בתי המשפט

 

 

 

 

הכרעת דין

 

הקדמת תוצאה

כמצוות החוק אקדים ואודיע על זיכויים של נאשמים 3 ו-4 מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

 

פתח דבר

המדובר בתיק עב כרס מורכב שעניינו 4 עבירות בניגוד לחוק (ברור שהכוונה לחוק מע"מ למרות שהדבר לא נאמר במפורש משום מה בהוראות החיקוק) שיוחסו לארבעת הנאשמים בתיק זה.

כתב האישום המקורי (ועוד אתייחס לתיקונו בהמשך), התייחס לאי תשלום מלוא המס שבדוחות המס בתקופות מרץ 98, ספטמבר 98, אפריל 2000 ואוקטובר 2000, בסכום מס מצטבר שלא שולם בסך כולל של 667,613 ש"ח.

כתב האישום הוגש לביהמ"ש ביום 2/6/2004. ביהמ"ש יצא מגדרו לקדם הדיון בתיק זה ופרוטוקולי הדיונים  יעידו על כך ולאחר הגשת סיכומיהם של באי כוחם המלומדים של הצדדים אלו של הסנגוריה באיחור מה, התעכבה קמעה מלאכת כתיבת הכרעת הדין מפאת עומס עבודה כבד והצורך להעניק עדיפות לעשרות תיקים של עצורים עד תום ההליכים.

נעמוד להלן בקצרה על השתלשלות הדיונים ותמצית העדויות.

 

הדיונים והעדויות

בישיבת המענה הראשונה שהתקיימה בתיק זה ביום 14/7/2004, ביקשה באת כוחה המלומדת של המאשימה לדחות את התיק למענה לאחר הפגרה, כדי לאפשר לנאשמים להסיר מחדליהם. זו היתה גם בקשת הנאשמים (עמ' 1, שורה 6 לפרוטוקול). נעתרתי לבקשה המשותפת כאמור, מה גם שהיתה זו בקשה ראשונה לדחיית הדיון, הדיון נדחה למענה לתאריך 7/11/2004.

הסתבר כי המחדלים לא הוסרו ובפתח ישיבת אותו יום הופיע עו"ד דוד גולן המלומד, והודיע כי מייצג הוא אך את נאשמים 3 ו-4, כן הוסיף וציין כי החברות (אלו הנאשמות 1 ו-2) פורקו. בנסיבות אלו להסרת כל ספק, החלטתי כי בנסיבות הענין ולאור הנטען בכתב האישום, אני רואה את נאשמים 3 ו-4, כמי שמייצגים במשפט זה את נאשמות 1 ו-2 (ראה החלטתי בפתח הישיבה מיום 7/11/2004 ואני מורה על תיקון מספור העמוד ל-1א).

 

בהמשך נשמע מענה ענייני ומפורט למדי מאת הסניגור, כעקרון - כפירה בעבירות שיוחסו להם. היתה הודאה בכך כי נאשמים 3 ו-4 אמנם שימשו כמנהלים עד חודש ספטמבר 1998, נאשם מס' 3 היה בעל מניות בחברה ומנהל, אך עסק בצד הטכנולוגי של החברה ולא בניהול הכספי שלה ולכן הקדים ואמר הסניגור כי יטענו שהוא איננו נושא בכל אחריות לעבירות נשוא תיק זה, במידה ונעברו.

באשר לנאשם מס' 4, נטען כי בחודש ספטמבר 1998 החליטה חברת עלית לקזז סכום של מליון וחצי שקלים, דבר שגרם לסגירת החברה בחודשים אוקטובר - נובמבר 1998, ובפועל חברות 1 ו-2 לא פעלו, עד שמונה להן נאמן מאת ביהמ"ש; ועד שמונה, פעולתם של המנהלים נוטרלה ולמעשה לא שימשו כמנהלים, הלכה למעשה.

באשר לחודש מרץ 1998, אשר קדם לאמור דלעיל, הסב הסניגור תשומת ליבו של ביהמ"ש שהסכום שנותר לגביו לתשלום הינו סך של 24,582 ש"ח וטענת הנאשמים כי הדיווח והתשלום היה בידיעת מע"מ ובהסכמתו לתשלום הדו"ח בשיעורים, ואכן החברות שילמו את כל התשלומים עד לתשלום החמישי, שאז הנאמן נכנס לתפקידו ועל פי הוראות ביהמ"ש אין לאשר פרעון שיקים. עוד הוסיף הסניגור ואמר כי איננו מתנגד להגשת כל המסמכים שבתיק ובלבד שהמאשימה תמציא לו תאריכים של הגשת הדוחות בפועל כפי שהוגשו וכתוב בכתב האישום, מתי דווחו הדיווחים ומתי שולמו.

 

בנסיבות אלו ולמשמע תשובה זו של הנאשמים לכתב האישום, לא היה מנוס וקבעתי התיק להוכחות ליום 13/2/2005.

בין לבין, בתאריך 18/11/2004, הגישה באת כח המאשימה בקשה לתיקון כתב האישום, על ידי הוספת פרט עובדתי בחלק הראשון של העובדות המתאר את העבירות. ביקשתי תגובת הסניגור לכך ולאור הסכמתו מיום 23/11/2004 לתיקון, החלטתי ביום 25/11/2004 להעתר לבקשה, להתיר התיקון ולמעשה יש להתייחס לכתב האישום המתוקן המצוי בתיק.

 

בפתח ישיבת ההוכחות מיום 13/2/2005 חזר עו"ד גולן המלומד והדגיש כי הוא מייצג את נאשמים 3 ו-4, לפי שלנאשמות 1 ו-2 יש מפרק עו"ד בודה, אשר התקשר אליו לברר אם יש כסף בקופת הפירוק וגם הביא לידיעתו עניין כתב האישום.

על כך השיבה באת כח המאשימה כי המדובר בפירוק של החברות הנאשמות 1 ו-2 לאחר המחדלים נשוא כתב האישום. בנסיבות אלו חזרתי (בהחלטתי בעמ' 3, שורה 8 ואילך) על החלטה קודמת כי אני רואה את הנאשמים 3 ו-4, כמי שמייצגים כאן את נאשמות 1 ו-2, לצורך הליך זה.

כמו כן, הסתבר כי בינתיים הגישה באת כח המאשימה בקשה נוספת לתיקון כתב האישום, זו מיום 3/2/2005, המדברת בעד עצמה והסניגור הסכים גם לה (עמ' 3, שורה 18). במצב דברים זה נעתרתי גם לבקשת התיקון הנוספת המדברת בעד עצמה.

 

בשלב זה הודיעה באת כח המאשימה, כי לאחר ששקלו את סכומי הדוחות שבהן מדובר ומשיקולים שלהם, החליטו כי לגבי דו"ח מרץ 1998, אשר מהווה חלק מכתב האישום בתיק זה, ומאחר שהמדובר ביתרה לתשלום נמוכה יחסית ולאחר שבעניין זה באו בדין ודברים לגבי התשלום על ידי הנאשמים, הגיעו להחלטה שלא הוגן יהיה להכליל זאת בכתב האישום ומבקשים למחוק עבירה זו מכתב האישום. הסניגור הסכים. בנסיבות אלו כמובן שהתרתי אף לתיקון זה לכתב האישום באופן המקל כמובן עם כל הנאשמים (מורה על תיקון טעות סופר בעמ' 4, שורה 13צריך להיות "הנאשמים") באופן שיימחק דו"ח מרץ 1998 מעובדות כתב האישום, וממילא גם הוראות החיקוק תופחתנה מארבע עבירות לשלוש עבירות.

 

במצב דברים זה ולאחר חילופי דברים מסויימים בין באי כוחם המלומדים של הצדדים (כעולה מעמ' 4, שורה 18-24 לפרוטוקול), הוסכם על הגשת מסמכים מטעם המאשימה ובהסכמת ההגנה כדלקמן:

אמרותיו של נאשם מס' 3, ת/1 ו-ת/2.

אמרותיו של נאשם מס' 4, ת/3 ו-ת/4.

וכן מכתב ת/5 שנשלח מאת נאשמת מס' 1, ביום 25/1/2000 אל ממונה אזורי מע"מ באשדוד בנושא הסדר נושים. המסמך מדבר בעד עצמו ומיותר לחזור ולצטטו.

