בתי המשפט

פסק דין

א. התובע, ליאור בן-חמו, יליד 19.4.70 (להלן: "התובע") נפצע קשה בתאונת דרכים שאונתה לו ביום 9.11.95.

בכתב התביעה מיום 19.3.96 טען התובע שהתאונה ארעה עת נסע על אופנוע אשר היה נהוג ע"י הנתבע מס' 1, ואשר היה מבוטח כדין אצל הנתבעות מס' 2 ומס' 3.

הנתבעים כפרו בחבותם לפצות את התובע בטענה שהתובע אינו זכאי לתבוע פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מאחר שבעת קרות התאונה התובע הוא אשר נהג באופנוע, ולא הנתבע מס' 1. עוד טענו הנתבעים שבמועד אירוע התאונה ביטוח האופנוע לא היה בתוקף, ובכל מקרה הוא לא כיסה את שימושו של התובע באופנוע, ועוד נטען שלמי שנהג באופנוע בעת התאונה לא היה רשיון נהיגה תקף לנהוג באופנוע.

אקדיש תחילה מספר מילים להליכים שהתקיימו בתובענה זו.

התובענה החלה להשמע בפני כב' הנשיא בדימוס השופט נ. קליינברגר.

במסגרת הסדר דיוני שנעשה בין באי כח הצדדים, בתיק המ' 20324/97 (3.7.97) נפסק לתובע תשלום תכוף חודשי, והדיון פוצל כך שנקבע שתחילה תידון שאלת האחריות.

בהתאם לכך החלו להישמע הראיות בסוגיית החבות. מטעם התובע נשמעו 6 עדים, מטעם הנתבעים נשמעו כ-11 עדים, וכן עדות הזמה מטעם התובע.

ברבות הימים עקב נסיבות אישיות של ב"כ התובע עוה"ד ח. נבות ז"ל, ופרישתו של הנשיא בדימוס כב' השופט נ. קליינברגר לגימלאות, הופסקה התובענה לפי בקשת ב"כ התובע, בכפוף לכך שחידוש הדיון בתובענה יתחיל מן הנקודה אליה הגיע הדיון, עובר להפסקת התובענה (החלטה מיום 18.2.99, עמ' 101 לפרוט').

בתאריך 16.5.99 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה (בש"א 4456/99), בה ביקש להתיר לו את תיקון כתב התביעה ע"י צירופם של שלושה נתבעים נוספים בטענה שאם תתקבל גירסת ההגנה לפיה נהג התובע באופנוע בעת התאונה ללא כיסוי ביטוחי, הרי שתביעתו לפי חוק הפלת"ד תידחה, ולכן ביקש התובע לתקן את כתב התביעה כך שתהא לו אפשרות לתבוע את הפיצוי המגיע לו מן הנהגים האחרים, לפי פקודת הנזיקין.

ב. בהחלטה בבש"א 4456/99 (מיום 3.11.99), נעתרתי לבקשת התובע לתיקון כתב התביעה ע"י צירוף נתבעים נוספים, וכן נעתרתי לבקשה לחידוש התובענה תוך הדגשת העובדה שהדיון המשותף לגבי כל הצדדים יתקיים לגבי שאלת זהות נהג האופנוע בזמן התאונה הנדונה.

התובע תיקן את כתב התביעה ביום 11.1.00, כך שהתווספו ארבעה נתבעים אשר נתבעו על יסוד עילה עפ"י פקודת הנזיקין, והם: גב' דינה כהן וחברת הביטוח אשר – לגירסת התובע - ביטחה את הרכב בו נהגה, דהיינו, חברת הביטוח סהר, וכן מר אסעד זועבי, וחברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב בו הוא נהג – חברת הביטוח הפניקס.

בכתב התביעה המתוקן נטען שבמועד התאונה נסע האופנוע בכביש התענכים בצד ימין של הכביש. התאונה ארעה כאשר בנתיב הנגדי נסע רכב (נהוג ע"י גב' דינה כהן) אשר עצר באמצע הכביש על מנת לבצע פניה. רכב אשר נסע מאחורי הגב' דינה כהן (נהוג ע"י מר אסעד זועבי) דחף את הרכב של גב' דינה כהן אל המסלול הנגדי בו נסע האופנוע, וכתוצאה מכך אירעה התנגשות בין הרכב לבין האופנוע.

בכתב התביעה המתוקן טען התובע שהתאונה ארעה כשהאופנוע היה נהוג על ידי הנתבע מס' 1, כשהתובע מוסע על האופנוע ויושב במושב האחורי מאחורי הנתבע מס' 1, אשר היה נהג האופנוע.

לחלופין, הוסיף התובע וטען בכתב התביעה המתוקן שאם יקבע בית המשפט, בניגוד לטענתו, שהוא אשר נהג באופנוע, כי אז על הנתבעים מס' 4 ו/או מס' 6, וכן על הנתבעים מס' 3 מס' 5 ומס' 7, כמבטחי הנתבעים מס' 4 ומס' 6, לפצות את התובע על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הנדונה לפי פקודת הנזיקין.

אוסיף, שביום 12.11.00 ניתן פסק דין חלקי לפיו נדחתה (ללא התנגדות) התביעה כנגד הנתבעת מס' 5 - סהר חב' לביטוח בע"מ.

ג. ביום 28.12.00 הגיעו הצדדים להסדר דיוני (עמ' 119-122 לפרוט') אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 22.4.01. בהתאם להסדר זה ייעשה חישוב הנזק בתיק לפי עקרונות חוק הפלת"ד.

בנוסף סוכם בין הצדדים כדלקמן:

1. התובע ישא ב-25% מהאחריות, כך שמסכום הנזק הכולל יפחית בית המשפט 25%.

2. תגמולי הביטוח הלאומי שיופחתו מסכום הנזק יהיו בשיעור של 75% מן התגמולים.

3. היתרה לתשלום תחולק בין מבטחות האופנוע (הנתבעות מס' 2-3) מחד גיסא, לבין הנתבעים מס' 6 ומס' 7 מאידך גיסא, בחלקים שווים בינם לבין עצמם.

4. כמו כן נקבע מנגנון לניכוי התשלומים התכופים שקיבל התובע עד למועד ההסדר
הדיוני, והתשלומים שיקבל עד למועד מתן פסק הדין.

ד. אעבור עתה לדון בנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מן התאונה.

מיד לאחר התאונה הובא התובע לבית החולים העמק. בו ביום הועבר התובע לבית-החולים רמב"ם, המחלקה האורתופדית, שם אושפז התובע עד לתאריך 10.12.95. כעולה מסיכום המחלה של בי"ח רמב"ם המחלקה האורתופדית (מוצג ת/17), אובחן התובע כסובל מחבלה רב מערכתית עם פרפלגיה, ופלס בגובה D8- 7D, שברים בירך ימין, באגן, ברדיוס הדיסטלי הימני ובבוהן ימין.

בממצאי בדיקת MRI שבוצעה לתובע נרשם כמפורט בסיכום המחלה ת/17:

”תמונה אשר יכולה להתאים לקונטוזיה ונפיחות של חוט השדרה בגובה D8 –D9 עם עוצמת אות מוגברת בערכי T2 ונפיחות של חוט השדרה בגובה D4 עד 11 היכולה להיות משנית לבצקת של חוט השדרה או/ו לשינויים איסכמיים שלו. קולקציה סובדורלית ממוקמת בחלקו האחורי ימיני של השק הדורלי בגובה D3-4 עם היצרות בינונית של חוט השדרה”

.

עם קבלתו לבית החולים עבר התובע טיפול של קיבוע חיצוני והכנסת מסמר תוך לישדי עם INTERLOCKING בעצם הירך הימנית. שורש כף יד ימין הושמה בגבס.

בתאריך 22.11.95 הוסר הקיבוע החיצוני ובוצע לתובע קיבוע באזור הסינפיזיס עם 2 פלטות, וכן קיבוע המפרקים הסקרו איליאקים בעזרת 2 מוטות.

בתאריך 17.12.95 הועבר התובע לאשפוז לצורך שיקום בבית-החולים לוינשטיין, שם שהה עד תאריך 4.6.96.

בסיכום המחלה של בית-החולים לוינשטיין (ת/18), פרק "מהלך ודיון", נרשם:

”... נגרמה חבלה רב מערכתית- שברים באגן, בפמור וביד, פרפלגיה שלמה T4 , אי שליטה על הסוגרים”

ובהמשך:

”כיום החולה עצמאי על כסא גלגלים, עמידה טיפולית בלבד, עצמאי במעברים והפיכות. הגיע לצינטור לסירוגין 3 פעמים ביום באופן עצמאי. היציאות מוסדרות אוטומטית בעזרת התרופות. ללא תנועות אקטיביות בגפיים התחתונות. טונוס מוגבר מאוד, למרות שהחולה מטופל בתרופות נגד ספסטיות. בזמן האחרון החולה אינו משתף פעולה בזמן הטיפולים. במידה ויהיה צורך נשקול בביקורת במרפאתנו (כשלושה חודשים לאחר השחרור) אשפוז חוזר במחלקתנו”

בין התאריכים 16.10.02-20.10.02 אושפז התובע בבית-החולים לוינשטיין לצורך הערכת מערכת השתן וסידור יציאות. בסיכום המחלה (ת/19) נרשם שמצבו התפקודי בקבלה: "לא שולט בסוגרים. מצנטר בעצמו עד 5 פעמים ביום. יציאות לא מסודרות- עצירות".

בסעיף סיכום המצב בשחרור נרשם במוצג ת/19: "ללא שינוי מקבלתו". כך גם ביחס למצב התפקודי.

בין התאריכים 22.6.03-23.6.03 אושפז התובע בבית-חולים העמק עקב כאבי בטן סחרחורת והזעה (ת/64).

ה. ביום 6.10.97 מינה הנשיא בדימוס, כב' השופט נ. קליינברגר (עמ' 1 לפרוט') את הד"ר אילנה פרבר, כמומחית רפואית מטעם בית-המשפט בתחום השיקום.

הד"ר אילנה פרבר בדקה את התובע ביום 13.11.97. בחוות דעתה מיום 3.3.98 (ת/23) קבעה המומחית הרפואית שעקב תאונת הדרכים הנדונה נגרמה לתובע נכות בשיעור של 100% לצמיתות, לפי סעיף 29(2) (ד) של מבחני הנכות.

בפרטי הבדיקה הגופנית כתבה המומחית בחוות דעתה:

”מצב כללי תקין. אין פצעי לחץ. סימנים של פצע ישן בעכוז. הגבלה בכפוף בשורש כף היד הימנית. סקוליוזיס D3-10. שווי משקל לקוי בישיבה. שיתוק מלא בשתי הרגליים. ספסטיות ניכרת, קלונוס וערות יתר של החזרים עם החזרים פתולוגיים בשתי הרגליים. פלס תחושתי בגובה D4 ”

בפרק הסיכום של חוות דעתה כתבה המומחית הרפואית שכתוצאה מתאונת הדרכים נגרמו לתובע: שבר באגן, בירך ובאמה מימין, וכן נגרמה לו חבלה בעמוד השדרה הגבי וכתוצאה מכך נשאר משותק בשתי הרגלים ללא שליטה על הסוגרים.

באשר לצרכי התובע פירטה המומחית את הצרכים הבאים:

טיפול רפואי: תרופות, בדיקות מעבדה (תרבית שתן, ספירת דם ותפקודי כבד וכליות, פעם בחודש. USשל הכליות, פעם בחצי שנה. MRI של עמוד השדרה, בהתאם לצורך רפואי), ביקורת רפואית (רופא שיקום ואורתופד, פעם ב-3-6 חודשים, אורולוג, פעם בשנה עם בדיקה אורודינמית לפי המלצתו, מרפאת כאב, מרכז לטיפול בבעיות מין אצל נפגעי חוט השדרה) , טיפולים (פיזיותרפיה- פעמיים בשבוע, טיפול נפשי- במשך השנה- שנתיים הקרובות).

אביזרים וציוד: המומחית ציינה שהתובע זקוק לכסא גלגלים וכסא שירותים- המתבלים אחת לחמש שנים.

עוד נרשם בחוות דעתה שהתובע זקוק לכרית למניעת פצעי לחץ – מתבלה אחת לשלוש שנים, מיטה בגובה כסא הגלגלים עם הכוונה חשמלית, ומזרן למניעת פצעי לחץ. ציוד סטרילי לצינתור- ארבע ערכות וארבעה קטטרים ליום, בנוסף נרשם שהתובע זקוק למכשיר TENS לשיכוך כאבים.

דיור: התובע זקוק לדירה בקומת קרקע או מצוידת במעלית. דירה בעלת פתחים רחבים ופרוזדורים רחבים למעבר כסא הגלגלים. כן דרוש שחדרי השירותים והרחצה יהיו מרווחים, כך שהרחצה תיעשה בעת שהתובע יושב והמים קולחים מעליו.

תחבורה: התובע זקוק לרכב עם מנגנון נהיגה לפרפלג. כן נדרש שברכב יהיה מתקן להרמת כסא הגלגלים.

עזרת הזולת: המומחית קבעה שהתובע עצמאי ברוב הפעולות החיוניות היום יומיות, אך בגלל הספסטיות הניכרת, מתקשה התובע לעיתים בלבוש פלג גופו התחתון, ולכן זקוק התובע לעזרה חלקית. כמו כן זקוק התובע לעזרה בעבודות משק הבית כגון: ניקיון, כביסה, קניות וכו'.

התובע זקוק לליווי במקומות שאינם נגישים לכסא גלגלים. המומחית ציינה שהתובע זקוק לסה"כ 3-4 שעות ביום לעזרה וללווי.

עבודה: המומחית קבעה שהתובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת. התובע מסוגל לעבוד בישיבה, בתנאים מותאמים (ללא מדרגות, שירותים צמודים עם אפשרות לבצע צנתור כיס השתן במקום).

בנוסף נרשם בחוות הדעת שנוכח גילו הצעיר של התובע מומלץ על שיקום מקצועי על מנת שהתובע יוכל ללמוד מקצוע המתאים לכישוריו ולמגבלותיו.

ביום 13.1.02 הפנה ב"כ התובע שאלת הבהרה למומחית (ת/25 א') ביחס לטיפול של הפקת זרע על מנת לאפשר לתובע בבוא הזמן להביא ילדים לעולם.

המומחית הרפואית השיבה על שאלה זו במכתבה מיום 14.10.02 (ת/24) בו ציינה כי טיפול בפוריות הוא חלק בלתי נפרד מן הטיפול בבעיות השונות של נפגעי חוט שדרה. כחלק מן הטיפול דרושה פרוצדורה לשאיבת זרע – TESA, טיפול זה מקובל ורצוי לבצעו בהקדם.

המומחית הרפואית גם העידה בפניי בישיבת בית המשפט מיום 24.3.03.

ו. עדים רבים הופיעו בתיק זה.

העד הראשון מטעמו של התובע היה מר שלום ניסים, לקוח של התובע בתחום עבודות הפֶּרגולה וכן גג רעפים (עדותו היא מעמ' 133-138 לפרוט').

עד התביעה השני היה מר יריב חכמון, חבר של התובע אשר גם אצלו ביצע התובע עבודת פֶּרגולה וכן בנה עבורו גדר (עדותו היא מעמ' 138-144 לפרוט').

עדת התביעה השלישית היתה הגב' יפה חזיזה, לקוחה של התובע. התובע ביצע עבורה עבודות גג וכן בנה עבורה מרפסת פרגולה עם רעפים (עדותה היא מעמ' 145-149 לפרוט').

עד התביעה הרביעי היה מר יעקב יקר, לקוח של התובע. התובע בנה עבורו פרגולה (עדותו היא מעמ' 150-153 לפרוט').

עד התביעה החמישי היה מר יעקב קורלנדר, לקוח של התובע. התובע בנה עבורו פרגולה (עדותו היא מעמ' 154- 159 לפרוט').

