדדים

זכות ערעור לבית משפט עליון תוך 45 ימים.

מותר לפרסום מיום 12/04/2007