יחד עם זאת, למען הסדר הטוב יצויין כי הסניגור בצדק העיר לפרוטוקול (בעמ' 5, שורה 10) כי לגבי מסמך זה (ת/5) הוא איננו חתום, לא יודעים מי ערכו והיכן התקיימה הפגישה.

בשלב זה החלו להשמע העדויות בתיק ונעמוד עליהן בקצרה.

 

פרשת התביעה

עד התביעה הראשון, עו"ד גינדס אהוד, אשר שימש בזמנו כנאמן להסדר הנושים של החברה, (נאשמת מס' 1 בתיק זה), ציין כי מינויו עמד בתוקפו מתאריך 24/11/98 עד ליום 12/8/99, זאת תקופת הקפאת ההליכים. הוסיף והבהיר כי החברה הגיעה לחדלות פרעון והגישה בקשה להסדר נושים וביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע מינה אותו בתיק פשיטת רגל 5195/98, לצורך הטיפול בתכנית ההבראה וגיבוש הסדר הנושים.

באת כח המאשימה ביקשה להגיש מסמכים בעניין זה, שהעד ערך והוא עומד מאחוריהם. הסניגור לא התנגד ואמנם אלו הוגשו וסומנו ת/6 עד ת/10 מדברים בעד עצמם. המשיך העד וציין כי בתקופת הקפאת ההליכים שנמשכה כ-9 חודשים, זו גם התקופה המקסימלית על פי פקודת החברות, למעשה הועברו סמכויות הניהול של החברה לידיו. החברה גיבשה הסדר נושים אשר אושר על ידי ביהמ"ש ביום 12/8/99 ומיום זה ואילך החברה חזרה לפעול כעסק חי. לשיטתו ולגרסתו תפקידו מיום זה ואילך היה אך לאכוף את הסדר הנושים, לקבל את התשלומים בהתאם להסדר ולחלקו לנושים, כאשר מע"מ היה אחד מהנושים (עמ' 6, שורות 7-8 לפרוטוקול). בתקופת הסדר הנושים ועד ליום 10/6/2001 בו ניתן צו פירוק זמני לחברה, החברה למעשה הופעלה על ידי מנהליה, צו הפירוק הזמני ניתן לימים, לאחר שהחברה לא הצליחה לעמוד בהסדר הנושים. לפיכך, לדבריו, הדיווח באותה תקופה היה צריך להיות על ידי מנהלי החברה. הוסיף וציין כי לאורך תקופת הקשר שלו עם החברה, היו שלושה מנהלים דומיננטיים: נאשם מס' 4, היה מנהל החברה; נאשם מס' 3, היה הבעלים, מנהל ואחראי על הצד הטכנולוגי בחברה, בתקופה מסויימת כיהן גם שאול מליץ כמנכ"ל כספים, אך לאחר זמן קצר עזב האחרון, ובהמשך הקשר של העד היה עם נאשמים 3 ו-4.

עוד הוסיף העד בשולי עדותו הראשית כי נאשם מס' 3, אמנם עיקר עבודתו היתה מן הצד הטכנולוגי ואף הילל ושיבח אותו כאיש מקצוע מעולה בתחום השוקולד, אך מיד גם הוסיף שהיה מיודע על ידי העד גם בצדדים העיסקיים הפיננסיים.

מכאן, עברנו לחקירתו הנגדית של העד.

הסניגור לא חסך מעד זה שום שאלה רלווונטית לעינננו, וכך כאשר שאל את העד האם החברה נאשמת מס' 1 שילמה דוחות מע"מ בתקופת ההקפאה, השיב בחיוב. כאשר נדרש לשאלה מהן אותם דוחות ששולמו באותה תקופה ביקש להשיב, אלא שבאת כח המאשימה קמה, התנגדה ואמרה "שזה לא רלוונטי מהם הדוחות ששולמו בתקופת ההקפאה" (עמ' 6, שורה 28). הסניגור עמד על חשיבות השאלה, שכן חומר זה לא מופיע בחומר הראיות והעד השיב כי בתקופת ההקפאה שולמו הדוחות במלואם וכסדרם ולא היתה שום בעיה למע"מ. על כך הוסיפה באת כח המאשימה שאם היתה בעיה - כתב האישום היה מתייחס גם לאותה תקופה.

העד טען שלא ידע כי קיים דו"ח מאוקטובר 1998 לפיו חייבים כסף למע"מ, אך מיד הוסיף ואמר כי אין זה רלוונטי כי הכיר את החברה הנאשמת לראשונה ביום 24/11/98 ולכן אינו יכול לדעת מה שילמה לפני כן, מה גם שהוסיף מיד כי גם מע"מ הגיש תביעת חוב וקיבל את חלקו בהתאם להסדר. כאשר נדרש לשאלה מה שילם למע"מ עד להסדר הנושים, השיב שהוא לא זוכר בעל פה, אך גם ציין שברור שלא שולם הכל. התשלום היה חלקי והפנה למע"מ, שיכולים להגיד כמה מדובר (עמ' 7, שורה 10). טען שניתן להוציא את תביעת החוב של מע"מ מתיק הפירוק של המפרק או אולי למע"מ יש העתק ממסמך זה. כאשר נשאל אם בתום תקופת ההקפאה עזב, כאילו לא עניין אותו שום דבר, השיב, בין היתר, כי מאותו יום ואילך עמד כנגד החברה פסק דין שחייב אותה לשלם סכום מסויים מידי חודש בחודשו בחלוקה פרופורציונלית בין הנושים. במקביל לעניין זה שהתייחס להסדר חובותיה ותשלומיה מן העבר צריכה היתה להמשיך ולנהל את ענינניה. לדבריו כפקיד בימ"ש אכף על החברה לשלם לנושיה על ידי קבלת התשלומים מאת החברה כאשר איש הקשר שלו בחברה היה נאשם מס' 4, היה מוודא שאלו התשלומים ומחלקם לנושים ומוסר דיווחים לבימ"ש. לא יכל לומר אם לתקופה שמאוגוסט 1999 ואילך ראה איזה שהוא שיק חתום על ידי נאשם מס' 4. אישר כי בתקופת ההקפאה הוא אשר חתם על השיקים, אותה עת חשבון הבנק היה על שמו, כנאמן של החברה ומשאושר הסדר הנושים החברה פתחה חשבון משלה. יחד עם זאת אישר כי היתה חפיפה וחלפו כמה חודשים עד שסיימו להעביר מחשבון הנאמנות לחשבון החדש של החברה את הכספים וכן אישר כי במשך שנתיים המשיכה החברה לפעול כשהיא משלמת את ההסדר בצורה חלקית, לאחר שהנושים אמרו שהם מעדיפים לקבל ולו משהו גם אם לא את הכל על פי ההסדר, ואלמלא אחד מהנושים הגיש בקשה לפירוק, מחמת אי עמידה בהסדר הנושים במלואו, אפשר היה להמשיך באופן זה, ובלשונו "הוא גם רצה למשוך את החבל והוא גרר את כולם וקרע את החבל" (עמ' 8, שורות 16-17). אישר כי גם מאוגוסט 1999, היה עליו להיות מודע מה משלמת החברה או מה לא משלמת חרף היותה עסק חי וגם בתקופת ההסדר היו פעולות של פיקוח מצידו על החברה על לפירוקה ונאשם מס' 4 היה מופיע אחת לשבוע - שבועיים במשרדו ונותן לו דיווח מה נעשה ומה לא נעשה, למי משלמים ומה הקשיים של החברה. לשאלת הסניגור מתי נודע לו לראשונה שדו"ח אפריל 2000 למע"מ לא שולם, השיב שלא היה ידוע לו שדו"ח זה לא שולם.

בהסכמה הוגשה עדותו של העד במע"מ מיום 5/9/2001 וסומנה נ/1 ומדברת בעד עצמה.