עדת התביעה השישית היתה גב' תמר עמר, בת דודתו של התובע, אשר גם עבורה בנה התובע פרגולה (עדותה היא מעמ' 159-162 לפרוט').

עד התביעה השביעי היה מר יעקב מעוז, מנכ"ל חברת "גפים", חוות דעתו מיום 10.6.02 בדבר עלות עזרים שיקומיים, הוגשה וסומנה ת/1 (עדותו היא מעמ' 164-173 לפרוט').

עד התביעה השמיני היה מר אבי סוויסה, דודו של התובע וכן לקוח שלו. התובע בנה עבורו פרגולה. תצהירו הוגש וסומן ת/2, ובו התייחס העד לעבודה אשר התובע ביצע עבורו (עדותו היא מעמ' 173-176 לפרוט').

עד התביעה התשיעי היה מר אלברט בן חמו, לקוח של התובע אשר העיד ביחס לעבודת בניית פרגולה שהתובע ביצע עבורו (עדותו היא מעמ' 176-177 לפרוט').

עדת התביעה העשירית היתה אמו של התובע, גב' רוזט בן חמו (עדותה היא מעמ' 178 – 187 לפרוט').

עד התביעה האחד-עשר היה מר יהודה עמר, דודו של התובע, אשר גם עבורו ביצע התובע עבודת בניית פרגולה (עדותו היא מעמ' 189-192 לפרוט').

עדת התביעה השתים-עשרה היתה גב' נירה גרין, מנהלת סניף מט"ב חיפה אשר העידה ביחס לתעריף שעת טיפול סיעודי בנכה, וכן הגישה מסמך ת/3 שנערך על ידה (עדותה היא מעמ' 192-195 לפרוט').

עדת התביעה השלוש-עשרה היתה הגב' אורלי לוי, אחותו של התובע אשר העידה ביחס לעיסוקיו של התובע עובר לתאונה, וכן באשר להיקף העזרה שהמשפחה סיפקה לו (עדותה היא מעמ' 195- 209 לפרוט').

עד התביעה הארבעה-עשר היה השמאי מר דן ברלינר, אשר העיד ביחס לדיור לו זקוק התובע. בנוסף, הוגשה חוות דעתו מיום 20.6.02, ת/4 (עדותו היא מעמ' 209- 213 לפרוט').

עדת התביעה החמש-עשרה היתה גב' חגית שחר, אחותו של התובע, אשר העידה ביחס לעיסוקיו של התובע ולעזרה לה נזקק מאת בני המשפחה עקב התאונה (עדותה היא מעמ' 213- 220 לפרוט').

עדת התביעה השש-עשרה היתה גב' נטע ליבוביץ, אשר היתה בת זוגו של התובע, ואשר התגוררה עמו תקופה מסוימת. הגב' ליבוביץ העידה ביחס לעזרה שנתנה לתובע בעת מגוריהם המשותפים (עדותה היא מעמ' 224-234 לפרוט').

עדת התביעה השבע-עשרה היתה הגב' שושנה קציר, ממונה על סל השירותים בשירותי בריאות כללית במחוז הצפון (עדותה היא מעמ' 310-319 לפרוט').

התובע העיד מעמ' 235-249 לפרוט', וכן מעמ' 270-309 לפרוט'.

עדת התביעה השמונה-עשרה היתה המומחית הרפואית שנתמנתה ע"י בית-המשפט, ד"ר אילנה פרבר (עדותה היא מעמ' 251-270 לפרוט').

עד התביעה התשעה-עשר הוא מר מאיר בן-שושן, מנהל רישום חולים ומיון בבית-החולים שיבא. תעודת עובד ציבור חתומה על-ידו הוגשה ביחס לעלויות טיפול שיקום מיני וטיפולי פוריות, ת/63 (עדותו היא מעמ' 319-322 לפרוט').

עדת התביעה העשרים היתה גב' איבון בן, מדריכה לרכיבה טיפולית, תצהירה הוגש וסומן ת/78 (עדותה היא מעמ' 322-326 וכן עמ' 441-452 לפרוט').

עדת התביעה העשרים-ואחת היתה גב דליה בוזגלו העובדת אצל התובע בעבודות משק בית (עדותה היא מעמ' 340 –353 לפרוט').

מטעם הנתבעים העיד מר גדעון האס, עובד סוציאלי, אשר חוות דעתו בנושאי עלויות שיקום, עלויות כביסה וייבוש, וחוות-דעת משלימה לכך, הוגשו וסומנו נ/17- נ/19 בהתאמה (עדותו היא מעמ' 361-419 לפרוט').

עד ההגנה השני היה מר מנחם פיירברגר,הנדסאי בניין ושמאי מקרקעין אשר חוות דעתו מיום 20.8.02 הוגשה, נ/21 (עדותו היא מעמ' 419- 437 לפרוט').

עדת ההגנה השלישית היתה גב' רותי זינגר, עובדת סוציאלית בבית-חולים לוינשטיין. דו"ח שהוכן על ידה הוגש וסומן נ/22 (עדותה היא מעמ' 454-456 לפרוט').

עדת ההגנה הרביעית היא גב' שפרה קריא, עובדת מחלקת השיקום בסניף המוסד לביטוח לאומי בעפולה. תעודת עובד ציבור שנערכה על ידה ביום 14.8.02 הוגשה וסומנה נ/6 (עדותה היא מעמ' 457- 462 לפרוט').

עד ההגנה החמישי היה, מר יגאל אסל, חוקר מטעם הנתבעים (עדותו היא מעמ' 463-478 לפרוט').

עדת ההגנה השישית היתה הגב' ענת פן שביט מן המחלקה לשירותי בריאות "באבנר". תצהיר חתום על ידה הנוגע לכך ש"אבנר" מספקת שירותי סיעוד לנפגעים בתאונות דרכים באמצעות חברות כח אדם, הוגש כמוצג נ/27 (עדותה היא מעמ' 475-478 לפרוט').

באי כח שני הצדדים הגישו את סיכומיהם אליהם צורפו נספחים שונים.

אדון עתה במחלוקות שנפלו בין הצדדים באשר לחישוב גובה הפיצוי המגיע לתובע עקב התאונה הנדונה.

ז. תוחלת החיים של התובע:

טוען התובע שאין לקבל את טענת הנתבעים בדבר קיצור תוחלת חייו מאחר שתוחלת החיים הכללית עולה בהדרגה, ומאחר שלא הוצגו נתונים לפיהם לתובע סיבות לקיצור תוחלת חיים.

מוסיף התובע שהואיל ומאז התאונה חלפו כעשר שנים, אין מקום לטענת הנתבעים בדבר קיצור תוחלת חייו.

התובע מפנה לפסיקה לפיה על אף עדות מומחה רפואי, החליטו בתי המשפט שאין לקבוע קיצור תוחלת חיים (ת.א. (חיפה) 504/88, גאולה בן עטר נ. הדר, תק-מח 96(2) 164, ת.א. (חיפה) 646/92, גורטבוי נ. המגן, תק-מח 96(3) 2206, ות.א (חיפה) 1845/94 פורמן רון נ' המאגר, תק- מח 2000(3) 31372).

לחילופין, טוען התובע שאם ייקבע שתוחלת חייו קוצרה, כי אז יש לקבוע שתוחלת חייו קוצרה לכל היותר ב- 5%, משמע, במקום תוחלת חיים עד גיל 77.8, התובע צפוי לחיות עד גיל 75.5.

הנתבעים טוענים מנגד שיש לאמץ את קביעת המומחית הרפואית ד"ר אילנה פרבר שלא נסתרה, ולקבוע שתוחלת חייו של התובע קוצרה ב-10%.

ד"ר אילנה פרבר העידה שקיצור תוחלת החיים של פרפלג הוא בשיעור של 10% מתוחלת החיים של כלל אוכלוסיית הגברים בישראל. המומחית העידה שמאחר ותוחלת החיים הממוצעת של הגברים בישראל היא 79 שנה, הרי שלאחר הפחתת 10% מדובר על קיצור שבין 8-7 שנים (עמ' 264 לפרוט', ש' 21-22).

בנוסף נשאלה המומחית בעדותה ביחס לאפשרות שמתן טיפול טוב לנכה עשוי להאריך את תוחלת חייו:

”ש. ככל שניתן לנכה טיפול טוב יותר, ככל שיהיה קשור למרכז שיקום, תוחלת חייו תעלה.

ת. כן זה בכל המאמרים בכל הספרות בנושא מציינים שתוחלת חיים של הנפגעים עולה, באף מאמר לא מופיע שהיא שווה לתוחלת החיים של האוכלוסייה הכללית לצערנו הרב” (עמ' 269 לפרוט')

בסיום עדותה ציינה המומחית שהיא איננה משנה את עמדתה ביחס לקיצור תוחלת החיים בשיעור של 10%, וזאת "אחרי שלקחתי בחשבון את כל ההתפתחויות ברפואה ושיפור בטיפול עד היום" (עמ' 270 לפרוט', ש' 8-11).

סבורני שצודק ב"כ הנתבעים בטענתו שלא הוצגו נתונים אשר יש בהם כדי לסתור את חוות דעתה של ד"ר אילנה פרבר.

שקלתי את עדותה של המומחית השיקומית, ונוכח דבריה שהיא אינה משנה את עמדתה בכל הנוגע לקיצור תוחלת החיים, וזאת לאחר שלקחה בחשבון את כל ההתפתחויות ברפואה והשיפור בטיפול עד היום (עמ' 270 לפרוט'), אני מקבל את קביעת המומחית הרפואית באשר לתוחלת חייו של התובע.

קביעתה של המומחית הרפואית היא ברורה וחד משמעית, והיא נותרה על כנה גם לאחר שהוצגה בפניה האפשרות שמתן טיפול טוב והתפתחות הרפואה יש בהם כדי לתרום להארכת תוחלת חייו של הנפגע.

לפיכך אני מאמץ את עמדתה של המומחית הרפואית בנושא זה, דהיינו, שתוחלת חייו של התובע נתקצרה עקב התאונה הנדונה בשיעור של 10% שמשמעותה קיצור שבין 8-7 שנים מגיל 79, (עדות ד"ר א. פרבר בעמ' 264 לפרוט'), משמע, תוחלת חיים עד גיל 72 לערך.

ח. תפקודו של התובע:

טוען התובע שהפגיעה בעמוד השדרה שלו גבוהה יחסית וחמורה בהרבה מפרפלג רגיל.

התובע טוען שגובה הפגיעה גורם לו לבעיות בשיווי המשקל, והמשמעות היא שכל מטלה הדורשת הפעלת כוח או שימוש בשתי ידיים תוך כדי הטייה של הגוף, אף אם המדובר בפעולה פשוטה וקלה, אין התובע יכול לבצעה מבלי ליפול.

בנוסף טוען התובע שהוא סובל מספזם חזק במיוחד, מכאבים עזים שאין אפשרות למנעם או להקל עליהם, וכן מדליפות שתן וצואה המפריעות למהלך החיים התקין של התובע. לטענת התובע מצבו קשה ממצבם של פרפלגים אחרים המצליחים לשלוט בהפרשותיהם.

התובע מפנה בסיכומיו לת.א.(חיפה) 1322/93 בן חיון לידור נ' קרנית, תק- מח 2001(4) 1884, וטוען שניתן להשוות את מצבו למצב של לידור בן חיון. שם פסקה כב' הנשיאה ב. גילאור שניתן להשוות את התובע לקוואדריפלג (עיינו: פסק הדין בבית המשפט העליון: ע"א 1164/02, מיום 4.8.05).

אין בידי לקבל את טענת התובע. אינני סבור שניתן להשוות את מצבו התפקודי של התובע למצבו של קוואדריפלג.

יש להבחין בין עניינו של התובע בתיק ת.א. 1322/93 הנ"ל לעומת עניינו של התובע בתיק זה.

האבחנה נובעת מן השוני במיקום הפגיעה בעמוד השדרה הגבי. התובע בת.א. 1322/93, נפגע, כפי שכותבת ב"כ התובע בסיכומיה, סעיף 13, בחוליה D1, ואילו אצל התובע בענייננו הפלס התחושתי הוא בגובה D4. כך גם קבעה המומחית הרפואית בחוות דעתה (ת/23).

בעדותה הסבירה המומחית הרפואית שנכותו של התובע היא "מגובה הפטמות או השכמות, קצת מעל ומטה (אני מסבירה שהפטמות זה D5 ואצלו הפגיעה היא קצת מעל)", וכן העידה המומחית שזו פרפלגיה מאד גבוהה, והמשמעות לכך היא "יותר שרירים פגועים שרירים של הגב לעומת קוואדריפלגיה ששם יש פגיעה גם בשרירי הידיים" (עמ' 252 לפרוט', ש' 1-7).

הנתונים הקיימים בפניי ביחס למצבו של התובע המשליכים על תפקודו, נתונים שלא נסתרו, הינם כפי שסוכמו בחוות הדעת של המומחית הרפואית (ת/23, עמ' 2), ובעדותה, כדלקמן:

”מרותק לכסא גלגלים. סובל מכאבי גב המתגברים לאחר ישיבה ממושכת. ספסטיות ניכרת המפריעה בתפקוד. פעולת מעיים מסודרת באמצעות תרופות פעם ביומיים. לעתים ההתרוקנות לא מלאה ואז מתלכלך. שתן- מתרוקן באמצעות צנתור 4 פעמים ביום. אין הרטבות בין הצנתורים” (ההדגשה שלי - י.ג.).

טענות נוספות באשר לבעיות הקיימות אצל התובע ואשר לא נסתרו, הינן באשר לשיווי המשקל, ספסטיות וכאבי הגב, בעיות המשפיעות על תפקודו היומיומי של התובע (עמ' 252- 253 לפרוט').

באשר לשיווי המשקל הגישו הנתבעים את דו"ח החוקר מיום 31.1.02 (נ/29) ע"י החוקר מר יעקב אסל לפיו (עמ' 3, סעיף 10) במהלך הפגישה בין התובע לבין החוקר, נפלו דברים מידיו של התובע, והוא התכופף להרימם. מר י. אסל גם העיד על כך בפניי (עמ' 466, ועמ' 485 לפרוט').

לא שוכנעתי שיש בדבריו אלה של מר אסל כדי לסתור את מסקנתה של המומחית הרפואית לפיה התובע אינו יכול להתכופף הרבה קדימה ללא תמיכת היד (עמ' 252 לפרוט', ש' 12, וש' 19-18), וכן ההסבר של המומחית הרפואית בעמ' 267 לפרוט', ש' 27-24:

”הוא יושב על כסא גלגלים ששומר על שיווי משקלו, אם יתכופף קדימה הוא עלול ליפול, קיים סיכון שיפול אבל הוא יכול להרים מהצד כך שמשענת הכסא מסייעת לו לשמור על שיווי המשקל (הרופאה הראתה התכופפות מהצד ביד אחת ואינה שוללת אפשרות שיתכן ואולי נתמך ביד אחרת) ”

עולה מן האמור לעיל שהפרפלגיה ממנה סובל התובע היא גבוהה, נוכח מיקום הפגיעה בעמוד השדרה של התובע כשהפלס התחושתי הוא בגובה 4D, ואולם, אין בכך כדי להשוות את מצבו לזה של נפגע קוואדריפלג.

המומחית הרפואית ד"ר א. פרבר עמדה בעדותה על האבחנה בין מצב של קוואדריפלגיה למצב של פרפלגיה גבוהה (עמ' 252 לפרוט').

מן התשתית הראייתית עולה שהתובע עצמאי בביצוע מעברים, (נ/13 א' תדפיס הודעה לחוקר מיום 14.2.97, בעמ' 2) התובע מסר: "לעבור מהמיטה שבה אני ישן לכיסא גלגלים אני יכול לעשות לבד", כמו כן התובע מתלבש בעצמו ("להתלבש אני מתלבש לבד" – עמ' 2 של נ/13 א').

התובע עצמאי בצנתור (עדות התובע בעמ' 274 סיפא לפרוט'), ויכול לשהות פרקי זמן מסויימים לבד בדירתו (עמ' 466 לפרוט', עדות החוקר מר יגאל אסל).