לדברי העד, נאשם מס' 4 לא דיווח לו על החוב למע"מ מאפריל 2000 ונודע לו אודותיו לראשונה מתוך חקירתו של העד במע"מ, שהיתה לאחר אזהרה. בהמשך כאשר נשאל האם יעלה על הדעת שלא ידע אודות החוב למע"מ, השיב "לא יודע אם זה יעלה על הדעת, אני לא ידעתי את זה, לא זכור לי שקיבלתי דיווח על זה" (עמ' 9, שורות 6-7), הוא הדין לגבי דו"ח אוקטובר 2000 למע"מ, אף הוא נכלל בכתב האישום ועליו אומר העד שזה הפתיע אותו בדיעבד (עמ' 9, שורה 8). כאשר נשאל האם נכון שבספטמבר 2000 מצא לנכון למנות את נאשם מס' 4 כיועץ חיצוני לחברה, אישר כי סמוך לאותו מועד אמנם ביקש נאשם מס' 4, שלא לעבוד כנגד תשלום שכר, אלא כנגד חשבונית, אך מיד הוסיף כי למעשה לא השתנה תפקידו בחברה, אלא אך עבר ממעמד של שכיר לעצמאי ותפקידו וסמכויותיו נשארו כמקודם. לדבריו כל עוד החברה לא התנגדה לכך, גם לא היתה התנגדות מטעמו לכך. כאשר נדרש לשאלה אם יש לו העתקים מהדוחות שהגיש לביהמ"ש או לכונס הרשמי לאחר אוגוסט 1999 לגבי הפעילות השוטפת של החברה, דוחות כספיים של ביצוע ההסדר, השיב שהוא מניח שיש אצלו והוא יכול להמציא העתקים מהם (עמ' 9, שורה 19). כאשר נשאל מאין שאב את המושג "יועץ חיצוני" לגבי מעמדו החדש של נאשם מס' 4 בחברה מספטמבר 2000 השיב העד, כי איננו זוכר איך ההחלטה הובאה לאישור, אך לדבריו המנהלים באו עם נושא זה וכשגילה כי העלויות נמוכות, לא התנגד לכך. הוסיף העד כי יש לו חדר מלא תיקים של החברה (עמ' 10, שורות 15-16). בהמשך הוסיף וציין כי סיים את תפקידו בחברה, כאשר בתאריך 10/6/2001 מונה עו"ד בודה כמפרק זמני, הגם שביהמ"ש ביקש ממנו לשמש מפרק זמני תקופה מסויימת ונדמה לו כי מקץ שלושה חודשים עו"ד בודה מונה כמפרק קבוע והעד יצא מהמשך הפעילות. כאשר נשאל מה גרם לחברה להסתבך, השיב כי נסיבות הקריסה פורטו בבקשה להקפאת ההליכים שהגישה החברה, למיטב זכרונו המדובר היה בכמה סיבות. האחת, שהתחרות בתחום היתה קשה והחברה לא היתה ממותגת והתחרות היתה לה קשה. השניה, אט אט נשחקו רווחיה לאחר שעברה ממפעל קטן וצנוע בחולון למפעל גדול באשקלון, כאשר עלויות המעבר ורכישת הציוד החדש והנכס גרמו לה להוצאות מימון גבוהות. החברה עשתה זאת בהסתמך על כך שחשבה שתוכל להגיל את רווחי השוק, אך נעשה היפוכם של דברים. כאשר נשאל האם שמע על קיזוז עצום של עלית, השיב כי אמנם לחברה היה חוב לעלית, כלפי עלית החברה היתה בסטטוס של נושה, גם של לקוח וגם של ספק, ובמועד ההקפאה נאשמת 1 היתה חייבת לעלית 4 וחצי מליון שקלים ומנגד עלית היתה חייבת לחברה מליון וחצי שקלים ביהמ"ש המחוזי אישר לעלית קיזוז החוב ולהגיש תביעת חוב רק על 3 מליון שקל. סיים חקירתו הנגדית באמירה כי למעשה לשיטתו כל מי שנפח חיים בחברה היתה דווקא עלית שהיתה רוכשת ממנה מוצרים, באופן קבוע והיתה הלקוח העיקרי שלה ולכן בלשונו "להציג את עלית כמי שגרם לה נזק זה מגוחך. שיחפשו את הסיבות במקומות אחרים" (עמ' 11, שורות 10-11).

בחקירה חוזרת הוגשו בהסכמת הסניגור מסמכים ת/11, ת/12, ת/13 ו-ת/14 המדברים בעד עצמם.

 

עדת התביעה השניה סוניה שטיימץ עובדת מע"מ, המכהנת כגובה ראשית, הציגה מסמך (ת/15) אשר הוצא ממערכת המחשוב של מע"מ, תוך שהיא מסבירה שסוג התיק 07 הינו קוד לתיק שקיבל אישור לשותפות, דהיינו פרוגרס ושוקולד הגולן המצויינים כנאשמות 1 ו-2 בתיק, היו שותפים בדיווח. כמו כן הוגש המסמך ת/16 שהינו תעודת עובד ציבור שערכה העדה ומדבר בעד עצמו על נספחיו.

הסניגור לא נח ולא שקט עד שהציג בפני העדה מסמך שמוכר לה, שכן היא מצויינת בו נ/2, המדבר בעד עצמו, וכן אישרה כי ישנה הוראת ביצוע שנישום יכול להגיע למע"מ ולהגיד שיש לו חוב ולבקש פריסת החוב ושניתן לפרוס עד 8 תשלומים וזאת ניתן לעשות, לגבי שלושה דוחות במשך שנת מס אחת.

עד כאן דברי עדות העדה שהיו קצרים כאמור, והמסמכים שהוגשו באמצעותה מדברים בעד עצמם.

בשלב זה לא ניתן היה להתקדם בשמיעת עדויות נוספות, שכן העדה הנוספת שזומנה לא הגיעה, ואז הסתבר כי המדובר באחותו של נאשם מס' 3, שעברה תאונת דרכים קשה ונמצאה אותו יום בביה"ח. במצב דברים זה נאלצתי לדחות את התיק להמשך הוכחות לתאריך מאוחר יותר, אך קודם לכן בהסכמה הוגשו מסמכים נוספים ת/17-ת/21 המדברים בעד עצמם.

 

הדיון נדחה כאמור לסיום פרשת התביעה שכללה עוד עדה אחת בלבד, כאשר במקביל הסניגור הודיע כי מבחינתם מלבד הנאשמים יעידו "עוד 8 עדים" (עמ' 15, שורה 9).

 

הישיבות הבאות שנקבעו להוכחות לתאריכים 21/4/2005 ו-15/5/2005 בוטלו לבקשתם המשותפת של באי כוחם המלומדים של הצדדים והמשך הדיון, הלכה למעשה, התקיים בתאריך 6/6/2005.

 

במועד זה נשמעה עדת התביעה מס' 3, שרון רחל, אשר עבדה כשכירה בחברה שניהלה מפעל הממתקים שאביה יסדו. היתה אף בעלת מניות בחברה, אישרה כי נאשם מס' 4 היה מנהל החברה ואחיה (הוא הנאשם מס' 3), תפקד בתחום היצור והטכנולוגיה. לשניהם היתה זכות חתימה בחברה. חזרה והדגישה כי היא עצמה היתה שכירה בחברה ולא היתה לה מעורבות בניהולה. גם לא היתה מעורבת בעניינים הכספיים, אף לא שיתפו אותה בהחלטות שניתקבלו בחברה.

בחקירתה הנגדית ציינה כי לא מתמצאת בתפקידו של המפרק שמונה לימים לחברה. ציינה כי אמנם איננה מתמצאת בהפרדה בניהול החברה, בניהול בתחום הטכנולוגי, אך עמדה על השוני בין הדברים.

 

עד כאן פרשת התביעה.

 

הסניגור ביקש לדחות את פרשת ההגנה למועד אחר, כאשר הוא חוזר ומדגיש כי מעבר לנאשמים יעידו "עוד 8 עדים נוספים" (עמ' 18, שורה 8). כמו כן הוסיף הסניגור וציין כי לאור הדברים שהוגשו לביהמ"ש כראיות בתיק עד לאותו שלב, ולאור העובדה שהחברה היתה בהסדר נושים בפיקוח עו"ד גינדס בשלהי שנת 1998 עד אמצע שנת 2001, ביקש כבר בשלב זה כי מן הראוי לתקן את כתב האישום, באופן שיושמטו ממנו שני הדוחות האחרונים, לחודשים אפריל ואוקטובר 2000.