יחד עם זאת ברי שהתובע מתמודד עם בעיות של ספסטיות המקשות עליו את התפקוד (עיין עמ' 271 לפרוט' - עדות התובע) וכן סובל התובע מכאבי גב.

אני מאמץ את קביעותיה של המומחית הרפואית ד"ר א. פרבר בחוות דעתה ובעדותה.

אעבור עתה לדון בפריטי הנזק.

ט. הפסד השתכרות:

ביחס לראש נזק זה קיימת מחלוקת ממשית בין הצדדים ולכן עוד בטרם אפרט את טענות הצדדים אציג את הרקע והנתונים הרלוונטיים.

בעת קרות התאונה היה התובע כבן 25 ושבעה חודשים.

התובע למד בבית הספר התיכון הטכני אורט עפולה במגמת חשמל מעשי (עיינו: ת/5), אך לא קיבל תעודת בגרות (עיינו: עדות אמו של התובע בעמ' 181 לפרוט', ש' 15-16).

לאחר לימודיו התיכוניים גוייס התובע לצה"ל, אך השתחרר שחרור מוקדם מן הצבא לאחר כשנה ועשרה חודשים.

בתעודת השחרור נ/11 צויין: "פטור מחמת אי-התאמה". לטענת התובע הוא שוחרר בפרופיל 72, ואילו לטענת ב"כ הנתבעים נקבע לתובע פרופיל 21 (עמ' 294 לפרוט').

בעמ' 236-235 לפרוט' העיד התובע ששחרורו מן הצבא היה על רקע המחלה הממארת של אביו שבעטיה נעדר פעמיים רבות מן הבסיס עקב הטיפולים להם נזקק אביו. לטענת התובע עקב בעיות המשמעת, וכדי שלא ייכנס לכלא, הוא פנה לרופא שהפנה אותו לקב"ן. בהמשך הובא התובע בפני וועדת שחרורים, וכך שוחרר התובע מן השירות בגין אי-התאמה.

ב"כ הנתבעים מצביע בסיכומיו, עמ' 3, על התיק הצבאי מוצג נ/3 וטוען שהרישומים בתיק הצבאי מפריכים את טענות התובע, ושנסיונותיו של התובע להשתחרר מן השירות הצבאי קדמו, והיו עוד לפני מחלתו של האב.

עם שחרורו מן הצבא ולאחר פטירת אביו, עבד התובע במהלך 1992-1991 במושב רם-און בלולים, וביחס לכך הוגשו מוצגים ת/6 ו-ת/7.

לאחר שסיים התובע את עבודתו בתחום הלולים עבר התובע לעבוד כשכיר בעסק בתחום גגות רעפים ומשלמד את המקצוע, הקים התובע עסק עצמאי לבניית פרגולות, ונרשם כעוסק מורשה בשנת 1994.

כשנה לאחר מכן הקים התובע במשותף עם חבר, עסק לממכר שווארמה.

הכנסותיו של התובע מן העסקים אשר היו בבעלותו, משמע, עסק לבניית פרגולות, והעסק לממכר שווארמה, לא דווחו באופן סדיר לרשויות המס, לפיכך נטושה מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר להכנסותיו של התובע מעסקים אלה.

י. טוען התובע שמגיל צעיר הוא הוכיח שהיה חרוץ מאוד, הרבה מעבר לממוצע, מאחר שמגיל צעיר הוא היה אחראי לעול פרנסת הבית הואיל ואביו נפטר עקב מחלה ממארת, והתובע חייב היה לפרנס את אמו, וכן את אחיו שנולד עם פגם מוחי.

לטענת התובע הוא פתח בשנת 1994 עסק עצמאי בשם "עיצובית", לבניית פרגולות וביצוע עבודות שיפוצים. בשנת 1995 פתח התובע עסק לממכר שווארמה, עם שותף.

לטענת התובע הוא הוכיח כי עובר לתאונה הוא עבד במקביל בשני עסקיו.

באשר להכנסתו של התובע ב"עיצובית" עובר לתאונה, טוען התובע שהוא הוכיח שהיו לו הכנסות רבות עליהן הוא לא הצהיר. התובע מבסס את הנתונים שבסיכומיו על בסיס הכנסות מוצהרות, וכן הכנסות שלא הוצהרו.

באשר להכנסות המוצהרות, טוען התובע שבשנת 1994 - הכנסתו החודשית הממוצעת היתה 5,250 ₪, ובשנת 1995- הכנסתו החודשית הממוצעת היתה 5,450 ₪ לחודש, ואילו באשר להכנסות הלא מוצהרות מבסס התובע את טענותיו על העדים שהובאו להעיד ומבקש שבית המשפט יקבע, בהתאם לראיות שהובאו, שהכנסתו מעבודתו ב"עיצובית" (המוצהרת וכן שאינה מוצהרת) היתה כ- 8,000-10,000 ₪ לחודש בממוצע.

באשר להכנסתו מעבודתו בעסק השווארמה, טוען התובע שהכנסותיו מעסק זה לא דווחו במלואן, ולכן לטענתו ממוצע הכנסותיו מעסק זה היה 6,000 ₪ לחודש.

סיכום הכנסותיו של התובע מ"עיצובית" ומן העסק לממכר שווארמה נע לטענתו בין 14,000 ₪ - 16,000 ₪ לחודש.

התובע מבקש בסיכומיו שבית המשפט יקבע כי פוטנציאל השתכרותו הוא שילוש השכר הממוצע במשק.

עוד טוען התובע שהוא איבד את כושר השתכרותו באופן מלא. כן טוען התובע שכאשר בית המשפט בוחן את אובדן כושר ההשתכרות יש לשים לב לשני נתונים: הן כושרו האובייקטיבי של הנכה לעבוד, והן מידת יכולתו של שוק העבודה לקלוט את הנכה.

התובע מבקש שבית המשפט יקבע שהוא איבד כליל את יכולתו לעבוד לנוכח הנתונים הבאים: סדר יומו של התובע שאינו מאפשר עבודה, העובדה שהתובע סובל מחוסר שיווי משקל ונפילות, מצבו הנפשי הקשה של התובע, הכאבים מהם סובל התובע אשר גורמים לירידה כללית בתפקודו, היזקקותו של התובע לשירותים מרווחים ונקיים, למקלחת במקום העבודה ונגישות לכסא גלגלים.

התובע גם טוען שהוא מקבל קצבת נכות כללית בשיעור של 25% מן השכר הממוצע במשק, כך שאם יעבוד וירוויח סכום זה תבוטל זכאותו לקצבה.

התובע טוען בסיכומיו שהוא לא קיבל תעודת בגרות ועבד עד לתאונה בעבודת כפיים.

כל פוטנציאל ההשתכרות של התובע התמקד בעבודות פיסיות בלבד ולא בהישגים אינטלקטואליים, ולכן, לטענתו, הוא אינו מוכשר לעסוק במקצועות הדורשים יכולת אינטלקטואלית המאפיינת עבודות המבוצעות בישיבה.

התובע מפנה לפסק-דין "לידור בן חיון" שצויין לעיל (ע.א. 1164/02 מיום 4.8.05) בכל הקשור לסיכויי התובע למצוא עבודה.

התובע עורך בסיכומיו את חישוב הפסד השכר לעבר עפ"י כפל השכר הממוצע במשק, ובאשר לעתיד טוען התובע שיש לערוך את החישוב עפ"י שילוש השכר הממוצע במשק עד הגיע התובע לגיל 70 (עמ' 6 לסיכומיו של התובע).

באשר להפסד פנסיה טוען התובע שאם בית-המשפט ידחה את טענתו לפיה יש לחשב את השתכרותו כעצמאי, לפי שילוש השכר הממוצע במשק, ויקבע כי יש לחשב את הפסדיו כשכיר עד גיל 67 בלבד, לפי חלק משכר זה, יתבקש בית-המשפט לפסוק את הפסדי הפנסיה לתקופה שמגיל 67 ועד גיל תוחלת חיים, ולנכות 1/3 ע"ח הפרשת העובד.

י"א. לעומת זאת טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי לפי ההלכה כאשר בית-המשפט מבקש לסטות בחישוב הפסד ההכנסה מן החזקה של השכר הממוצע במשק ניתן לעשות זאת רק כאשר יש ראיות בעלות משקל רב המלמדות בהסתברות גבוהה, לרבות נתונים מיוחדים שהוכחו לגבי הנפגע, שיש בהם כדי להצדיק סטיה מן החזקה.

הנתבעים טוענים שבענייננו לא הובאו הוכחות שמתאימות לדרישות אלה, ואילו הראיות המעטות שהובאו רחוקות מלמלא אחר הדרישה.

התובע אומנם הציג מסמכי הכנסות מעטים אולם הוא מסתמך על הכנסות שהעלים מרשויות המס וביחס לכך ההלכה קובעת שיש צורך להביא ראיות אובייקטיביות משכנעות ביותר להוכחת הכנסות כאלה, ראיות שבמקרה שלנו לא שכנעו, לטענת הנתבעים.

עוד טוענים הנתבעים שהעובדה שהתובע היה מוכן לשקר לרשויות המס על מנת להפיק תועלת, פוגמת גם במהימנותו בהליך המשפטי שבפנינו, שכן מטרתו היא להשיג פיצוי גבוה יותר, מה גם שהוא צד מעוניין.

עוד טוענים הנתבעים שהתובע עשה מאמצים להשתחרר משירותו הצבאי בכל מיני טענות שאינן נכונות, לפיכך מבקשים הנתבעים שבית-המשפט לא יאמץ את עדותו של התובע בנושא הכנסותיו, עיסוקיו, וכושר השתכרותו, הואיל והוא הוכיח, לטענת הנתבעים, חוסר מהימנות מוחלט.

טוענים הנתבעים שהתובע לא הביא הוכחות מפורטות להכנסותיו והוצאותיו וכן לא הגיש לבית-המשפט דו"ח על הכנסותיו לשנת 1995.

באשר לעדים שהביא התובע על מנת שיעידו בדבר העבודות שביצע התובע עבורם, טוענים הנתבעים שעדותם תמוהה ואין להסתמך על עדותם: כולם הפגינו זיכרון מעולה ביחס לסכומים ששילמו לתובע בגין עבודתו, כולם ניקזו את התשלום בדיוק לאותה שנה הנחוצה לתובע- שנת 1995, וכל העדים הם קרובים של התובע.

לחילופין, טוענים הנתבעים שאם יחליט בית-המשפט להסתמך על הסכומים לגביהם העידו העדים, לא ניתן להסיק מהם מסקנות לגבי רווחיו של התובע מפני שלא הובאה כל ראיה מהימנה לגבי מחירי החומרים שנכללו בביצוע העבודות כאשר כל העדים העידו שבתשלומיהם נכללו גם החומרים.

הנתבעים מייחסים לתובע חוסר מהימנות גם באשר לגרסתו בכל הקשור לשחרורו מן השירות הצבאי (עמ' 3 לסיכומי הנתבעים) ולכן הם טוענים, לחילופין, שאם נניח שהתובע אכן העלים הכנסות כלשהן מרשויות המס, הרי שעל רקע חוסר מהימנותו בכל הקשור לשחרורו מן הצבא, והעלמת ההכנסות מרשויות המס, ראוי ונכון להפחית הכנסות אלה במידה רבה. באשר לכך מפנים הנתבעים לפסיקה הרלוונטית (עמ' 3-4 לסיכומיהם).

בנוסף טוענים הנתבעים שגם אם ייקבע שיש נתונים המצדיקים לסטות במקרה שבפנינו מן השכר הממוצע במשק, כלפי מעלה, כי אז מן הדין לקזז מרכיבים אלה מול הנתונים השליליים המתבטאים בהעלמת ההכנסות מרשויות המס, והעלאת טענות שאינן נכונות כלפי רשויות צה"ל.

באשר לטענות התובע ביחס לעסקיו בתחום השווארמה טוענים הנתבעים שאין כל ממש בטענת התובע בכל הנוגע להכנסות מעסק זה, ותמוהה ביותר העובדה שמר זיו בוקובוזה שהיה שותפו של התובע בעסק זה לא הובא לעדות. עובדה זו מפעילה את החזקה לפיה אם בעל דין נמנע מלהביא עדות שבאופן טבעי הוא היה אמור להביאה, כי אז יש להניח שהעדות היא לרעתו.

עוד טוענים הנתבעים שעסק השווארמה היה עסק כושל. התובע מסר לחוקרי הנתבעים שהעסק הידרדר לחובות. (נ/14 א').

לנוכח כל האמור לעיל מבקשים הנתבעים שבית-המשפט יקבע את השכר הממוצע במשק כהשתכרותו של התובע אלמלא התאונה.

באשר ליתרת כושר השתכרותו של התובע טוענים הנתבעים שהמומחית הרפואית ד"ר אילנה פרבר קבעה בחוות דעתה במפורש שהתובע מסוגל לעבוד בישיבה, וכן שהיא ממליצה על שיקום מקצועי על מנת שיוכל ללמוד מקצוע המתאים לכישוריו ולמגבלותיו.

הנתבעים טוענים שטענות התובע לפיהן הוא איבד את כושר השתכרותו לחלוטין מתעלמות מן המציאות העובדתית.

הפסיקה קובעת שגם נכה פרפלג ששיעור נכותו 100% יכול לעבוד ואין לומר שנכותו פגעה לחלוטין בכושר השתכרותו (עמ' 6 לסיכומיהם של הנתבעים).

הנתבעים מבקשים מבית-המשפט לקבוע, לנוכח קביעת המומחית השיקומית לפיה מסוגל התובע לעבוד בישיבה, ולאור המגוון הרחב של עבודות שהתובע יכול לבצע, כולל האפשרות של תעסוקה בדוכן מפעל הפיס, (חוות דעתו של מר ג. האס, נ/17, עמ' 5) - כי הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע היא בשיעור של 60%.

ביחס להפסד פנסיה טוענים הנתבעים שיש להפחית מן הפיצוי בגין הפנסיה את השתתפותו של העובד בהפרשות לפנסיה בשיעור של 5% מהשכר ברוטו.

י"ב. על יסוד התשתית הראייתית כפי שהובאה בפניי, התרשמתי שעובר לתאונה היה התובע צעיר נמרץ אשר פעל לפרנסתו החל ממועד שחרורו מצה"ל ועד למועד קרות התאונה. פרנסתו של התובע התמצתה במידה רבה בעבודות כפיים, אך היה בה גם אלמנט של ניהול עסק על כל המשתמע מכך במובן של שיווק, יוזמה, חשיבה עסקית, חריצות וכו'.

הדעת נותנת שסיום לימודים תיכוניים עם זכאות לקבל תעודת בגרות, וכן לימודים אקדמיים, יש בהם בדרך כלל כדי לשמש מנוף להתפתחות והגשמת פוטנציאל ההשתכרות, אך המציאות מלמדת שהצלחה עסקית אינה קשורה בהכרח להיותו של אדם בעל השכלה פורמלית אלא היא גם נחלתם של מי שחיי המעשה, עבודת הכפיים, היוזמה והחריצות הובילו אותם להצלחה כאמור. נקטתי בלשון הצלחה, אך כוונתי במקרה שבפנינו היא בעיקר ליכולתו של אדם לקיים את עצמו ואת הקרובים אליו בכבוד.

בענייננו, התרשמתי שהתובע אכן קיים את עצמו בכבוד בתקופה שלפני התאונה, אך נפל פגם בדרכו בכך שלא דיווח על מלוא הכנסותיו לרשויות המס. עליי לבחון עתה מה דין הכנסה שאינה מדווחת לרשויות המס?

ככלל, רשאי הניזוק להוכיח את שיעור הכנסתו קודם לאירוע התאונה, גם אם זו עולה על גובה ההכנסה שעליה דיווח לרשויות המס.

למרות חוסר הנוחות והרתיעה של בתי המשפט נוכח טענה מעין זו, הרי מכח העקרון של החזרת המצב לקדמותו יש לבחון מה היתה הכנסתו האמיתית של הנפגע אלמלא התאונה.