באת כח המאשימה התנגדה לבקשת הסניגור ואלו דבריה ככתבם וכלשונם "חלה טעות בתקופות הרשומות וישנן ראיות אחרות אשר תומכות בראיות התביעה. הגשנו באמצעות עורך הדין ראיות אחרות שמראות כי חלה כאן טעות ואני אפנה את ביהמ"ש לכך" (עמ' 18, שורות 15-17).

בהחלטתי מאותו יום חזרתי וציינתי ואמנם התכוונתי לשמוע את כל פרשת ההגנה אותו יום, אולם בשל בעיות הקשורות לשעות עבודה נוספות לקלדניות, ספק אם היינו מספיקים לשמוע את כל עדויות ההגנה, לכן נאלצתי לדחות את התיק למועד הקרוב ביותר שתואם עם באי כח הצדדים ליום 10/1/2006 (לאחר שמועד קודם לכן לא התאים לב"כ המאשימה).

 

פרשת ההגנה

ביום 10/1/2006 נפתחה פרשת ההגנה. לבקשת הסניגור דווקא נאשם מס' 4, ביקש להעיד ראשון, וכך היה.

 

עד הגנה מס' 1, מר פרסקי יצחק גולל במהלך עדותו הראשית השתלשלות העתקת המפעל מחולון לאשקלון, לאחר שבשנת 1994 פנתה אליהם חברת עלית ועניינה אותם בעניין זה, וזאת לאחר שעלית פרקה את מפעלה באשקלון והעבירה אותו לנצרת והסביר גם את האינטרסים הכספיים שהיו לחברת עלית בעניין זה (עמ' 20, שורה 11 ואילך), אישר כי תפקידו של נאשם מס' 3 בחברה היה טכנולוג ראשי ואחראי על כל נושא הטכולוגיה ופיתוח המוצרים והכל כשכיר בחברה (עמ' 21, שורה 25), הגם שמיד הוסיף כי היה יום יום במפעל וראה את הנעשה והשתתף בישיבות ההנהלה, כאשר כל מנהל, פעל בתחומו (עמ' 21, שורה 28). בהמשך ציין, כי חברת עלית היתה מעוניינת שנאשמת 1 תמשיך לעבוד למרות שהמפעל נסגר וחברת עלית הציעה את עו"ד גינדס שהיה עו"ד שלהם ואמנם לימים מינה ביהמ"ש את עו"ד גינדס לעשות הסדר הנושים. ציין כי הדו"ח למע"מ לחודש ספטמבר 1998 אמור היה להיות מדווח ומשולם ליום 15/10/98, אלא שביום זה המפעל כבר נסגר, ביום 9/10/98 כאשר כל הפועלים כבר היו מחוץ לו (עמ' 23, שורות 23-24). חזר העד וציין יותר מפעם אחת, כי עו"ד גינדס עבד עד מאי 2001 והמפעל עבד מנובמבר 1998 ועד אותה עת תחת ניהולם של גינדס והעד יחדיו (עמ' 23, שורות 27-28), וכך הוצג בלא התנגדות התובעת, גם מסמך נ/4 שגינדס חתום עליו והינו הסדר תשלומים מתוקן כלפי מע"מ מתאריך 26/6/2000, שעו"ד גינדס חתום עליו כנאמן לביצוע הסדר הנושים.

חזר גם והדגיש בהמשך כי מנובמבר 1998 ואילך לא חתם על שיק כלשהוא של החברה, ומי שחתם היה עו"ד גינדס. לבקשת הסניגור פנה העד לעו"ד בודה וביקש לעיין בתיק החברה, וכך הוצגו המסמכים נ/5 (א-יד) המדברים בעד עצמם. וכן מסמך נ/6, אשר העד הסביר את תוכנו, את פשרו ואת משמעותו, לאמור יתרת זכות לחברה בבנק המזרחי בסכום של 459,087 ש"ח ועל פיו בעל זכות החתימה בחברה הינו מר אהוד גינדס בלבד. כן הוגש בהמשך, ללא התנגדות התובעת, מסמך נ/7 לפיו שלטונות מע"מ היו מודעים לבעייתיות והסכימו להקפאת ההליכים כנגד החברה. בהמשך הוגש מסמך נ/8 שהתייחס לחובות אבודים של החברה, שאם נעשו כל הפעולות לגבייתן ללא הצלחה, ניתן היה לבקש החזר קיזוז המע"מ משלטונות מע"מ. כן ציין אודות הפגישה עם שלטונות מע"מ בנוכחות כל מי שהוזכר שם בניסיון להגיע להסדר, כאשר לא יכל להבין כיצד העניין הפך להיות פלילי, דבר שלא נאמר לו מעולם. במרבית הפגישות נכח עו"ד גינדס.

בהמשך התקבלו גם המסמכים נ/9 ו-נ/10 המדברים בעד עצמם. נ/10 הינה החלטה של ביהמ"ש המחוזי שכל שניתן לומר עליה שהיא החלטה חריפה, יוצאת דופן המדברת בעד עצמה והמתייחסת למשיבים שם (שעו"ד גינדס אהוד הוא המשיב 2, בה).

העד המשיך לגולל את השתלשלות הדברים, הפעולות אשר עשה.

בשלב מסויים הסניגור המלומד, בצעד לא שגרתי הצהיר לפרוטוקול שתפקידו להגן על הנאשמים לפי מיטב מצפונו וידיעתו, אלא שהנאשם סבור שאם יוגשו מסמכים, יהיה בהם כדי לפגוע בעו"ד גינדס ולכן בעניין זה על הנאשם להחליט (ראה עמ' 30, שורה 23 ואילך). נאשם מס' 4 אמר דברים נכוחים ואביאם ככתבם וכלשונם "יש דברים שעושים ומחליטים מצפונית ולכן אני פועל כפי שאני פועל ואני בוחר שלא להגיש אותם" (עמ' 31, שורה 5).

העד הוסיף וציין את פעולותיו הבלעדיות של עו"ד גינדס בחברה בתקופה הרלוונטית, מאות שיקים עליהם חתם עורך הדין ובעניין זה הוגש גם מסמך נ/11 המדבר בעד עצמו, שנוגע להעברת תשלומים, אך מדגיש העד עו"ד גינדס עשה אותם ולא הוא. בהקשר זה יצויין כי העד אמר דברים שיאמר מיד שנראים לביהמ"ש אמינים לפיהם "אם הייתי יכול לחתום הייתי חותם למע"מ וסוגר את הענין, היה כסף אך לא היתה לי סמכות לחתום" (עמ' 31, שורות 29-30). עדותו של העד כאמור לוותה בהגשת מסמכים רבים כתמיכה בדבריו,  הוא הדין במסמכים נ/11-נ/13 המדברים בעד עצמם.

עד כאן עדותו הראשית של העד.

 

בשלב זה ביקשה באת כח המאשימה לחקור חקירה נגדית את העד בישיבה הבאה.

נעתרתי לבקשתה ואולם קודם לכן הודיע הסניגור לפרוטוקול דברים חשובים ואביאם ככתבם וכלשונם "אני אומר שחברתי יכולה ואני נותן לה הסכמה לעיין ולהוציא את כל חשבונות הבנק כדי להיווכח שמנובמבר 1998 ועד ליום הקריסה לא יצא שיק אחד חתום על ידי נאשם מס' 4. והוא אמר לי עכשיו שאם ימצא שיק אחד, הוא לוקח על עצמו את האחריות גם האזרחית וגם הפלילית" (עמ' 33, שורה 7-9).

במצב דברים זה נדחה המשך הדיון, כאמור לבקשת בא כח המאשימה לתאריך 2/4/2006.

 

בפתח ישיבת 2/4/2006 ביקשה באת כח המאשימה להתייחס לגבי מסמכים שהגיש הסניגור בישיבה הקודמת (ראה עמ' 34 שורות 4-15). הסניגור הביע תרעומתו על כך, שהדבר נעשה ברגע האחרון, הגם שבעצמו לא התעלם מהעובדה שלא יכול הוא להגיש מסמכים כראיה לתוכנם מבלי שיביא את עורכם (עמ' 34, שורה 21). כדי שהנאשמים לא יושפעו ממשמע הדברים יצאו מן האולם, או אז נשמעו באי כח הצדדים מבחינת עמדתם ביחס למסמכים אלו (עמ' 35, שורה 7, עד עמ 36, שורה 6) ולאחר מכן באה החלטתי (עמ' 36, שורה 8 ואילך) המדברת בעד עצמה.

חזר ועמד הסניגור המלומד וביקש מהתובעת לברר במשרדי מע"מ דברים נוספים (ראה בקשתו בעמ' 36, שורה 15-27). גם בעניין זה ביקשתי מבאת כח המאשימה לבדוק את הדברים ולהשיב לסניגור ממצאי בדיקתה, ובמידת הצורך אדרש לעניינים נוספים בהמשך.

 

בשלב זה חזר נאשם מס' 4 (כזכור עד הגנה מס' 1), לדוכן העדים, ולאחר השלמת עדות ראשית בשאלה אחת בלבד שלא קיבל דרישה ממע"מ מספטמבר 1998 עד 2001, לתשלום או להסדר ולא קראו לו להסדר, עברנו לחקירתו הנגדית. אין ספק כי המדובר בעד הגנה מרכזי בתיק זה, ולכן בצדק באת כוחה המלומדת של המדינה לא הניחה לעד זה והעמידה אותו בפני חקירה נגדית ארוכה, נוקבת וביקשה לעמת אותו עם הראיות, עם העדויות, גם עם גרסאות שמסר בזמנו בפרשיית דברים זו.

העד השיב לכל שאלה שנשאל, נתן הסבר והתייחסות לכל סוגייה ודבר. כך למשל חזר העד והדגיש כי עו"ד גינדס מנע ממנו מנובמבר 1998 ועד 2001, עת שימש כנאמן לחתום על שיקים. לא היה מוסמך העד לעשות כדבר הזה וממילא לא יכל לפעול ולקיים תשלומים למע"מ. גינדס היה מנכ"ל שהנחה אותו בתפקידו מה לעשות, הוא שמינה אותו להפעיל את העסק (עמ' 39, שורות 8 ואילך). בשלב מסויים טען הסניגור כנגד שינוי חזית של התביעה בדרך חקירתה הנגדית את העד (עמ' 40, שורה 11 ואילך). התובעת טענה שאין בסיס לטענה זו, הגם שלא יכלה להתכחש למסמך (ת/7) שהגישה התביעה עצמה והמדבר בעד עצמו. החלטתי (בעמ' 41) מדברת בעד עצמה, הגם שלא קיבלתי את טענת הסניגור באותו שלב, ציינתי שוודאי שעל התביעה יהיה להוכיח מה עמדתם לגבי יכולת הפעולה וחופש הפעולה של נאשם מס' 4 בתקופה הרלוונטית, מבחינת הוצאת כספים מהחברה וחתימה על שיקים לאור האמור במסמך ת/7, בסעיף 6. וכך נמשכה חקירתו הנגדית של העד.

העד הדגיש כי לא התעסק בשום נושא כספי של החברה, הדבר היה בתחום התעסקותו ופעילותו של גינדס, לא היתה לו שום זכות חתימה (עמ' 41, שורה 13 ואילך). הדגיש כי כל שנדרש לטפל מאת גינדס היה בפעילות השוטפת של דוחות מע"מ, אך לא בתשלומם (עמ' 42, שורה 9 ואילך), וגינדס היה הבוס שלו (עמ' 42, שורה 20). חזר והדגיש כי פעל בתחום סמכויותיו לאמור הגשת הדו"ח ללא תשלום והעברתו לגינדס לצורך תשלומו (עמ' 43, שורה 2), ועל כך חזר גם בהמשך (עמ' 43, שורה 18). חזר והדגיש שלא התעסק בתשלום דוחות מע"מ, ממילא גם לא בדו"ח המתקן מאפריל 2000 (עמ' 43, שורה 23).

בהמשך למדנו כי נאשמת מס' 2, נרשמה כשותפה עם נאשמת מס' 1 במסגרת איחוד העוסקים וכעולה מת/15 היה העד רשום כמנהלה של נאשמת מס' 2, אך הדגיש כי נאשם מס' 3 ניהל את כל התחום הטכנולוגי, הגם שהיה בעל זכות חתימה גם בחברה זו בתחום הכספים (עמ' 44, שורה 4 ואילך).

בהמשך הדגיש כי נאשמת מס' 2 היתה בבעלות מלאה של נאשמת מס' 1, וכשגינדס קיבל את הסמכות על בית החרושת של נאשמת מס' 1, גם קיבל את הציוד של נאשמת מס' 2 מטעם הכונסת של האחרונה והגיע איתה להסדר חכירה של הציוד. כאשר התמוטטה נאשמת מס' 1, כך ארע גם לגבי נאשמת מס' 2.

עד כאן עדותו של עד זה.

 

לבקשת הסניגור ומשאמר כי מטעמם אמור להעיד לא רק נאשם מס' 3, אלא גם שני עדי הגנה נוספים, לאור התנגדויות באת כח המאשימה להגשת מסמכים, נאלצתי לדחות את הדיון להמשך פרשת ההגנה ליום 26/4/2006. בפתח דיון אותו יום הודיע הסניגור כי ביחס למסמכים נ/6 שהגיש יחפוץ לזמן את מנהל הבנק או מנהל הסניף ומבקש הוא לשמור לעצמו גם את הזכות לזמן מחדש את עו"ד גינדס לעדות. התובעת התנגדה לזימונו מחדש של עו"ד גינדס. החלטתי באותו שלב להמשיך את שמיעת העדויות ובמידת הצורך, כמובן אדרש לכל בקשה נוספת, במועדה ובזמנה.

 

עד ההגנה מס' 2 היה נאשם מס' 3, אשר חזר ואישר את עדותו בפני חוקרי מע"מ. ציין כי תפקידו בשתי החברות הנאשמות היה טכנולוג וזה גם תחום מומחיותו, ייצור ממתקים. טען שלא התעסק בניהול כלל בנאשמות 1 ו-2, הגם שהיה רשום כמנהל מתוקף ההיסטוריה שלהן. אמנם עד אוקטובר 1998 היה חותם על השיקים יחד עם נאשם מס' 4, אולם מאותו חודש בעקבות הפגנות הפועלים שלא קיבלו שכר, המפעל נסגר לפרק זמן של כמה שבועות ומאותו משבר ועד שהחברות 1 ו-2 נפחו את נשמתן, לא חתם אפילו על שיק אחד כי לא היה מוסמך לכך.

גם עד זה נחקר חקירה נגדית, ככל שצריך היה מבחינת נציגת המדינה. לא הכחיש העד ולא יכל עובדת היותו בעל מניות והעובדה שהציג עצמו בביהמ"ש בתכנית ההבראה שהוגשה לביהמ"ש כבעל שליטה וכמנהל בחברה. ציין כי נכון שהיה רשום פורמלית, אך בפועל לא שימש כמנהל. יאמר כבר בשלב זה כי ביהמ"ש התרשם בחיוב מעד זה והתרשם כי אמנם לא היה בסוד ניהול החברות. לא התרשמתי כי מתמם הוא, אלא באמת ובתמים לא התערב בניהול החברות ובעניינים הכספיים.

 

לבקשת הסניגור ניתנה דחיה נוספת לסיום פרשת ההגנה, אלא שגם למועד הנדחה לא התייצבו העדים שזימן הסניגור וכך נאלצתי לדחות את הדיון דחיה נוספת ליום 17/9/2006.

במועד זה בשעה טובה ומוצלחת סיימנו לשמוע את פרשת ההגנה.

 

עד ההגנה השלישי, עו"ד בלושטיין גדיאל, טיפל בנושא נאשמת מס' 1, ומשרדו הוא אשר הגיש בקשה להקפאת הליכים ודיבר ממש על מלכודת דבש אליה נכנסה החברה (עמ' 56, שורה 11), ציין כיצד כשהגיש בקשה להקפאת ההליכים, על מנת להגיע להסדר נושים על פי פקודת החברות ביקשו למנות את מר בך להיות נאמן, לפי שסברו שהוא מתאים לתפקיד. אלא שבלשונו "אז קפץ עו"ד גינדס שהיה עורך דין של עלית בדברי חלקות שיכנע אותנו, הכוונה אותי להוביל את החברה פרוגרס לחוף מבטחים. מצד שני אמר, בכל מקרה משקלי כזה שהוא יכול לכפות עצמי עליכם" (עמ' 56, שורות 18-20), וכך מונה עו"ד גינדס על החברה, אשר הציע הסדר נושים, היתה אסיפת נושים והוא גם שמונה להיות מוציא לפועל של הסדר הנושים.