עיינו, למשל: ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ. בן שבח, פ"ד נא(3), 489, וע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס, דינים נ"ד 663.

עם זאת, לטענה של הכנסה בלתי מדווחת יש השלכה לענין מידת ההוכחה. במקרה כזה, על התובע להביא בפני בית-המשפט ראיות של ממש בתמיכה לטענתו שעומדת בסתירה לדיווח לרשויות המס. כך, בע"א 200/63 צוף נ. אושפיז, פ"ד י"ז 2400, נקבע כי רשאי הנפגע לסתור את דיווחיו לרשויות המס, אם עלה בידיו להביא "ראיות שהן נעלות מכל ספק" על גובה הכנסתו האמיתית.

בע"א 5794/94 אררט נ. רחל בן שבח, פ"ד נ"א (3) 489 נכתב בעמ' 495:

"הדיווח שהגיש המנוח לשלטונות מס הכנסה או למוסד לביטוח לאומי יכולים לשמש ראיה להכנסתו האמיתית. דיווח כזה יכול לשמש הודאת בעל דין וראיה חזקה נגדו, אם לא יביא ראיות של ממש לסתירת הודאתו, או לסתירת החזקה שדיווחיו לשלטונות בזמן אמת משקפים את הכנסתו האמיתית.... ".

ובהמשך, שם, בעמ' 498:

"... שותף אני לגישה על פיה יש לבחון בחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס. מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת.... "

ככלל, לא סגי בהצהרתו של התובע עצמו כדי לסתור את גובה ההכנסה המדווחת כפי שנפסק בע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ. מרדכי קרדוניס, דינים נד 663:

"עם זאת, כדי לסתור הצהרה שנתן התובע לשלטונות המס וכדי להוכיח שהכנסתו היתה גדולה מזו שעליה הצהיר, עליו להביא ראיות משכנעות. נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הודאת בעל דין, מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת פיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה הכנסתו לולא התאונה - לא די, בדרך כלל, באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שיעור הכנסתו בעבר, כשזו אינה מעוגנת לא במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות".

י"ג. הנתונים בדבר הכנסתו של התובע מעבודת הפרגולות אינם כה ברורים מאחר והתובע טוען שרוב הכנסותיו לא דווחו, וכך גם העיד: "לגבי דיווח הכנסות על כמעט רובן לא דיווחתי למס הכנסה" (עמ' 240 לפרוט' ש' 4), ובהמשך:"גם לשנת 94 וגם ל-95. וגם לפני שפתחתי את התיק שלי במע"מ ומס הכנסה לא הצהרתי על כל הכנסותיי אלא רק על חלקן" (עמ' 240 לפרוט', ש' 6-7).

כך גם נשאל התובע בעדותו כמה הוא השתכר מעסק בניית הפרגולות ולהלן עדותו:

"ש: לא הצהרת על מלוא הכנסותיך בעסק שלך לפרגולות ושיפוצים בשנת 1994 או 95 כמה השתכרת בממוצע.

ת: הרווחתי די טוב. אני מעריך כ 8,000 ₪ לחודש בממוצע עם מה שהצהרתי ומה שלא הצהרתי" (עמ' 242 לפרוט' ש' 13-14).

ובהמשך בחקירתו הנגדית:

"ש. אתה בודאי זוכר מה העדת בבית-המשפט לגבי השאלה מה היו ההכנסות שלך החודשיות בשנים 94-95?

ת. אני זוכר. אמרתי שזה היה בסביבות כ- 8,000 ₪ לגבי הגגות רעפים או 10,000 ₪ ובשווארמה 6,000 ₪ לחודש" (עמ' 306 לפרוט', ש' 16-19).

אמו של התובע שנשאלה מתי החל התובע לעבוד כעצמאי, העידה שהתובע החל לעבוד כעצמאי "בשנת 1993 או 1992 אני לא בקיאה בתאריכים. עבד ברעפים ואח"כ פתח עסק שווארמה עם חברי (צ"ל: חברו – י.ג.) תאריכים לא יודעת. החבר זה היה זיו בוקובזה" (עמ' 179 לפרוט').

על דברים אלו חזרו גם אחיותיו של התובע בעדותן, גב' אורלי לוי וגב' חגית שחר.

י"ד. בענייננו הביא התובע תשעה עדים על מנת שיעידו ביחס לעבודות שביצע עבורם במסגרת עסקו "עיצובית", עסק להתקנת פרגולות וביצוע שיפוצים. על מנת שלא להאריך יתר על המידה בדיון בנתונים שהובאו מצאתי לנכון לתמצתם כדלקמן:

מסיכום הנתונים שבטבלה עולה שאין ממש בטענת הנתבעים לפיה רוב העדים הם קרוביו של התובע.

עוד עלה מהעדויות שהתשלום ששולם לתובע כולל בחובו תשלום עבור חומרי הגלם ששימשו לביצוע העבודה, עלות הנסיעות, וכן לעיתים עלות עבודה של עובד נוסף שסייע לתובע בבנייה.

גם מעדות התובע עלה שהמחירים שהוא גבה עבור בניית הפרגולות כללו גם את עלות החומרים וסיוע של עובד נוסף, וכך הסביר בעדותו:

"על עבודה של 100 מ"ר שעלתה 10,000 שקל מתוך זה עלות החומרים שלי ושל הפועל ושל הדלק 5000 שקל רווח ו5000 שקל חומרים פלוס עבודה כולל הפועל. אם זה פרגולה קטנה של 3000 שקל, אז 1000 שקל החומרים עם העבודה וההוצאות ו-2000 שקל עבודה כי העבודה על פרגולה קטנה ועל פרגולה גדולה הם כמעט אותה עבודה.

ש: אם נחזור לדוגמא שקבלת 5000 שקל, 2000 שקל מתוך זה חומרים נשאר 3000 שקל כמה מתוך זה הולך לפועל כמה לדלק וכו'.

ת: תלוי בכל עבודה וכמה ימים , נגיד עוד 500 שקל יומיים של פועל ודלק.נשאר לי 50%.

ש: זה פועל קצת זול

ת: לא העסקתי תמיד פועל רק שהייתי צריך עזרה".

(עמ' 273 לפרוט', ש' 1-9).

בהמשך:

"כשאמרתי 5000 שקל התכוונתי פועל יומיים וכולל גם הדלק"

(עמ' 273 לפרוט' ש' 12).

ט"ו. התובע הגיש מספר מסמכים אשר יש בהם כדי להעיד על חלק מהכנסותיו, ההכנסות שדווחו.

כאמור, התובע פתח את העסק בתחום בניית הפרגולות וגגות הרעפים, ובשנת 1994 הוא נרשם כעוסק מורשה במע"מ ומס הכנסה (ת/8- דו"ח שהוגש למס הכנסה ביחס לשנת המס 1994). שומת מס הכנסה ביחס לשנה זו הוגשה כמוצג ת/9 וממנה עולה שההכנסה החייבת במס נכון לאותה שנה מסתכמת ב- 18,452 ₪.

גם ת/10- דו"ח רווח והפסד לשנת 1994, מורה שהרווח הנקי לפני מס הסתכם ב- 18,452 ₪. הסכום המשוערך נכון להיום, ממדד יוני 1994, הוא 30,781 ₪, כלומר, ההכנסה החודשית הממוצעת היא 2,565 ₪ לחודש.

התובע העיד שמאחר ובשנת 1994 הוקם העסק הרי שהיו הרבה הוצאות הכרוכות ברכישת ציוד וכו' (עמ' 241 לפרוט'), דבר המשתקף בדו"חות. כך מעיון במאזן בוחן לשנת 1994 (ת/11) עולה שההכנסות לאותה שנה הסתכמו ב- 63,521.44 ₪, וההוצאות הגיעו לכדי 46,406.38 ₪, כשרובן הן בגין רכישת חומרים וחלקים. פירוט לכך ניתן למצוא בכרטסת ממוינת לשנת 1994- ת/12.

באשר לשנת 1995 הגיש התובע ביום 16.2.03 הודעה לבית-המשפט במסגרתה הודיע שביחס לשנת המס 1995 לא הוגש על ידו דו"ח למס הכנסה. כמו כן צורפו להודעה דו"ח רווח והפסד, וכן כרטסת סעיפים לשנת מס זו הנושאים חותמת נאמן למקור.

מעיון בדו"ח רווח והפסד לשנת 1995 ת/13 עולה שהרווח הנקי הגיע לכדי 32,864 ₪. הסכום המשוערך נכון להיום, ממדד יוני 1995, הוא 49,998 ₪, כלומר הכנסה חודשית ממוצעת היא 4,167 ₪.

לאחר ששקלתי את הנתונים שבפניי בכל הקשור להכנסת התובע מעסק ה"עיצובית" להקמת פרגולות וגגות רעפים, אני סבור שטענות התובע בדבר הכנסותיו מעסק זה יש בהן ממש.

עם זאת אני סבור שלא הונחה בפניי תשתית ראייתית התומכת בעדות התובע לפיה הכנסתו מעסק זה הגיעה לכדי 8,000-10,000 ₪ לחודש.

התובע הביא מספר לא מבוטל של עדים ביחס לעבודות שביצע ואשר לטענתו לא דווחו, אך מעדויות אלה ניתן ללמוד שהיקף ביצוע העבודות לא היה רב, וכן שהרווח שנותר בצידן לא היה ברמה שבהסתמך עליהן ניתן היה להניח שלתובע היתה הכנסה כה גבוהה כפי שהוא טוען לה.

העדויות גם מותירות שאלות פתוחות בנושאים בעלי משקל רב לקביעת בסיס ההכנסה, כגון, מה אחוז הפעמים בהם נזקק התובע לסיועו של עובד נוסף. גם לא ברור היקף העבודות אותן ביצע התובע, וגם לכך השפעה רבה על חישוב ההכנסה מן העבודה.

ט"ז. אעבור עתה לבחון את טענות התובע באשר להכנסתו מן העסק לממכר שווארמה.

בשנת 1995 פתח התובע עסק לממכר שווארמה עם שותף, מר זיו בוקובזה (עמ' 242 לפרוט'). הוגש חוזה השותפות ת/14, מיום 1.1.95 (המקור הוגש במסגרת הודעת התובע מיום 16.2.03) ממנו עולה שהתובע היה השותף הפעיל בעסק, כלומר, היה חייב להימצא פיסית בעסק. עוד עולה מן ההסכם שלתובע ניתנה קדימות על פני השותף האחר בכל הקשור לקבלת הכנסה מן העסק.

ההסבר לכך ניתן גם בעדות התובע:

".....זיו בשנה וחצי הראשונות לא היה פעיל בעסק. לפי ההסכם בין שנינו רק אם היתה הכנסה מעל ל 6000 שקל לחודש זיו היה רשאי למשוך וכל עוד זה לא עובר 6000 שקל לחודש ההכנסה היא רק שלי" (עמ' 243 לפרוט' ש' 29-31).

בנוסף העיד התובע שבפועל השותף השני, זיו בוקובזה, לא קיבל הכנסות מעסק השווארמה (עמ' 244 לפרוט').

אמו של התובע, גב' רוזט בן-חמו העידה שהתובע עבד בעסק "עיצובית" לגגות רעפים ופרגולות במקביל לעבודתו בעסק השווארמה (עמ' 182 לפרוט' ש' 9-14).

בחינת הנתונים מורה שאכן היו בבעלות התובע שני עסקים במקביל אם כי למעשה הוא התקשה לפעול, מטבע הדברים, בשניהם בו זמנית, ולעתים ההשקעה בעסק אחד באה על חשבון ההשקעה בעסק האחר.

אני מפנה להודעתו של התובע מיום 8.7.96 אשר נמסרה לחוקרים מטעמם של הנתבעים (נ/14 א') בה נרשם :

"מאז שפתחתי את השווארמה איזה חצי שנה לא עבדתי בעסק עיצובית לשיפוצים ולגגות רעפים כי היה לי הרבה עבודה בשווארמה, היתה תקופה ארוכה שלא נרשמו הכנסות בעיצובית גם בגלל שהייתי עסוק בשווארמה. לקראת סוף השנה 1995 חזרתי לעשות עבודות בעיצובית כי אחותי חגית יכולה לבוא והשארתי את אחותי בעסק עם פועל בשעות הבוקר. היתה תקופה שהיא לא למדה. גם אורלי החליפה אותי שם גם מירי. הייתי מסתדר, היתה תקופה של חורף שעבדתי בשווארמה וגם לא היה לי הרבה עבודות..." (עמ' 2 של נ/14א') (ההדגשה שלי –י.ג.).

לעומת זאת, בעדותו בפניי נשאל התובע האם נכון שרק לקראת סוף 95 (עסק השווארמה התחיל בינואר 95) הוא חזר לעבוד ב"עיצובית". תשובתו היתה: "לא. אמרתי שתמיד עבדתי בעיצובית גם ביום שפתחתי את השווארמה ועד יום התאונה" (עמ' 300 לפרוט' ש' 11-13).

באשר לרווחיות של העסק לממכר שווארמה, מסר התובע לחוקרים (נ/14 א') שהעסק צבר חובות, לטענתו, משום שבזבז כספים (עמ' 1 של נ/14 א'), ולמעשה ממועד פתיחתו של העסק ועד להעברתו לידי זיו, השותף השני (אחרי התאונה), התובע לא התחלק איתו ברווחים (עמ' 2 של נ/14 א').

לאחר קרות התאונה העביר התובע את חלקו בעסק השווארמה לשותפו זיו בוקובזה וסוכם שהשותף הוא שישא בחובות הקיימים בעסק וזאת בתמורה לחלקו של התובע בעסק, וכן כנגד קבלת אופנוע הים שהיה בבעלות התובע. אופנוע הים היה שווה 30,000 ₪ (עמ' 2 להודעה נ/14 א').

עיון בת/15 מראה שהרווח הנקי מעסק השווארמה הסתכם ב- 33,579 ₪. הסכום המשוערך נכון להיום, ממדד יוני 1995, הינו 51,086 ₪. הסכום החודשי הוא 4,257 ₪.

תוכן ההודעה נ/14א', וכן המסמך ת/15 עומדים בסתירה לעדות התובע אשר העיד בעמ' 307 לפרוט' ש' 10-9:

"בשווארמה היה לי יותר קל לזכור כי היה הסכם ביני לבין זיו שמעל 6,000 ₪ היינו מתחלקים והיו מספר פעמים שהתחלקנו בהפרשים".

(ההדגשה שלי – י.ג.)

דבריו אלה של התובע בעדותו אינם עולים בקנה אחד עם העובדה שלפי דו"ח רווח והפסד של עסק השווארמה (ת/15) הסכום המשוערך החודשי היה 4,257 ₪ לחודש, ולפי חוזה השותפות (ת/14) השותף זיו בוקובזה לא היה זכאי במשך 18 חודשים לתשלום אם הרווח אינו עולה על 6,000 ₪ לחודש, ולפי ת/15 הרווח היה פחות מ-6,000 ₪ לחודש.

לכן, עדותו של התובע שהוא התחלק ברווחים עם מר בוקובזה אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים, מה גם שבהודעה נ/14א' הודה התובע שמאז פתיחת עסק השווארמה הוא לא התחלק עם שותפו ברווחים, וזאת בניגוד לעדותו בעמ' 307 לפרוט' שם גם הוסיף וטען שהוא התחלק עם שותפו מר בוקובזה מן הסכומים שלא דיווח עליהם, אך הוסיף שאין לו מסמכים בדבר העברת כספים לשותפו.

י"ז. מכל האמור לעיל עולה שעובר לתאונה היו בבעלות התובע שני עסקים אשר ביחס להכנסות משניהם טוען התובע שהן לא דווחו כחוק, וכי הכנסתו משני העסקים הסתכמה בסכום שנע בין 14,000-16,000 ₪ לחודש.