 

ציין העד כיצד ניהל תכתובת לפיו סבר שאסור לבצע קיזוז חובות (ראה מסמכים נ/14-נ/15). ציין כי בשני השלבים: הן בטרם הסדר הנושים והן בשלב הסדר הנושים עו"ד גינדס היה המוציא והיה האיש ששלט בהחלטות (עמ' 58, שורה 2) (מורה על תיקון טעות סופר בעמ' 58 צריך להיות "האתי"). לא שמר בסוד שהיו לו טענות לגבי העדפות של עו"ד גינדס מבחינת חברת עלית על חשבונה של נאשמת מס' 1 (עמ' 58, שורה 5).

העד נחקר בחקירה נגדית והשיב לכל שאלה וציין כי גם לאחר שסיים את תפקידו, לא נותק מהארועים ונאשמים 3 ו-4 פקדו את משרדו וסיפרו לו מה קורה ונדמה לו שגם הופיע בביהמ"ש מטעמם מספר פעמים (עמ' 58 שורה 31 ואילך). הסביר גם, מה הניע אותו שלא לפנות לביהמ"ש בבקשה להפסיק את פעילותו של עו"ד גינדס כנאמן (עמ' 59, שורה 16 ואילך), הגם שאמר כי לדעתו נכשל בתפקידו ולא פעל על פי הסדר הנושים שקבע ביהמ"ש, ביודעו שהוא אומר דבר לא פשוט (עמ' 60, שורה 29), וכך הוגש באמצעותו מסמך נ/16, המדבר בעד עצמו.

 

עדת ההגנה מס' 4 היתה גב' עליזה אביב, אשר עבדה אצל הנאשמת מס' 1 משנת 1994 ועד לשנת 2003, כמנהלת חשבונות. היתה אחראית על השכר לעובדים והתשלומים לספקים, היא אשר הכינה את השיקים. חזרה והדגישה כי מסוף אוקטובר 1998 ואילך עו"ד גינדס היה חותם על כל השיקים ורק לו היתה זכות חתימה. היא אמנם היתה מכינה את השיקים, אך הם היו מועברים לעו"ד גינדס לחתימתו. הדגישה כי הנאשמים 3 ו-4 לא חתמו אותה תקופה על שום שיק, לפי שלא היו מוסמכים לעשות זאת אותה תקופה.

בחקירתה הנגדית עמדה על גרסתה ולא נוקשה בלשונה, וציינה כי חתימת עו"ד גינדס היתה על השיקים גם לגבי אלו ששולמו למע"מ (עמ' 62, שורה 4).

לגבי דו"ח ספטמבר 1998 אישרה כי על פיו צריך היה לשלם סך של 483,587 ₪ ובפועל שולם רק סך של 3,587 ₪, זיהתה את כתב ידה, אך טענה שאין המדובר בחתימתה, לא זכרה ממי קיבלה את האישור לרשום דו"ח עם חסר כזה, אך סביר להניח שלא עשתה זאת על דעת עצמה.

בחקירתה החוזרת ציינה כי תפקידו של נאשם מס' 3 בחברה היה טכנולוג.

הוגשו אף 5 שיקים (נ/17) המדברים בעד עצמם, כולם מאת וחתומים על ידי  עו"ד גינדס כנאמן של נאשמת מס' 1.

הסניגור לא חתם את פרשת ההגנה, טרם אמר וחזר והודיע לפרוטוקול שהוא מוותר על העדת מנהל סניף בנק המזרחי באשקלון, אשר זומן אך לא התייצב לדיון, אך חוזר ומודיע "כי אם עד סוף תקופת הסיכומים בתיק זה, תמצא המאשימה שיק כלשהוא מסוף אוקטובר 1998 עד סופה של החברה בשנת 2003 החתום על ידי מי מהנאשמים אסכים שיוגש עליה ללא רשותי וארד מן הטענה שהיא ליבו של כתב האישום שמי ששלט בפועל בתשלומים היה עו"ד גינדס. אני מסכים שינתן צו מביהמ"ש שירשה למע"מ לדרוש ולקבל כל מסמך מאת החברה נאשמת מס' 1, בבנק המזרחי לכל התקופה" (עמ' 46, שורה 17-21).

 

במצב דברים זה ובהסכמת באי כוחם המלומדים של הצדדים ביקשתי שיוגשו סיכומיהם בכתב תוך 45 יום מזה ותוך 45 יום מזה.

 

באת כח המאשימה הגישה סיכומיה ביום 2/11/2006 והם מדברים הם בעד עצמם, מפורטים, ממצים ומיותר לחזור עליהם, די אם יאמר כי מי שניסחה אותם עמדה על הראיות והעדויות התומכות בהרשעת הנאשמים. התייחסה לראיות ולעדויות לגבי כל דו"ח ודו"ח, הפנתה למוצגים, לדברי הנאשמים בחקירותיהם, ביקשה לשלול את טענת ההגנה לגבי נאשמים 3 ו-4, טענה שלא הוכח כאן שהנאשמים הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או נקטו בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק, טענה כי נאשמים 3 ו-4 ניהלו בפועל את החברות נאשמות 1 ו-2, ככל שהדבר מתייחס לדו"ח מספטבר 1998.

באשר לשני הדוחות הנותרים אלו מאפריל ואוקטובר 2000, מתקופת הסדר הנושים, טענה כי חזרו אותה עת נאשמים 3 ו-4 וניהלו באופן פעיל את הנאשמת מס' 1, הפנתה לעדויותיהם וחקירותיהם, לעדויות בביהמ"ש ולראיות נוספות. טענה כי גם בתקופה זו היה נאשם מס' 3, בעל סמכות בעניינים הכספיים אצל נאשמת מס' 1, לכן טענה כי גם בתקופה זו חזרו נאשמים 3 ו-4 וניהלו באופן פעיל את נאשמת מס' 1 ולכן נושאים הם באחריות למחדלים נשוא כתב האישום.

לא פרקה מעצמה וביקשה גם להתמודד עם טענת ההגנה, לפיה הנאמן ורק הוא היה בעל סמכות לחתום על השיקים, החל ממועד מינויו כנאמן מנובמבר 1998. ביקשה לדחות טענה זו מכמה וכמה טעמים לפי שהמדובר בטענת הגנה כבושה, הגם שגם היא הבינה כי הטענה שמדובר בטענה כבושה איננה בהכרח שוללת לגופם של דברים ולכן ביקשה לדחות אותה גם מטעם של ראיות נוספות. ביקשה והרחיבה בנושא תפקידו של הנאמן בתקופת הסדר הנושים והפנתה לעדויות נוספות, הכל כמפורט בסיכומיה הממצים. ביקשה אף לדחות את טענתו של נאשם מס' 3 שהיה אף טכנולוג מזון וביקשה לסמוך גם על ההלכה הפסוקה כי אין חשיבות לתחום עיסוקו של המנהל הפעיל וככזה נושא הוא באחריות התאגיד. אשר על כן, ביקשה מביהמ"ש שירשיע את כל הנאשמים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

 

הסניגור הגיש הגם שבאיחור רב את סיכומיו, רק ביום 18/1/2007, אף הם מדברים בעד עצמם. ניכר שאף הוא עמל עליהם זמן ניכר וקיבץ לתוכם את כל הטענות שניתן היה לטעון לזכות הנאשמים 3 ו-4, הן מבחינה עובדתית, הן מבחינה משפטית. תמציתם מידת אחריותו של נאשם מס' 3, וטענת הצדק סביר לנאשמים 3 ו-4.

בעניין זה טען הסניגור כל טענה שניתן לטעון לזכות הנאשמים.

באשר לחלקו של נאשם מס' 3, הפנה למראי מקום (בסעיפים 7-11) כי חרף התואר מנהל שהוא ענה לו ותחתיו כיהן נאשם מס' 3, הרי בפועל היה מופקד בתחום הטכנולוגי ולכן ביקש הסניגור והזמין את ביהמ"ש לקבוע כי נאשם מס' 3, אינו נושא לאחריות הפלילית למיוחס לו בכתב אישום זה.

בנוסף, טען כאמור הסניגור כטענת הצדק סביר, לנאשמים 3 ו-4, כפי שציין בסעיפים 12 ואילך לסיכומיו המדברים בעד עצמם. עמד על השתלשלות הארועים הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, אודות קיזוז שנעשה על ידי חברת עלית מבחינת חובות הדדיים. כתוצאה מכך סגירת המפעל, אף הפגנות הפועלים שלא קיבלו שכרם, הגשת הבקשה למינוי נאמן, פעולותיו של הנאמן ותקופת ההקפאה ותקופת הסדר הנושים, עד לפירוק החברות, נאשמות 1 ו-2.

התייחס גם לסיכומי באת כח המאשימה, אף לפסיקה כך ביקש לסמוך על תיק רע"פ 4844/00 מבימ"ש העליון וכן הפנה לתיק פלילי 4743/01 מבימ"ש השלום בירושלים שעניינו שאלת ההצדק הסביר.

 

חזרתי ועברתי על פרוטוקולי הדיונים, על המסמכים והמוצגים שהוגשו לי בתיק זה, ועל סיכומיהם הממצים של באי כח המלומדים של הצדדים, ויותר מפעם אחת. אם מחליט אני שלא להאריך זה על שום העובדה, שאכן באי כוחם המלומדים של הצדדים מיצו בסיכומיהם כל אחד בשם שולחו והציג את עמדתו בצורה המלאה, מבחינתו. למעשה כל שנותר לי להכריע אך בעניינים השנויים במחלוקת. המדובר במשפט פלילי וברור שכל ספק סביר, שנותר בליבו של ביהמ"ש מן הראוי שיעמוד לטובת הנאשמים. נראה כי לגבי אחריותן בפלילים של נאשמות 1 ו-2 אין עוד חולקים ונותר לביהמ"ש להכריע לגבי אחריותם הפלילית ככל שהיא מתייחסת לנאשמים 3 ו-4.

בתיק זה המחלוקות העובדתיות אינן רבות כפי שטען בצדק הסניגור בסיכומיו, אך מקום שיש מחלוקת, כל עוד שנותר ספק סביר בליבו של ביהמ"ש, וודאי שהדבר צריך לפעול לזכות הנאשמים וכך בענייננו כאן.

באשר לחלקו של נאשם מס' 3. נוטה אני לקבל לאור התרשמותי מהעדויות אשר באו בפני את העובדה שנאשם מס' 3, גם אם פורמלית היה רשום כמנהל לא עסק הלכה למעשה בניהול, אלא בצד המקצועי של הייצור, הכל כמפורט בסעיפים 7-11 לסיכומי ההגנה. לעניין זה התרשמתי כאמור באופן בלתי אמצעי מנאשם מס' 3, שהותיר על ביהמ"ש רושם אמין ומהימן ובעניין זה גם עדת התביעה מס' 5 למעשה תמכה בטיעונו זה. נכון שעו"ד גינדס שהעיד מטעם התביעה כעד תביעה מס' 1, העיד כי נאשם מס' 3 אמנם עיקר עבודתו היתה בצד הטכנולוגי והוא איש מקצוע מעולה בתחום השוקולד, אך בצד אלה טען שהיה מיודע כמנהל בחברה וגם בצדדים העיסקיים והפיננסים ואולם בעניין זה אינני סבור שיידוע זה כשלעצמו, הביא אותו לניהול בפועל של החברות. בעניין נקודה זו יש כאמור לנקוט בזהירות יתרה וכידוע המבחן תמיד בשאלה אם המדובר במנהל פעיל, והמבחן איננו אם המנהל רשום או איננו רשום בחברה, אלא השאלה היא הלכה למעשה, האם הוא פעיל כמנהל ויכול שיעשה זאת לצד מנהל פעיל ורשום. ובעניין זה אין לי אלה להפנות לפסק דינו של חברי השופט דן מור בתיק פלילי 5441/05 מבימ"ש השלום תל-אביב יפו מתאריך 22/1/2007, אודות המושג מנהל פעיל, שתחום אחריותו רחב גם על מי שלא רשום פורמלית כמנהל, אם ממלא תפקיד ניהולי בפועל בחברה. ולכן במובן זה ניתן היה לזכות את נאשם מס' 3, מהאישומים שיוחסו לו בכתב האישום בשל נקודה זו לבדה.

יחד עם זאת, כמובן שהסניגור המלומד לא נח ולא שקט וטען למעשה טענה נוספת, ניתן לראות אותה אף כחילופית ככל שהיא מתייחסת לנאשם מס' 3, אך כמרכזית ככל שהיא מתייחסת לנאשם מס' 4, וזאת טענת ההצדק הסביר לאמור זו הקבועה בסעיף 119 לחוק מע"מ שעניינה עבירה של חבר בני אדם ומוטל האשם גם על מי שבעת ביצוע העבירה היה בו, בין היתר,  מנהל פעיל "...זולת אם הוכיח כי העבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק". בעניין זה נקדים ונאמר כי לגבי נאשם מס' 3, לאור דברים שאמרנו דלעיל אם לא רואים אותו כמנהל פעיל ממילא איננו צריך להגיע לסייפא של הסעיף מבחינת ההצדק הסביר ואולם אפילו יאמר מי שיאמר, שטעיתי במסקנתי זו מבחינה עובדתית ויש לראות אותו כמנהל פעיל, עדיין וודאי שיוכל לבקש ולסמוך על הסייפא של הסעיף כפי שמבקש לחסות בצילה נאשם מס' 4, ובכפוף לאמור דלעיל נראה כי שמים הם את יהבם לחלופה השניה בסייפא שנקטו בכל האמצעים הסבירים לקיום הוראות החוק. בעניין זה אני מעדיף ללא כל היסוס את טענות ההגנה מטענות באת כח המאשימה. לא ניתן להתעלם כאמור מהשתלשלות הארועים והעדויות שבאו בפני בימ"ש זה, המסמכים בכתב שהוגשו תוך העובדה שכל ספק פועל לזכות הנאשמים וברור שעקרון זה חל אותו עקרון יסוד של פרשנות בפלילים, צריך לעמוד הפרוש המקל ביותר למי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי הדין ותכליתו של החוק, אינה אלא המטרות, היעדים, האינטרסים, הערכים, המדיניות והפונקציה שהחוק נועד להגשים (ראה ספרו של פרופ' ברק, פרשנות תכלתית במשפט, תשס"ג, כרך שני, בעמ' 398 והאסמכתאות המובאות  שם). חוק פלילי כמו כל חוק, יש לפרשו על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק, כדי להגשים את מטרת החקירה.

 

במקרה שבפנינו לא ניתן להתעלם מהעובדה שכאמור מרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת. כך למשל חזקה על באת הכח המאשימה שנהגה בהגינות כלפי הנאשמים וייצגה נאמנה את שולחה, היא המדינה, כאשר ביקשה בשלב מסויים של המשפט לתקן את כתב האישום באופן שנמחקה ממנו עבירה אחת, ככל שהיא מתייחסת לדו"ח ממרץ 1998 וטעמיה ונימוקיה עימה. בעניין זה נראה לי כי הצליחו הנאשמים באמצעות סניגורם לשכנע אותה כי אין מקום לנהל הדיון בתיקם פלילי זה בנוגע לאחריות הפלילית שכן, לגבי דו"ח זה כפי שטענו הנאשמים בהזדמנויות שונות, נוהל משא ומתן עם שלטונות מע"מ, ניתנו להם אורכה ואפשרות לשלמו בתשלומים, אלא שהתשלום האחרון נשוא כתב האישום, היתרה לתשלום בסך 24,582 ₪ לא שולמה.