בסיום עדותו אישר התובע שהוא הצהיר על פחות ממה שהשתכר על מנת לשלם פחות מס (עמ' 303 לפרוט' ש' 5-7).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת התשתית הראייתית שבפניי, אני סבור שלא הונחה בפני תשתית ראייתית אשר יש בה כדי לתמוך בטענת התובע באשר לשיעור הכנסותיו.

אני מקבל את טענת התובע שחלק מהכנסתו לא דווח לרשויות המס, ואולם אינני סבור שהיקף ההכנסות של התובע ושיעורן היה כה גבוה כפי שנטען בסיכומיו של התובע.

בבואי לקבוע את בסיס ההכנסה של מי שלמעשה פעל שלא כדין אל מול רשויות המס, אני גם ער לכך שרשויות המס עלולות היו לפעול כנגד התובע בגין אי-דיווח על הכנסות בניגוד לדרישת החוק. כפועל יוצא מכך היה התובע צפוי לנקיטת הליכים נגדו לגביית המיסים המגיעים כחוק, בתוספת הפרשי ריבית פיגורים, לרבות הטלת קנסות, ואף עד כדי שלילת חירותו עקב נקיטת הליך פלילי מחמת אי-דיווח לרשויות המס.

אוסיף, שגם לא נעלמו מעיניי טענותיהם המפורטות של הנתבעים באשר לפגם במהימנותו של התובע כפועל יוצא מאי-הדיווח לרשויות המס, וכן באשר להתנהלותו של התובע מול צה"ל בעת שירותו הצבאי והרקע לשחרורו המוקדם (נ/3).

י"ח. לצורך קביעת בסיס הכנסתו של התובע הבאתי בחשבון את הנתונים הבאים:

1) הראיות המצויות בפני בית-המשפט אינן מאפשרות קביעה מדוייקת של בסיס הכנסתו של התובע ערב התאונה.

הדיווח לרשויות המס לשנת 1994 לוקה בחסר, ולשנת 1995 לא הוגש דו"ח לרשויות. בנוסף, קיימות סתירות בין גירסת התובע בעדותו בפני בית המשפט באשר לרווחים מעסק השווארמה לעומת ההודעה נ/14א', והמסמכים עליהם הצבעתי.

השותף לעסק השווארמה זיו בוקובזה לא הובא על ידי התובע למתן עדות.

במצב דברים זה יהא צורך לקבוע את בסיס ההכנסה של התובע על דרך של אומדן והערכה.

2) באשר לעסק להתקנת גגות רעפים ופרגולות ("עיצובית") יש לקחת בחשבון, בין יתר הדברים, שעבודה זו אינה מתנהלת ברציפות על פני השנה כולה, ותלויה, בין היתר, גם בתנאי מזג האוויר.

בנוסף, מעבר לעדויות של הלקוחות, לא הובאו נתונים שניתן לבחון ולבדוק אותם באשר להיקף העבודות של התובע, וכן שיעור ההוצאות בגין חומרים ותשלום לעובד שסייע לתובע בעבודה. דבריו של התובע בנושאים אלה הינם בגדר הערכה.

3) יש ליתן משקל לעובדה שהתובע דיווח רק על חלק מהכנסותיו. עמדתי על כך שעובדה זו מחייבת בדיקה קפדנית של טענות התובע באשר להכנסותיו, ואף יש לקחת בחשבון שרשויות המס עלולות היו לגבות מן התובע את מלוא המס המגיע בתוספת ריבית פיגורים, וכן להטיל עליו קנסות, ואף להביא לשלילת חירותו.

4) אך יחד עם זאת יש לקחת בחשבון שכבר בגיל צעיר מאוד יחסית (24) היה לתובע עסק עצמאי לגגות רעפים ופרגולות, ובשנת 1995 היתה לתובע בנוסף לכך שותפות בעסק השווארמה.

התובע גילה איפוא החל מגיל צעיר מאוד יוזמה ורצון לעבוד ולהתקדם כדי לפרנס עצמו בכבוד.

5) מטבע הדברים יש גם לקחת בחשבון קשיים הקיימים בניהולו של עסק (לא כל שכן: שני עסקים), ובכלל זה, חבלי לידה הכרוכים בהקמת עסק חדש, וכן גם תקופות של הפסדים כספיים בעסק.

6) השכר הממוצע במשק ברוטו כיום הוא 7,753 ₪ לחודש, והשכר הממוצע במשק נטו לחודש הוא כיום 6,983 ₪.

נוכח היוזמה להקמת עסק עצמאי שגילה התובע בגיל צעיר מאוד יחסית, ובהמשך לכך כניסתו לשותפות בעסק הנוסף, (השווארמה), ורצונו לעבוד ולהתקדם כדי לפרנס עצמו בכבוד, והעובדה שהתובע לא הסתפק במחשבה על כך אלא מימש את רצונו וגילה יוזמה הלכה למעשה, אני סבור שיש לקחת בחשבון, בשים לב לכל השיקולים שפירטתי לעיל, שהכנסתו של התובע, אלמלא התאונה, היתה עולה על השכר הממוצע במשק, וזאת לאחר שאני גם מביא בחשבון בקביעת בסיס ההכנסה את הקשיים המלווים ניהולו של עסק (לא כל שכן שני עסקים) ובכלל זה חבלי לידה הקיימים בהקמת עסק חדש, וכן גם תקופות של הפסדים כספיים.

על יסוד כל השיקולים האלה גם יחד, אני מעריך את בסיס ההכנסה של התובע בסכום של 8,000 ₪ נטו לחודש, וזאת על דרך של אומדן והערכה.

י"ט. עתה עלי לבחון האם נותר לתובע כושר השתכרות, ואם כן, באיזה שיעור?

לטענת התובע הוא איבד כליל את יכולתו להשתכר כתוצאה מן התאונה. לעומתו טוענים הנתבעים ששיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע הוא 60%.

נראה לי שיש לקחת בחשבון שחרף נכותו הגבוהה של התובע והקשיים הרבים עימם יהא עליו להתמודד, יוכל התובע למצוא לעצמו בעתיד עיסוק במסגרתו יוכל לעבוד עבודה חלקית כלשהי. זו גם עמדתה של המומחית הרפואית ד"ר אילנה פרבר אשר קבעה שהתובע מסוגל לעבוד בישיבה, בתנאים מותאמים.

אני ער לקשיים שהתובע חייב להתמודד איתם ושעליהם הצביעה ב"כ התובע בסיכומיה ובכלל זה המגבלות הפיזיות, כגון: הצורך לצנתר עצמו לעיתים מזומנות, החשש לפליטות בלתי מבוקרות של צואה ושתן, הצורך בגישה נוחה למקום העבודה ופתחים ושירותים שיתאימו לצרכיו של התובע.

התובע העיד בפניי (עמ' 289 לפרוט' ש' 19 ואילך) שניסה לעבוד אצל חברו יריב חכמון בחנות מחשבים, אך ללא הצלחה.

בהמשך העיד התובע:

"אמרתי שניסיתי להשתלב שם בעבודה. מה שעשיתי זה לענות לטלפונים ולטפל בלקוחות אבל היו הרבה דברים שלא יכולתי לעשות, לא היתה לי גישה לדברים רבים שנמצאים על המדפים , כוונתי למוצרים למכירה. לא יכולתי להיות שם לבד כי היו לי התקפות של כאבים והייתי צריך לנוח וללכת" (עמ' 308 לפרוט', ש' 25-28).

כמו כן התובע העיד שהוא ניסה ללמוד גרפיקה ממוחשבת, אך ללא הצלחה הואיל וסבל מכאבי גב, ולכן התייאש (עמ' 279 לפרוט' ש' 6-12), וכדברי התובע שם:

"ענין עבודה לא חושב שאני מסוגל לעבוד. כל היום אני חי סביב הכאבים, צינתורים ויציאות".

יחד עם זאת, אין בידי לקבל את גישת ב"כ התובע השוללת כל אפשרות של התובע למצוא עבודה כלשהי שבה יוכל התובע להתפרנס, ולו באופן חלקי.

התובע כבן 37 כיום. חרף נכותו הקשה והמגבלות הרבות הנובעות מכך, הדעת נותנת שביכולתו של התובע להתמודד לפחות חלקית עם הקשיים שבמציאת עיסוק שבעזרתו יוכל להשתכר בעבודה שתתאים למגבלותיו, ושבה יוכל התובע לנצל את הפוטנציאל העסקי הגלום בו, כשם שהוכיח את עצמו בעבר.

התרשמתי שהתובע על אף נכותו, הוא בעל אמביציה ואנרגיה לעשייה. למרות נכותו ניסה התובע למצוא לעצמו אפיקי עניין. כך, למשל, העיד התובע שניסה תקופה מסויימת להטיס טיסנים באמצעות חבר, נסע על טרקטורון לטיולים, וכן רכש לעצמו טרקטורון (עמ' 295-296 לפרוט').

החוקר מטעם הנתבעים, מר יגאל אסל, העיד שבחקירה שביצע בבית התובע ביום 28.1.01 מסר לו התובע שהוא "התחיל להתעסק בהליקופטרים" וזאת בהמשך לדברי חברו של התובע, ששהה גם כן בדירה בעת החקירה, אשר סיפר שהוא עוסק במכירת הליקופטרים (עמ' 464 לפרוט'), אם כי לא הובאה הוכחה ביחס לכך מעבר לאמירה זו.

עוד יש לקחת בחשבון שהתובע, למרות נכותו הגבוהה, עצמאי בפעולות מסויימות, למשל, התובע נוהג בעצמו ברכבו (נ/23 א' עמ' 1) וכן העיד שהוא משתמש בביתו במחשב (עמ' 290-291 לפרוט').

מחקירתו הנגדית של התובע עלה שהתובע קיבל זימון לשיקום מקצועי בביטוח הלאומי, אך לא הגיע מאחר והוא אינו חושב שהשיקום יעזור לו (עמ' 286 לפרוט' ש' 6-19). גם בדו"ח החקירה (נ/29) נרשם בעמ' 3 שהתובע אינו מעוניין, למרות שיכול, לקבל שיקום מן הביטוח הלאומי, אך הוא איננו פונה מאחר ולא יתמיד.

גב' שיפרה קריא עובדת הביטוח הלאומי רשמה בתעודת עובד ציבור מיום 14.8.02 (נ/6) שהתובע זומן על ידי מחלקת השיקום החל מחודש דצמבר 1996 מספר פעמים וכן יצרו עימו קשר טלפוני לצורך תיאום ביקור בית ובדיקת אפשרויות שיקום, אך התובע השיב שאינו מעוניין בשיקום ולכן הוא אינו בהליך שיקומי. כך גם בעדותה (עמ' 457-459 לפרוט').

אכן, הליך השיקום בביטוח הלאומי אין משמעותו, מציאת עבודה אלא כפי שעולה מעדות גב' קריא:

"..... אנחנו אמונים על הסבה מקצועית ונתינת כלים לאדם אם יש לו. שימוש בכישורים וביכולות. התהליך הזה נעשה לאחר אבחון" (עמ' 459 לפרוט', ש' 14-16).

עם זאת עלה מעדותה של גב' קריא שנלקחת בחשבון גם אפשרות של שיקום שבמסגרתה הנכה עובד מביתו:

"ש. כשאתם לוקחים אפשרות של שיקום אתם לוקחים בחשבון עבודה מביתו של הנכה.

ת. כן. במידה במידה ותוצאות האבחון מעידות על כך שיש יכולות או כישורים שאפשר לתרגם אותם לעיסוק בבית" (עמ' 461 לפרוט', ש' 23-25).

ובהמשך שם:

"בהנחה שאדם מתאים למשהו ועבוד בבית, היה מקרה שסייענו למישהו לרכוש מחשב לביתו לאחר שסיים אבחון ונמצא מתאים להנהלת חשבונות".

לאחר ששקלתי בדבר נראה לי שהתובע, כבעל יוזמה, וכמי שיודע להפעיל מחשב, יכול היה למצוא תעסוקה, חלקית לפחות, בעבודה שתתאים למגבלותיו, בין אם כעבודה שמתבצעת מבית התובע, ובין אם מחוץ לבית, לאחר תום תקופה של כשבע שנים מיום התאונה, משמע, החל מנובמבר 2002.

אני סבור שביחס לתקופה שממועד אירוע התאונה (9.11.95) ולמשך שבע שנים עד נובמבר 2002, זכאי התובע לפיצוי לפי בסיס ההכנסה המלא שלו (8,000 ₪ נטו לחודש), וזאת בשים לב לתקופת האשפוזים, הטיפולים הרפואיים והשיקומיים, וההסתגלות הנדרשת עקב נכותו הקשה ומגבלותיו.

ביחס לתקופה שמנובמבר 2002 ואילך אני לוקח בחשבון שהתובע יכול היה, ויוכל, חרף נכותו הגבוהה ומגבלותיו, להגיע להכנסה של כ-1,500 ₪ לחודש, כך שלתקופה שמנובמבר 2002 ואילך זכאי התובע לפיצוי לפי 6,500 ₪ נטו לחודש.

כ. סה"כ הפיצוי לתקופת העבר:

מאז התאונה ועד נובמבר 2002 חלפו 84 חודשים. את הפיצוי בגין הפסד ההכנסה לתקופה זו אני מחשב לפי הכנסה של 8,000 ₪ נטו לחודש X 84 חודשים = 672,000 ₪.

על כך יש להוסיף ריבית ממחצית תקופת החישוב (מאי 1999), בשיעור של 4% לשנה, ולכן הפיצוי לתקופת העבר הוא 893,760 ₪ כולל ריבית.

לתקופה שמנובמבר 2002 עד היום, תקופה של 57 חודשים, אני מחשב את הפיצוי בגין הפסד ההכנסה לפי הפסד של 6,500 ₪ נטו לחודש X 57 חודשים = 370,500 ₪, ועל כך יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה, החל מאמצע תקופת החישוב הנ"ל, וביחד: 406,315 ₪.

סה"כ הפסדי ההשתכרות לעבר: 1,300,075 ₪.

לתקופת העתיד יש לערוך את החישוב עד גיל 70, בלוקחי בחשבון שהתובע היה עצמאי וניהל, כאמור כבר לעיל, שני עסקים. לענין זה אני מפנה לרע"א 7842/99 עזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר, פ"ד נ"ה(2), 511.

ציינתי, כאמור, שלתקופה החל מנובמבר 2002 ואילך יש לקחת בחשבון שהתובע יוכל למרות נכותו ומגבלותיו להגיע להכנסה של 1,500 ₪ לחודש, ולכן חישוב הפיצוי בגין הפסד הכנסה לעתיד ייעשה לפי 6,500 ₪ נטו לחודש X מקדם היוון 251.1856 (עד גיל 70) = 1,632,706 ₪.

כ"א עזרת צד ג':

אין מחלוקת על כך שהתובע זקוק לעזרת הזולת. הצדדים חלוקים ביחס להיקף העזרה לה נזקק התובע.

התובע טוען בסיכומיו שבמהלך כל תקופת אשפוזיו שהו לידו בני משפחתו וסייעו לו, ולכן טוען התובע שבנות משפחתו זכאיות לפיצוי בגין העזרה שהושיטו לו בעת אשפוזיו בבתי-החולים גם נוכח העובדה שבעצם הסיוע לתובע הן הפסידו את הכנסתן.

התובע מבקש שביחס לתקופות בהן היה מאושפז בבתי-החולים ייפסק לטובת בנות המשפחה סכום של 13,500 ₪ לחודש באשר לשלושת חודשי האשפוז הראשונים, ומחצית מסכום זה לאחר מכן.

עוד טוען התובע שעם שחרורו מבית-החולים הוא גר בבית אמו כמחצית השנה, תקופה שבמהלכה סייעו לו בנות המשפחה. כך גם באשר לתקופה בה עבר התובע לגור בדירה שכורה.

טוען התובע שהוא זקוק לסיוע במשך כל שעות היממה וכן טוען הוא שהמומחית השיקומית ד"ר א. פרבר שינתה את קביעותיה במהלך עדותה בשלושה תחומים:

המומחית הבהירה שהעזרה שהתובע נזקק לה היא גם עזרה אישית, וליווי, ולכן דרושות יותר שעות, וכן הוסיפה שבנוסף לעזרה האקטיבית יש צורך בזמינות של מטפל לשם השגחה, ועזרה פסיבית 24 שעות ביממה.

עוד טוען התובע שהמומחית אישרה בחקירתה שלא התייחסה לבעיות הספסטיות, הדליפות והכאבים הקשים מהם סובל התובע, ולכן הוסיפה בעדותה על קביעתה שבחוות דעתה תוך ציון העובדה שרצוי שתהיה לתובע השגחה.

לכן מבקש התובע בסיכומיו שבית-המשפט יקבע שבטיחותו של התובע היא שיקול מכריע בקביעת אופן העזרה והיקפה, ולכן, לשם שמירת בריאותו ובטיחותו של התובע, אמור להתגורר מטפל עם התובע אשר יושיט לו עזרה אקטיבית כ-4-5 שעות ביום, ועזרה פסיבית בשאר היממה.

עוד טוען התובע שהוא זקוק לעזרה ברחצה ובלבוש, עזרה בהפיכה ובמסג'ים, עזרה במעברים, עזרה בהכנת אוכל , הרמת חפצים ובכל פעילות הדורשת שתי ידיים בצירוף הטייה.

כן טוען התובע שדרוש לו ליווי לנוכח בעיית הנגישות, ליווי ועזרה בנהיגה בזמן ספזם, עזרה בלילה, עזרה בניקיון ועבודות משק הבית.

כאמור, התובע מבקש שבית-המשפט יקבע שהוא זקוק לעזרה צמודה של 24 שעות ביממה וכן מבקש התובע שבית-המשפט יפסוק לטובתו פיצוי בגין עזרה וסיעוד כפי שנפסק בפסק הדין של בן חיון לידור (ע"א 1164/02) דהיינו, 13,700 ₪ לחודש.

כ"ב. הנתבעים נסמכים בטענותיהם על קביעתה של המומחית הרפואית אשר קבעה שהתובע עצמאי ברוב הפעולות החיוניות היומיומיות, אך בגלל ספסטיות ניכרת זקוק התובע לעזרה חלקית ולעזרה בעבודות משק הבית ולליווי במקומות שאינם נגישים לכסא גלגלים, עזרה המסתכמת ב-3-4 שעות עזרה וליווי ביום.

הנתבעים טוענים שהתובע הביא לעדות בעיקר את בני משפחתו וחברתו דאז והמדובר בעדים סובייקטיביים המעוניינים רק בטובת התובע אשר ניסו במשותף עם התובע להראות במידה מוגזמת את העזרה הניתנת לתובע. הנתבעים מפנים לראיות בהן משתקף מצבו של התובע כשהוא טוב מן האופן בו הוצג ע"י התובע ועדיו (עמ' 7 לסיכומיו ושל ב"כ הנתבעים).

הנתבעים טוענים שיש לדבוק בקביעתה של המומחית השיקומית ולפסוק לתובע פיצוי לפי 3-4 שעות עזרה ליום ובתוספת של עזרה קצרה מזדמנת שתידרש לעיתים לצורך פעולה נוספת כלשהי בעת שהתובע נמצא לבדו ואזי יהא עליו להזעיק מישהו בטלפון או באמצעות לחצן מצוקה.

הנתבעים מבקשים שבית-המשפט יעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לתובע באופן שנפסק בע"א 7771/02 רינגלר נ' עיריית ירושלים, פ"ד נט (1) 842, ויקבע שהתובע זכאי לפיצוי חודשי בסך של 6,500 ₪ לחודש בכל הקשור לעתיד.

באשר לעבר טוענים הנתבעים שמאחר והתובע טופל על ידי בני משפחתו הרי שהפיצוי צריך להיות נמוך, משמע, בשיעור של שליש מן הפיצוי בגין עזרת צד ג' כפי שבית-המשפט פסק בע"א 1433/98 חמד נ' גנאים, תק- על 99(3) 1754.

כ"ג. אני סבור שיש לקבוע את עזרת הזולת שהתובע נזקק לה ויזדקק לה בהתאם לקביעותיה ועדותה של המומחית הרפואית ד"ר אילנה פרבר.

בחוות דעתה ת/23 כתבה המומחית הרפואית שהתובע עצמאי ברוב הפעולות החיוניות היום-יומיות, אך בגלל הספסטיות הניכרת מתקשה התובע לעיתים בלבוש של פלג גופו התחתון ולכן זקוק התובע לעזרה חלקית, כמו גם עזרה בביצוע עבודות משק הבית, ניקיון וכו'.

בנוסף נרשם בחוות הדעת שהתובע זקוק לליווי במקומות שאינם נגישים לכיסאות גלגלים. העזרה לה זקוק התובע מסתכמת ב- 4-3 שעות ביום (עמ' 3 לחוות הדעת).

במהלך עדותה הבהירה המומחית את קביעתה ביחס לעזרה לה נזקק התובע כדלקמן:

"ש: אני מסכמת את מה ששמענו עד עכשיו בנושא הכאבים, ספזם ויציאות לא מבוקרות.

כשאני מתייחסת למספר השעות שאת נוקבת בהם בחוות הדעת לצורך עזרה וליווי, האם אני אהיה צודקת שהכוונה שלך היא שצריך לתת לו אפשרות שיהיה מישהו זמין לצורך עזרה מפעם לפעם כשהוא זקוק לה, וזה לא קשור לאותן שלוש שעות ביום שצריך את העזרה האישית המסודרת היום יומית.

ת: כן אני חושבת שהתייחסתי רק לדברים שהם צורך היום יומי, כמו עזרה ברחצה ולבוש, וליווי. אני מודעת לזה שליווי זה דבר אף פעם לא קבוע אי אפשר להכניסו ב-3-4 שעות של בוקר. 3-4 שעות אני מתייחסת לצורך בעזרה בטיפול האישי ובצורך בליווי בזמנים השונים. אני מסכימה שיש מצבים כאשר יכול להיות שהוא צריך לזמן את העזרה בנפרד מהשעות האלה, יש לפעמים מצבים שהוא זקוק לעזרה נוספת שזה לא כל יום , יכול להיות גם בזמנים שונים ותדירות שונה אבל למשל אם הוא צריך להתרחץ מחדש הוא זקוק לעוד עזרה נוספת שקשה לכמת אותה" (עמ 257 לפרוט', ש' 12-23, ההדגשה שלי – י.ג.).

ובהמשך:

"ש: ה-3-4 שעות ביום זה עזרה ברחצה לבוש מלא או חלקי וגם ליווי למקומות שאינם נגישים?

ת: כן, וזה כולל גם עזרה בבית" (עמ' 257 לפרוט' ש' 29-30).

כמו כן ציינה המומחית שבכל הקשור לקביעת היקף העזרה לא נלקחו בחשבון בחוות דעתה הכאבים מהם סובל התובע ובגינם הוא נזקק לעזרה נוספת, ולכן הבהירה:

"ה 3-4 שעות זה לא רצוף, יצטרך במרווחים שונים לקבל את העזרה. אמרתי קודם כאשר דיברנו על עזרה בזמן הכאבים או בזמן הפנצ'רים אמרתי שהוא זקוק לעוד עזרה נוספת" (עמ' 259 לפרוט' ש' 7-9).

ועוד הבהירה המומחית:

"לא שיניתי מה שכתוב אבל הוספתי על מה שכתוב וזה במקרה של צורך לרחצה נוספת, או השגחה בהעברות כאשר יש תופעה של כאב או ספסטיות מוגברת, את זה הוספתי" (עמ' 265 ש' 24-25).

מקובלת עלי קביעתה של המומחית לפיה זקוק התובע לכ- 3-4 שעות עזרה פעילה ביממה, למעט מקרים חריגים של "פנצ'רים". יש להדגיש שאין המדובר בעזרה רציפה אלא הכוונה היא לעזרה אקטיבית לה נזקק התובע לסירוגין ובזמנים שונים של היממה.

כ"ד. אני מאמץ את קביעתה של המומחית השיקומית שהיא ברורה וחד משמעית. כל שהשאירה המומחית לשיקול דעת בית-המשפט הוא נושא העזרה בעבודות משק הבית לה נזקק התובע (עמ' 259 לפרוט' ש' 18- סוף).

אינני מקבל את טענות התובע בסיכומיו בכל הקשור להיקף העזרה שהוא נזקק לה לטענתו בביצוע מעברים, לבוש, ליווי בעת היציאה מן הבית וכו' (עמ' 274-275 לפרוט').

מן הראיות שהובאו בפני בית-המשפט עולה שהתובע עצמאי למדי, יחסית כמובן לנכותו הקשה, בפעולות היום-יום. התובע מצנתר את עצמו (עמ' 274-275 לפרוט'), התובע נוהג בעצמו (התובע הגיע לישיבת בית-המשפט מיום 14.4.03 בגפו, כך שנהג בעצמו ברכבו, עמ' 288 לפרוט').

התובע מכין לעצמו קפה (עמ' 302 לפרוט', ש' 5-6) וכן העיד התובע:

"חולצה אני מתלבש לבד וגם תחתונים וגם מכנסיים קצרים. ג'ינס קשה לי ונעליים וגרביים אני לא יכול לבד" (עמ' 288 לפרוט' ש' 27-29).

התובע, למרות נכותו הגבוהה ומגבלותיו, משתדל לפעול באופן עצמאי. כך, למשל, עולה מפנייתו לביטוח הלאומי ביום 29.10.99, נ/15, למחלקת ניידות, במסגרת בקשת זכאות לניידות ברכב בעל נפח גדול יותר. התובע כותב שאינו מעוניין במכשיר הרמה לכסא הגלגלים אשר מותקן על גג הרכב מאחר וכסא הגלגלים שברשותו קל והתובע מעוניין להכניסו בעצמו לרכב (עמ' 1 למכתב):

"בנוסף לזה יש לי כסא גלגלים קל משקל שאותו אני רוצה לקפל בעצמי ולהכניסו לתוך הרכב".

כשנחקר על כך התובע לא ניתן מענה ענייני מצדו על האמור במכתב (עמ' 302 לפרוט').

מטעם התובע נטען כי הוא נזקק לעזרה במשך 24 שעות ביממה וכן שהעזרה בלילה בעיקרה להשגחה.

נטען על ידי אחותו של התובע, גב' חגית שחר (עמ' 216 רישא לפרוט') שאין משאירים את התובע בלילות לבדו, אך מן התשתית הראייתית שבפני בית המשפט עולה שהצורך של התובע בעזרה הינו מצומצם מן העזרה לה טוען התובע בסיכומים.

המומחית השיקומית העידה באשר לביצוע המעברים, שלמרות הספסטיות מסוגל התובע לבצע מעברים, אך ההשגחה מקנה לו יותר בטיחות. המומחית אישרה בעדותה שהיא מעוניינת שתהא לתובע יותר בטיחות (עמ' 253 לפרוט', ש' 20-23).

לשאלה האם אין צורך שהתובע יזכה בהשגחה צמודה בזמן מעברים, השיבה המומחית השיקומית לב"כ הנתבעים:

"....... אני לא יכולה לשלול מצבים שהוא מסכן את עצמו, לא כל פעם, אך יכולים להיות מצבים כאלה ולכן לא יכולה לענות על השאלה בלב שלם" (עמ' 266 לפרוט', ש' 23-21).

בנוסף נשאלה המומחית ביחס למצב שבו התובע סובל מכאבי גב ולכן זקוק ליותר עזרה. המומחית השיבה:

"... אני לא חושבת שזה יכול להביא לצורך ביותר עזרה, זה פוגע בתפקוד כללי אבל לא פוגע בעצמאות" (עמ' 255 לפרוט', ש' 12-15).

ובהמשך:

"אם שוכב במיטה הוא יצטרך שמישהו יביא לו כוס מים אבל זה לא אומר שהוא לא מסוגל לרדת ולקחת כוס מים" (עמ' 255 לפרוט', ש' 18-19).

באשר לצורך בנוכחות קבועה של אדם, לצד התובע לצורכי השגחה העידה המומחית שזה האופטימלי עבור התובע (עמ' 259 לפרוט', ש' 10-11), אך הוסיפה שיכול להיות מצב בו אדם לא גר עם התובע בקביעות, אך הוא יכול להסתייע בשכן או ידיד: "כן אפשרי. אחרת הייתי אומרת שהוא זקוק לנוכחות אדם כל הזמן" (עמ' 266 לפרוט', ש' 29-31).

בנוסף, העידה המומחית שפעמון המצוקה "כן היה עונה על הדרישות, מה שאני מכירה זה מטפל שגר בקרבת מקום ויכול להגיע בעקבות שיחת טלפון " (עמ' 267 לפרוט' ש' 5-6).

עוד יש לקחת בחשבון את העזרה לה התובע זקוק בגין עבודות משק הבית. התובע העיד שהוא שכר עובדת משק בית אשר באה פעמיים בשבוע ל-5-6 שעות ותפקידה מתמצה בניקיון (עמ' 273 לפרוט', ש' 26 ואילך), והתובע משלם לה 35 ₪ לשעה (עמ' 275 לפרוט', ש' 24, ועמ' 341 לפרוט', בעדותה של דליה בוזגלו).

כ"ה. נראה לי שסכום הפיצוי החודשי של 13,700 ₪ לחודש בגין עזרת הזולת, כבקשת ב"כ התובע בסיכומיה, איננו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון.

בקביעת שיעורו של הפיצוי בראש נזק זה אני מנחה את עצמי לפי פסיקת בית המשפט העליון: ע"א 2801/96, אל-על נ' יפרח, פ"ד נ"ה(1), 817, ע"א 6560/96 ,6431/96 אן בר-זאב נ' קרנית, פ"ד נ"ב(3), 557, ע"א 3613/99 + 3375/99 אריה אקסלרד ואח' נ' צור-שמיר, פ"ד נ"ד(4), 450, וכן ע"א 3417/00 חיים יניב נ' הדר חב' לביטוח, תק-על 2001 (2), 714, דהיינו, הפיצוי בגין עזרה וסיעוד כפי שב"כ התובע עותרת לו נפסק במקרה של קוואדריפלגיה, ומכל מקום כאשר המגבלות חמורות מאלה של התובע.

אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובע לפיה יש להשוות את התובע שבפניי למצבו של לידור בן חיון (ע"א 1164/02) בכל הקשור להיקף הפיצוי שנפסק שם בגין עזרת הזולת.

נקודת המוצא לקביעת גובה הפיצוי המגיע לנכה היא נקודת מוצא אינדיווידואלית (עיינו: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו (3) 762).

נכותו של בן חיון לידור ומגבלותיו חמורות מאלה של התובע, וכפי שנקבע שם מתקרבים צרכיו לאלה של אדם המשותק בארבע גפיו (סעיף 9 בפסק-הדין שבע"א 1164/02).

מנגד, הפיצוי שמציעים הנתבעים בגין עזרה וסיעוד בשיעור של 6,500 ₪ לחודש, בהסתמך על פרשת רינגלר, נמוך יתר על המידה ואין באפשרותי לאמצו.

לטעמי, במקרה שבפניי הפיצוי חייב להיות גבוה ממה שנפסק בפרשת רינגלר, שם סבל התובע משברים בחוליות הגביות 5-6D ונזקק בעיקר לעזרה בעבודות משק הבית, בעוד שבענייננו הפרפלגיה ממנה סובל התובע היא גבוהה יותר (פלס התחושה הוא ב-4D), ועל כך יש להוסיף את העובדה שהתובע סובל מספסטיות ניכרת. אני סבור שיש לפסוק לתובע בגין עזרת הזולת פיצוי גבוה יותר ממה שנפסק בפרשת רינגלר.

כ"ו. אני מנחה את עצמי בהתאם לפיצוי שנפסק בע"א 5294/05 + 5734/05 יוסף ממו נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פסק דין מיום 9.5.07.