כמו כן לא התעלמתי מהעובדה שמלכתחילה כתב האישום המקורי ביקשו לתקנו פעמיים בתאריכים 18/11/2004, וב-3/2/2005 מבחינה עובדתית, לאמור, תאור העובדות הרלוונטיות לכתב האישום כאן, לא היה נאיר וברור למנסחת כתב האישום מלכתחילה באופן, שביקשה לתקנו.

נוטה אני להאמין לטענות הנאשמים 3 ו-4, כי בחודש אוקטובר 1998 גם אם מועד מדוייק לא הוכח בפני, אך גם בנקודה זו כל ספק סביר פועל לטובת הנאשמים, הגיעו נאשמות מס' 1 ו-2 למצב של הפסקת פעילות (יש שכינו זאת כקריסה, יש שכינו זאת כסגירה) דבר שהביא לסגירה של המפעל לפרק זמן של כמה שבועות, שגם אם הוא לא הוברר לחלוטין, הרי לא נסתרה ולא הופרכה ולא הוזמה עובדה זו על ידי באת כח המאשימה, למרות ההזדמנויות לעשות כן; ובהמשך סמוך לאחר מכן הוגשה הבקשה כנראה בתאריך 9/11/98 לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע להקפאת הליכים, אף ניתן צו כזה וצו שעמד בתוקפו עד לתאריך 12/8/99 כאשר עו"ד גינדס מונה כנאמן על ידי ביהמ"ש בתאריך 24/11/98. לימים, היה הסדר נושים מיום 12/8/99 ועד לתאריך 10/6/2001, במסגרתו המשיך עו"ד גינדס לשמש נאמן להסדר הנושים.

אין לי ספק שאמנם הלכה למעשה לא היתה אפשרות לנאשמים 3 ו-4, להגיש הדוחות למע"מ נשוא כתב האישום המתוקן, לאמור דו"ח מספטמבר 1998 שאמור היה להיות מוגש בתאריך 15/10/98, ואת הדוחות הנוספים מאפריל 2000 ואוקטובר 2000. לא נעלמה מעיני העובדה כי הדו"ח הראשון הינו כשלושה שבועות קודם לצו להקפאת הליכים וסמוך לאחר מכן למינוי הנאמן מטעם ביהמ"ש, והעובדה כי הוגש בפועל, אך שולם סכום של 3,587 ₪ בלבד, כאשר היתרה לתשלום נותרה בסכום של 480,000 ₪, ואולם גם לגבי דו"ח זה ולא רק לגבי הדוחות הנוספים המאוחרים יותר עומדת לנאשמים 3 ו-4 טענת ההגנה הנ"ל, שכן חזקה על שלטונות מע"מ שנהגו בחוכמה ובשום טעם ושכל, בתיקון כתב האישום ובחזרתם מדו"ח ממרץ 1998 המרוחק ריחוק של למעלה מחצי שנה מתאריך 9/11/98, וגם לגביו למרות שנותרה יתרה לתשלום בסכום של 24,582 ₪ ככתוב בכתב האישום המקורי, הרי לגבי דו"ח זה לא עמדו עוד על הוכחותו וביקשו לתקן את כתב האישום ודברים שיפים לדו"ח זה וודאי יפים שבעתיים לדו"ח מספטמבר 1998 שאם הנאשמות לא היו יכולות לשלם גם לשיטת שלטונות מע"מ את יתרת התשלום ממרץ 1998 על פי הסדר התשלום עימם בפריסה של כ-5 חודשים בסך של 24,582 ₪, כיצד יכלו לשלם סך של 480,000 ₪ באותה עת.

לא זאת אף זאת, אני קובע כי מאמין אני לעדויות ולראיות שבאו בפני כי בחודש אוקטובר 1998 אמנם הגיעו הנאשמות 1 ו-2 לקריסה, באופן שהמפעל הלכה למעשה נסגר, הפועלים שכנראה לא קיבלו שכרם צרו על המפעל, הלכה למעשה לא ניתן היה להפעילו וזה מצב הדברים שהביא בסופו של דבר להגשת אותה בקשה לביהמ"ש המחוזי בתאריך 9/11/98 ולכן למרות שישנו כאן פער של כשלושה שבועות מתאריך 15/10/98 (מועד חובת הגשת הדו"ח של ספטמבר 1998 ומלוא תשלום סכום המס), עדיין פרק זמן זה של קרבת זמנים לתאריך 9/11/98, שבמועד אחרון זה הוגשה בקשה לביהמ"ש המחוזי, כאשר שלטונות מע"מ הם אחד הנושים של נאשמות 1 ו-2, ואף מונה נאמן שמופקד היה על חלוקת הכספים לנושים כדי למנוע העדפת נושים, לא ניתן לבוא ולהטיל אחריות פלילית על נאשמים 3 ו-4. כמעט אמרתי שאפילו בשלב מסויים לאחר מכן לו יכלו להגיש דוחות למע"מ אסור היה להם לעשות כדבר הזה, הרי היה נאמן בשלב זה.

אני מוכן לצאת מנקודת מוצא שנאמן זה פעל בנאמנות כמיטב יכולתו ושיקול דעתו חרף טענות קשות שנטענו במהלך המשפט לגביו, אם מצד הסניגור בחקירתו הנגדית ובסיכומיו ואם מבחינת עד ההגנה מס' 3. יחד עם זאת, כפי שלא התיימרו חלילה להטיל אחריות פלילית על הנאמן אותה תקופה, למרות שנחקר לאחר אזהרה בחקירת מע"מ כעולה מנ/1, וודאי שלא ניתן להטיל אחריות פלילית במצב דברים זה על נאשמים 3 ו-4 ובעניין זה מקובלות עלי טענות נאשמים 3 ו-4, שלא נסתרו, כי היה שלב שכסף היה בחשבון הנאשמות, כמובן שהלכה למעשה לא יכלו ולא היו מוסמכים להעבירו לשלטונות מע"מ.

יתרה מזו גרסת הנאשמים לא נסתרה למרות שהסניגור הזמין את שלטונות מע"מ לערוך כל בדיקה בבנק המזרחי בו נוהל חשבונן של נאשמות 1 ו-2, כי מנובמבר 1998 ואילך לא נחתם שום שיק מאת החברות שהוצא על ידי מי מהנאשמים 3 ו-4. במצב דברים זה כיצד ניתן לבוא ולטעון כי במהלך הסדר הנושים נאשמות 1 ו-2 המשיכו להיות מופעלות על ידי המנהלים נאשמים 3 ו-4.

בעניין זה אין לי ספק שהנאמן ואני מוכן לצאת מנקודת מוצא כחובתו המשיך להיות נאמן על הסדר הנושים ובמסגרת זו ואחריותו זו, לא הוצאו כספים מאת נאשמות 1 ו-2, אלא בפיקוח ובקרה מטעמו.

ובעניין זה בהחלט מסמכים שהגישה ההגנה מדברים בעד עצמם (נ/17, א-ה).

 

סוף דבר לאור כל האמור דלעיל אני מחליט לזכות את הנאשמים 3 ו-4 מהעבירות המיוחסות להם בכתב אישום זה מהנימוקים והטעמים שעמדנו עליהם דלעיל.

יחד עם זאת, לגבי הנאשמות 1 ו-2, הרי בנסיבות הענין ומבלי להתעלם מכל השתלשלות העניינים, לא מצאתי כי עומדת למי מהן פטור או הגנה בפלילים מאחריות פלילית המוטלת על כל אחת מהן, בנסיבות הענין בגין אי תשלום הדוחות נשוא כתב האישום.

המדובר בחברות עם אישיות משפטית נפרדת וגם אם היום ספק בעיני אם ניתן יהיה לממש את העונש הצפוי בגין ההרשעה בפלילים, הרי המבחן תמיד הינו האחריות הפלילית במועד ביצוע העבירות, שאז היו חברות פעילות וזהו המבחן הקובע להטלת האחריות המשפטית.

ביהמ"ש עשה כל אשר לאל ידו לברר את אחריותן המשפטית בנסיבות הענין והחלטות בתחילת הדיונים מדברות בעד עצמן ואין לו לביהמ"ש, אלא מה שהובא בפניו והוכח.

 

זכות ערעור כחוק.

 

 

 

ניתנה היום 25 באפריל, 2007 (ז' באייר תשס"ז) במעמד הצדדים