הנפגע באותו מקרה היה קטוע שתי גפיו התחתונות. בית המשפט העליון קבע שיש להפחית את הפיצוי שנפסק לתובע, שם, בגין עזרת הזולת (12,000 ₪ לחודש) והעמיד את הפיצוי על 8,500 ₪ לחודש בציינו, בין היתר:

"על רקע כל אלה, ובהתחשב בנתונים נוספים שהובאו, וכן בסכומים שנפסקו בעבר לנפגעים פראפלגים, שניתן לראות דמיון מסויים בין מצבם לבין מצבו של המערער..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

נראה לי, בשים לב לכל האמור לעיל, שיש לפסוק לזכות התובע פיצוי בסכום של 8,500 ₪ לחודש בגין עזרת הזולת לעתיד, בהתאם לתוחלת החיים.

למעלה מן הדרוש אוסיף שאין לערוך את החישוב בהתאם לתעריף חברת כח אדם, ואני מפנה ל-ע"א 2801/96 אל-על נ. יפרח, פ"ד נ"ה(1), 817, ובמיוחד בעמ' 829.

מנהלת סניף מ"טב בחיפה גב' נירה גרין גם אישרה בעדותה שנכים פרטיים אינם נוהגים להעסיק מטפלים דרך מט"ב לאחר שמשפט הנזיקין מסתיים (עמ' 193 לפרוט', ש' 10-8).

מיום שהתובע שוחרר מבית החולים סעדו אותו אמו, אחיותיו, וחברותיו.

מחומר הראיות עולה שהתובע זכה וזוכה לטיפול מסור ביותר מצד משפחתו התומכת שעשתה ועושה כל שביכולתה כדי להקל על התובע ולסייע לו.

אמו של התובע העידה שבתקופה בה היה התובע מאושפז, שהתה המשפחה במחיצתו (כך גם עלה מעדות אחותו של התובע, גב' אורלי לוי, בעמ' 197 לפרוט'), וכי אמו ואחיותיו של התובע היו עוזרות לו וסועדות אותו. בתקופה הראשונה לאחר שחרורו מבית החולים התגורר התובע בבית אמו ומשפחתו. אמו ואחיותיו של התובע סעדו אותו גם לאחר מכן כששכר דירה (אמו של התובע, עמ' 180 לפרוט', ועדות התובע, בעמ' 247-246 לפרוט').

אמו של התובע ואחיותיו חלקו את הטיפול בו במשמרות, ולעיתים גם במקביל לעבודתן במקומות אחרים (עדות אחותו של התובע אורלי לוי בעמ' 200-197 לפרוט').

גם חברותיו של התובע טיפלו בו (אמו של התובע בעמ' 186 לפרוט', ואחותו אורלי לוי, בעמ' 199 ועמ' 201 לפרוט').

שוכנעתי כי התובע נזקק לעזרה מסיבית החורגת בהרבה מן המקובל בין בני משפחה. התובע קיבל בפועל ומקבל עזרה זו מקרובי משפחתו, וזכאי לפיצוי בגין טיפולם של בני המשפחה. אני מפנה לספרו של כב' השופט (בדימוס) ד. קציר ז"ל "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, עמ' 576-561, והפסיקה הנזכרת שם.

את הפיצוי בגין עזרת בני המשפחה לשבעת החודשים בהם היה התובע מאושפז, תחילה בבית החולים רמב"ם, ובהמשך בבית החולים לוינשטיין (עד 4.6.96), אני מעריך בסכום של 2,500 ₪ לחודש X 7 חודשים = 17,500 ₪, ובצירוף ריבית בשיעור של 4% לשנה מאמצע תקופת החישוב (1.3.96) =" 25,492 ₪.

את הפיצוי בגין עזרת בני המשפחה לתקופה מאז סיום אשפוזיו של התובע (4.6.96) עד היום אני מעריך בסכום של 4,500 ₪ לחודש X 134 חודשים = 603,000 ₪ ובצירוף ריבית בשיעור של 4% לשנה עד היום: 737,670 ₪ .

לעתיד אחשב את הפיצוי הכולל בגין עזרה וסיעוד לפי סכום של 8,500 ₪ לחודש לתקופה של 35 שנה (בהתאם לתוחלת החיים), משמע: 8,500 ₪ לחודש X מקדם היוון 259.8414 =" 2,208,652 ₪.

כ"ז. דיור:
עם שחרורו מן האשפוז בבית לוינשטיין עבר התובע להתגורר בבית אמו. כמחצית השנה לאחר שחרורו מבית החולים (עמ' 198 לפרוט', ש' 27) ונוכח העובדה שבדירת האם לא היו תנאים מתאימים, עבר התובע להתגורר בדירה שכורה.

העתק מחוזה השכירות, המתייחס לפי סעיף 3 (ב) שלו לתקופה 1.1.97 – 1.1.98, הוגש כמוצג ת/20, ממנו עולה שהתובע שילם דמי שכירות בסכום של 2,100 ₪ לחודש. התובע העיד שהתגורר שם בערך כשנה וארבעה חודשים (עמ' 247 לפרוט', ש' 12).

ביום 1.9.98 עבר התובע להתגורר בדירה שכורה אחרת, דירת קרקע . חוזה השכירות הוגש כמוצג ת/21 ולפיו דמי השכירות ששילם התובע היו 500 דולר לחודש (למרות שבעדותו ציין התובע ששכר הדירה היה 450 דולר לחודש ( עמ' 248 לפרוט', ש' 26-27).

התובע העיד שהוא ביצע שינויים במושכר על מנת שיתאים לצרכיו, כגון בניית רמפה, והגדלת משקופים. הוצאות אלה הסתכמו בכ-5000 ₪ (עמ' 248 לפרוט').

התובע שכר דירה נוספת החל מיום 1.8.02. חוזה השכירות הוגש כמוצג ת/22 וממנו עולה ששכר הדירה ששולם היה בשיעור של 2,200 ₪ לחודש.

מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של השמאי מר דן ברלינר (ת/4) מיום 20.6.02 ביחס להתאמת דיור לנכה.

כפי שעולה מחוות הדעת ת/4 ביקר השמאי ביום 7.1.02 בדירה אותה שכר אז התובע ברח' העליה. הדירה השתרעה על פני שני מפלסים, וביניהם 3 מדרגות. מר ד. ברלינר ציין שדירה זו מהווה פיתרון זמני מאחר וקיימות מדרגות עליהן מותקנת רמפה ארעית. כמו כן נרשם בחוות הדעת שקיימת כניסה צרה לאחד החדרים אשר אינה מאפשרת לתובע להיכנס.

מר ד. ברלינר קבע שתוספת השטח הדרוש לתובע בדירה מסתכם ב- 40 מ"ר וזאת בהנחה ששטח דירה ממוצעת הוא כ- 85 מ"ר, לכן לתובע נחוצה דירה בשטח בנוי של כ- 125 מ"ר.

עוד קבע מר ד. ברלינר שדרושות התאמות פנימיות בדירה כדי שתתאים למגבלות הנכות וכן דרוש שהדירה תכלול מקום חניה .

מר ד. ברלינר העריך ששווי דירה בשטח של כ- 125 מ"ר בעיר עפולה בבנין המתאים למגורי התובע עולה כדי 140,000 דולר בעוד שהגדלת שטח הדירה הדרושה ב-40 מ"ר (ההפרש בין 85 מ"ר ל-125 מ"ר), וכן התאמת הדירה, הדרישות המיוחדות, והעלויות הנילוות, מסתכמות ב- 73,000 דולר.

בסיכום הדברים כותב השמאי מר ד. ברלינר שהגדלת שטח הדירה לה נזקק התובע ב-40 מ"ר תעלה כ-52,000 דולר (לפי 1,300 דולר ארה"ב למ"ר) ועל כך יש להוסיף מקום חניה, מיסוי, תיווך, שכ"ט עו"ד, וכן שינויים והתאמות פנימיות בדירה בשווי של 15,000 דולר ארה"ב, ובסה"כ 73,000 דולר ארה"ב.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של השמאי מנחם פיירברגר מיום 20.8.02 (נ/21) שקבע שיש להעריך את תוספת השטח הדרושה לנכה בדירה ממוצעת (שגודלה 85 מ"ר) בכ- 7%-22%.

עוד כותב מר פיירברגר ששווי מ"ר בדירת מגורים ששטחה הוא בין 85 מ"ר ל-125 מ"ר בבנין הכולל מעלית הוא 1000 דולר ארה"ב למ"ר. מר פיירברגר העריך את שווי התוספת לדירה, לפי 20 מ"ר X 1,000 דולר ארה"ב למ"ר, וכן עלויות נילוות ועוד שינויים והתאמות בסך של 8,700 דולר ארה"ב, וביחד : 30,000 דולר ארה"ב.

התובע טוען שאלמלא התאונה היה צפוי להתגורר בבית אמו עד לנישואיו, ולכן טוען שהוא זכאי לפיצוי עבור דמי השכירות וההתאמות שביצע בדירות השכורות השונות (עמ' 11- 12 רישא לסיכומיו של התובע) וכן בגין עלות רכישת ציוד בגין הצורך להתגורר בדירה נפרדת.

באשר לצורך בפיצוי בגין התאמת דירה בעתיד מסתמך התובע על קביעות השמאי מטעמו, מר דן ברלינר בחוות דעתו, וכן על עדותו, שלטענת התובע מתיישבות עם הפסיקה הרלוונטית, מה גם שקביעותיו הינן, לטענת התובע, על הצד הנמוך.

עוד טוען התובע שאין לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים אשר קביעותיו הינן גלובאליות, ואינן תואמות את הפסיקה.

בנוסף מבקש התובע כי ייפסק לו פיצוי בגין הכורח לרכוש דירה באופן מיידי לפי שערוך הסכום שנפסק בע"א 247/87 אלירם נ' אלימלך, תק-על 89(3) 986 שם נקבע, בעמ' 5 לאותו פסק דין, שאלמלא הפגיעה לא היה הנכה חייב ברכישת דירה לאלתר, ועד להקמת משפחתו עשוי היה להסתפק בדירה שכורה, ולחילופין, בדירה צנועה יותר, ולשפר את מגוריו בהדרגה, אך עקב פגיעתו הוא נקלע למצב בו עליו להשקיע מאמץ כספי ניכר לצורך רכישתה של דירה שתתאים לצרכיו ובגין כורח זה לרכישת דירה, זכאי הוא לתוספת פיצוי. באותו מקרה נפסק סכום של 75,000 ש"ח, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (9.11.86).

כ"ח. הנתבעים טוענים שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין רכישת ציוד הנובע מן הצורך של התובע להתגורר בדירה נפרדת שכן הנתבעים טוענים שהמדובר בפריטים אלמנטריים למחיה הדרושים בכל בית בישראל.

התובע הוא כבן 37 כיום, סביר מאוד להניח (לטענת הנתבעים) שאלמלא התאונה היה התובע מתגורר מזמן בדירה משלו, ובנסיבות כאלה היה התובע זקוק לפריטים, כגון, מקרר ומכונת כביסה, וזאת ללא קשר לתאונה.

עוד חולקים הנתבעים על קביעת השמאי ד. מר ברלינר בכל הנוגע לחניה וכן שינויים והתאמות. לטענת הנתבעים מקום חניה דרוש לכל אדם שהוא בעל דירה בבית משותף, כמו כן, כאשר רוכשים דירה חדשה מן הקבלן אין הצדקה לפיצוי בגין שינויים ותוספות.

עוד טוענים הנתבעים שבין המומחים קיים הפרש באשר לעלות מ"ר בכל הקשור לרכישת דירה (מר ד. ברלינר-1,300 דולר למ"ר, מר מ. פיירברגר 1,000 דולר למ"ר).

הנתבעים מציעים לפסוק פיצוי בסך 31,300 דולר בהתאם לקביעות המומחה מטעמם (30,000 דולר בגין שטח נוסף של 30 מ"ר, ועוד 1300 דולר למ"ר בגין עלויות נילוות).

באשר לתקופת העבר במהלכה התגורר התובע בדירות שכורות מציעים הנתבעים לפסוק לתובע רק את מחצית הסכום הנומינלי אותו הם חישבו ביחס לעבר, מאחר ולטענתם בכל התקופה הזו גם אלמלא התאונה היה התובע נזקק לדירת מגורים משלו, ולכן מציעים הנתבעים פיצוי בסכום של 113,000 ₪ (לפני שערוך) בגין מחצית עלות המגורים של התובע בדירות שכורות.

הנתבעים גם מבקשים שלא לפצות את התובע בגין סכומי הוצאות לעבר הנטענים על ידי התובע ושבגינם לא הוגשו קבלות (למעט ת/55 ות/56).

כ"ט. אני סבור שהתובע זכאי לפיצוי בגין עלות דמי השכירות בדירות השכורות בהן התגורר לאחר התאונה. עקב נכותו ומגבלותיו לא היה התובע מסוגל להתגורר בבית אמו ולכן היה עליו לדאוג לעצמו למקום מגורים שיתאים למגבלותיו המשמעותיות עקב נכותו.

עם זאת אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובע לפיה זכאי התובע להחזר מלוא דמי השכירות בגין הדירות ששכר מאז ארוע התאונה ועד היום.

מקובלת עלי טענת הנתבעים שנוכח גילו של התובע בעת קרות התאונה (כבן 25) היה התובע עובר להתגורר גם אלמלא התאונה, בדירה שכורה משלו. לאור מיקום עסקיו של התובע ומגורי משפחתו, סביר להניח שהתובע היה שוכר דירה בעיר עפולה כפי שעשה גם לאחר קרות התאונה.

בשים לב לנכותו של התובע ברי שהתובע זקוק לדיור בו קיימים תנאים המתאימים למצבו, משמע, דירה בקומת קרקע או בבנין עם מעלית וחניה קרובה, כשהדירה מרווחת על מנת להתאים למגבלות הנובעות מנכותו של התובע. עלות שכירותה של דירה כזו גבוהה משכירות דירה ללא כל הנתונים הללו, שהתובע יכול היה לשכור אותה אלמלא המגבלות הנובעות מן התאונה.

אין בפניי נתונים באשר לשיעורי דמי השכירות המקובלים בעפולה לדירה ממוצעת על מנת שניתן יהיה להשוותם לדמי השכירות אותם שילם התובע בגין דירות מרווחות בבנין שיש בו מעלית וכן חניה צמודה.

יחד עם זאת נראה לי שהצעת הנתבעים לפיצוי כפי שהובאה בסיכומיהם (עמ' 10 לסיכומי הנתבעים) היא סבירה בנסיבות הענין, דהיינו, פסיקת מחצית דמי השכירות בהם נשא התובע. עלות דמי השכירות של התובע לפי חישוב ב"כ התובע בסיכומיה, נספח ג', כולל ריבית, בגין הדירות ברח' גלבוע, ברח' העליה, וברח' אורנים, מסתכם ב-289,335 ₪ נכון למועד הגשת סיכומיה. אאמוד איפוא את הפיצוי, על יסוד המוסבר לעיל, על סכום גלובלי של 150,000 ₪ נכון להיום.

לסכום זה יש להוסיף את עלות ההתאמות שביצע התובע במושכר כתוצאה ממגבלותיו עקב אירוע התאונה. אני מעריך התאמות אלה בסכום גלובלי של 10,000 ₪ נכון להיום.

ל. באשר לעתיד נקודת המוצא היא, שהתובע היה רוכש דירה משלו ביום מן הימים. הפיצוי הניתן הוא בגין השטח העודף לו נזקק התובע עקב המגבלות הנובעות מנכותו, בהשוואה לשטח מגורים שסביר שהיה נזקק לו אלמלא נכותו. כן יש לקחת בחשבון שינויים והתאמות עקב נכותו של התובע.

המומחית ד"ר א. פרבר כתבה בחוות דעתה שהתובע זקוק לדירה בקומת קרקע או מצוידת במעלית, כשבדירה פתחים ופרוזדורים רחבים למעבר כסא הגלגלים וכן חדר שירותים ורחצה מרווח.

המומחים מטעם שני הצדדים חלוקים באשר לתוספת השטח לה יזדקק התובע. מר ד. ברלינר המליץ בחוות דעתו, ת/4, על תוספת של 40 מ"ר, בעוד מר מ. פיירברגר המליץ בחוות דעתו, נ/21, על תוספת של 20 מ"ר. ב"כ הנתבעים מציע בסיכומיו, עמ' 10, לפסוק לפי תוספת שטח של 30 מ"ר.

אינני סבור שתוספת שטח של 30 מ"ר תשמש במידה מספקת את צרכי נכותו של התובע.

במקרה אחר שבו דנתי בעניינו של נפגע בגיל צעיר שסבל מפרפלגיה, קבעתי כי יש לחשב את השטח הנדרש למגבלותיו של הנכה לפי 40 מ"ר (ת"א 837/93 גדי סלוביק ואח' נ' המגן תק-מח 2000 (2) 53468, פיסקה כ"ט).

אינני רואה סיבה מתקבלת על הדעת מדוע אפסוק כאן באופן שונה.

קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס לשווי של מ"ר בדירה.

מר ד. ברלינר העיד שחישוב שוויה של דירה רגילה נעשה על יסוד 1,000 דולר ארה"ב למ"ר (עמ' 211 לפרוט') בעוד שעבור דירה בעלת תוספת של 40 מ"ר שהתובע זקוק לה החישוב נערך לפי 1,300 דולר למ"ר (עמ' 4 לחוות דעתו, ת/4).

בעדותו הסביר מר ד. ברלינר את הפער בכך שהחישוב נעשה על בסיס הערכה שהתובע זקוק לדירה בבנין משופר שלגביו העלות היא 1,100 דולר או 1,150 דולר למ"ר (עדותו בעמ' 211 עד 212 לפרוט', ובמיוחד בעמ' 212 לפרוט', ש' 14-13), וכן פירט מר ד. ברלינר:

”כי ההתייקרות על כל הדירה ולא על ה 40 מ"ר. דרך אלטרנטיבית להבין את הסכום של 52,000 דולר היא שקודם דובר על רכישת דירה של 85,000 $ עכשיו מדובר על רכישה של 125 מ"ר כפול 1,100 דולר שזה 137,000 דולר וההבדל ביניהם הוא 52,000 דולר”

(עמ' 212 לפרוט', ש' 16-18).

מר מ. פיירברגר כתב בחוות דעתו, נ/21 (עמ' 4) ששווי מ"ר בדירת מגורים בבניין הכולל מעלית לרבות חניה צמודה לדירה הוא כ- 1,000 דולר ארה"ב.

אני מעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין תוספת שטח הדירה לפי אומדן על 1,150 דולר ארה"ב ל-1 מ"ר X 40 מ"ר = 46,000 דולר X 4.24 ₪ לדולר ארה"ב = 195,040 ₪.

באשר להתאמות הנדרשות נוכח צרכיו ומגבלותיו של התובע: נקודת המוצא היא שהתובע אמור לרכוש דירה חדשה. לכן, מקובל עליי שחלק מן ההתאמות ניתן יהיה לבצע ללא תוספת מחיר בשלב רכישת הדירה מן הקבלן. מר ד. ברלינר מעריך את עלות השינויים וההתאמות ב-15,000 דולר ארה"ב ומקום חניה ב-4,000 דולר ארה"ב (ת/4), ואילו מר מ. פיירברגר מעריך את השינויים וההתאמות ב-8,700 דולר ארה"ב.

אעמיד את הפיצוי בגין עלות השינויים וההתאמות (כולל חניה), לפי אומדן, על סכום של 12,000 דולר ארה"ב X 4.24 ₪ לדולר ארה"ב = 50,880 ₪.

התובע מסתמך על קביעת מר ד. ברלינר אשר העריך שההוצאות הנלוות הכרוכות ברכישה מסתכמות ב-2,000 דולר ארה"ב, בעוד שהנתבעות מציעות 1,300 דולר ארה"ב בהתאם לחוות דעתו של מר מר מ. פיירברגר.

אעמיד את סכום הפיצוי בגין ההוצאות הנילוות, לפי אומדן, על סך של 1,600 דולר ארה"ב X 4.24 ₪ לדולר ארה"ב =" 6,784 ₪.

הכורח לרכוש דירה המתאימה לנכותו ומגבלותיו של התובע, באופן מיידי, מצדיק פסיקת פיצוי, עיינו: פרשת אלירם (ע"א 247/87 תק-על 89 (3) 986). אעריך את הפיצוי בגין רכיב נזק זה בסכום של 100,000 ₪, נכון להיום.

לא ראיתי מקום לפסוק פיצוי בגין ציוד חשמלי (עמ' 12 לסיכומי ב"כ התובע) הואיל והדעת נותנת שהתובע שהיה רוכש ממילא.

סה"כ הפיצוי המגיע לתובע בגין הדיור הוא:

1. עלות דמי שכירות: 150,000 ₪.

2. התאמות שבוצעו במושכר : 10,000 ₪

3. תוספת שטח דירה: 195,040 ₪

4. שינויים והתאמות (כולל חניה): 50,880 ₪

5. הוצאות נילוות: 6,784 ₪

6. פיצוי בגין הכורח לרכוש דירה: 100,000 ₪

_________

סה"כ : 512,704 ₪.

ל"א . ניידות:

התובע זקוק לכלי רכב מותאם לצרכיו. התובע הגיש תביעה לקצבת ניידות למוסד לביטוח לאומי, והוכר כזכאי. אישור תשלום קצבאות הניידות המשולמות לתובע ע"י המוסד לביטוח לאומי הוגש: מוצגים נ/7, נ/9.

המומחית הרפואית ד"ר א. פרבר קבעה בחוות דעתה (ת/23) שהתובע זקוק לרכב עם מנגנון נהיגה לפרפלג וכן שברכב יהיה מתקן להרמת כסא הגלגלים.

גם לגבי הניידות קיימת מחלוקת בין הצדדים.

מטעם התובע הוגשה חוות דעת ביחס לניידות, חוות דעתו של מר מ. קצין מיום 27.12.01 (ת/77) שערך את התחשיב על בסיס רכב מסוג סיטרואן קסנטיה שהוא רכב יציג בעל נפח מנוע 1,800 סמ"ק. עלותו של רכב זה אחרי הפחתת מס, היא 69,303 ₪ (עמ' 10 של ת/77), כשמר מ. קצין מציין שתחשיבו ערוך לפי מדד נובמבר 2000 (עמ' 7 סיפא של ת/77).

האחזקה החודשית לפי חוות דעתו של מר מ. קצין היא 1,274.24 ₪ לחודש, לפי 1,000 ק"מ לחודש. כמו כן כותב מר מ. קצין שהעלות החודשית למעלון הרמת כסא גלגלים היא 160 ₪ לחודש, אחרי ניכוי הלוואה עומדת, ועלות חודשית למנגנון יד מלא היא 41.67 ש"ח.

לטענת ב"כ התובעים (עמ' 13 לסיכומיה), יש לפצות את התובע על בסיס חישוב של 2,500 ק"מ לחודש לעתיד, ובאשר לעבר מבוקש כי יערך חישוב לפי 2,000 ק"מ לחודש בממוצע.

ב"כ התובעים טוענת שבית המשפט אינו כפוף לקביעת הביטוח הלאומי בפסיקת הניידות לתובע ולכן על אף שהביטוח הלאומי אישר לתובע רכב בעל נפח מנוע של 1,800 סמ"ק מבקשת ב"כ התובע בסיכומיה שבית-המשפט יאשר לתובע פיצוי על-פי הרכב בו נוהג התובע כיום, דהיינו, 1,900 סמ"ק, מאחר והרכב שאושר לתובע אינו מתאים לו לנוכח הספסטיות ממנה הוא סובל התובע.

יצויין שהתובע רכש ב-14.3.00 רכב גולף 1900 סמ"ק (ת/26), ולפי עדות התובע הוא זקוק לנפח מנוע מעל 2000 סמ"ק עקב הספסטיות ברגליו (עמ' 276 לפרוט').

בנוסף מבקש התובע שלא יופחת מעבר ל-10% מן הפיצוי בגין הטענה של ביצוע נסיעות גם אלמלא התאונה. עוד טוענת ב"כ התובע שבעצם הערכת הפיצוי לפי רכב בעל נפח מנוע של 1800 סמ"ק נעשית ממילא הפחתה של עלויות הרכישה והאחזקה (עמ' 14 לסיכומיה).

עוד נטען שעובר לתאונה נהג התובע על אופנוע ויתכן שהיה עושה כן עוד מספר שנים לפחות ובכך היה מפחית בהרבה את עלות הניידות.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם שדרישת התובע לפצותו לפי 2,500 ק"מ לחודש תוך טענה שעליו לנסוע לטיפולים, אינה מוצדקת מאחר והתובע יכול לקבל את הטיפול לו הוא זקוק גם בסביבת מגוריו, לטענת הנתבעים אין מקום לאשר פיצוי בגין קילומטרג' גבוה יותר מ-1,000 ק"מ בחודש.

באשר לבקשת התובע לפסוק לו רכב בעל נפח מנוע גדול מ-1800 סמ"ק טוענים הנתבעים שגודל הרכב הוא עניין למומחה הרפואי. גודל הרכב אותו דורש התובע אינו מאושר ע"י המומחית הרפואית שגם לא נשאלה על כך לכן אין לפסוק לפי נפח מנוע העולה על 1800 סמ"ק.

עוד טוענים הנתבעים שההלכה ביחס להפחתה מן הפיצוי בגין הוצאות הניידות שבהן היה צריך לשאת התובע אלמלא התאונה, ברורה. לכן מבקשים הנתבעים שבית-המשפט יפחית מן הפיצוי כ- 40% בגין הוצאות הרכב ו/או הוצאות הניידות שהתובע היה מוציא גם אלמלא התאונה.

ל"ב. לאחר שחרורו מבית החולים נהג התובע במכוניתה של חברתו, ולצורך כך בוצעו התאמות ברכב (נ/23 א' וכן ת/27).

ביום 14.3.00 רכש התובע רכב גולף 1900 סמ"ק. חשבונית הרכישה ע"ס 72,709 ₪ הוגשה כמוצג ת/26. כמו כן הוגשו חשבוניות ביחס להתאמות שבוצעו ברכב: ת/28 עד ת/31.

התובע העיד שפנה לביטוח הלאומי על מנת שיאשרו לו רכב בעל נפח גדול יותר בשל הספסטיות ממנה הוא סובל, אך בקשתו לא אושרה (עמ' 276 לפרוט', ש' 15-9).

באשר להיקף נסיעותיו העיד התובע שבמהלך שלוש שנים הוא נסע 90,000 ק"מ מאחר והוא מרבה לנסוע לטיפולים בבית-החולים שיבא ובית לוינשטיין וכן נסיעות לחיפה לטיפולי ההידרותפיה (עמ' 276 לפרוט', ש' 18-22).

ל"ג. לאחר שעיינתי בחוות הדעת של מר מ. קצין ובטיעוניהם של ב"כ שני הצדדים, לרבות שאלות ההבהרה של ב"כ הנתבעים למר מ. קצין מיום 21.7.04, ותשובותיו של מר מ. קצין מיום 26.7.04 (מתוייק בבש"א 11608/05), נראה לי שיש מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי על בסיס החישוב לפי מכונית יציגה בעלת נפח מנוע של 1800 סמ"ק אוטומטית (כפי שגם אישר הביטוח הלאומי), מתוך הנחה של שימוש בשיעור של 1,000 ק"מ לחודש.

אין בפנינו אינדיקציה רפואית לפיה על התובע לנהוג במכונית בעלת נפח מנוע גדול יותר.

לענין היקף הנסיעות: גם אם היו לתובע נסיעות רבות מאז רכש את הרכב ועד למועד מתן עדותו, הרי בשים לב לכך שחישוב הפיצוי נעשה לתקופה של שנים רבות, אמור הפיצוי בגין עלות האחזקה החודשית לשקף ממוצע.

בהתאם לחוות הדעת של מר מ. קצין, מוצג ת/77, מחיר הרכישה של מכונית זו לנכה אחרי הפחתת מס הינו: 69,303 ש"ח ₪. סכום זה יש להצמיד מן המדד נשוא חוות הדעת, משמע, נובמבר 2000, לפי עמ' 7 של חוות הדעת ת/77. השווי המשוערך להיום: 77,389 ₪.

הדעת נותנת שאלמלא התאונה היה התובע רוכש רכב (מעדותו עלה שלמעשה תקופה מסויימת היה באחזקתו רכב אשר שימש אותו גם לצורך ענייניו העסקיים ב"עיצובית"). לפיכך היו נגרמות לתובע גם אלמלא התאונה ההוצאות המקובלות בגין רכישת רכב ואחזקתו. לכן, יש להפחית מן הפיצוי המגיע לתובע את העלות שהיתה נגרמת לו – אלמלא התאונה - בגין רכישת רכב ואחזקתו.

אני מפנה גם לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 185/01 המגן בע"מ נ' סלוביק, תק-על 2002 (1) 450.

מקובלת עליי עמדתו של ב"כ הנתבעים, בעמ' 11 של סיכומיו, להפחית 40% מן הפיצוי המגיע לתובע בגין רכישת רכב ואחזקתו.

אני פוסק איפוא לתובע פיצוי בשיעור של 60% מעלות רכישת המכונית, דהיינו, את הסכום של 46,433 ₪.

ל"ד. לענין אחזקת מכונית יציגה 1800 סמ"ק אוטומטית קובע מר מ. קצין בחוות דעתו, ת/77, שסך כל העלות, כולל פטור מלא ממיסים, מסתכם ב- 1,274 ₪ לחודש (עמ' 12 לחוות דעתו של מר מ. קצין). על כך יש להוסיף את העלות החודשית של המעלון בסך 160 ₪ לחודש, וכן עלות חודשית למנגנון יד מלא בסך 42 ש"ח, וביחד: 1,476 ₪ לחודש.

את עלות אחזקת המכונית (1,274 ₪ לחודש) יש להצמיד ממדד נובמבר 2000 (עמ' 7 של ת/77) עד היום = 1,423 ₪ לחודש.

את העלות של המעלון יש להצמיד ממדד נובמבר 2001 לפי עמ' 13 בחוות הדעת (ת/77) עד היום = 177 ₪.

את העלות החודשית של מנגנון היד יש גם כן להצמיד מנובמבר 2001 עד היום, לפי עמ' 14 של חוות הדעת (ת/77) עד היום = 46 ₪ לחודש.

סה"כ השווי המשוערך של עלות אחזקת המכונית, המעלון ומנגנון היד לחודש = 1,646 ₪ לחודש.

הואיל ויש לקחת בחשבון שהתובע היה רוכש רכב גם אלמלא התאונה, הרי שהיו נגרמות לתובע ההוצאות המקובלות בגין רכישת רכב ואחזקתו, גם אלמלא התאונה, לכן יש להפחית מן הפיצוי המגיע לתובע את העלות שהיתה נגרמת לו בגין אחזקת הרכב, וזאת בשיעור של 40%.

לפיכך זכאי התובע לפיצוי ל-60% מן העלות המשוערכת של אחזקת המכונית = 854 ₪ לחודש.

אין מקום להפחתת עלות אחזקת המעלון ומנגנון היד שהינם פועל יוצא של התאונה, ולכן לעלות אחזקת המכונית בסך 854 ₪ לחודש, יש להוסיף את עלות אחזקת המעלון: 177 ₪ לחודש, ואחזקת מנגנון היד: 46 ₪ לחודש, ובסה"כ: 1,077 ₪ לחודש.

חישוב הוצאות אחזקת הרכב:

לעתיד: עלות אחזקה חודשית של 1,077 ₪ לחודש X מקדם היוון 259.8414, לתקופה של 35 שנה (עד גיל 72) = 279,849 ₪.

באשר לעבר: יש לחשב את הפיצוי בגין הוצאות הניידות של התובע לתקופה שממועד שחרורו של התובע מבית החולים לוינשטיין (4.6.96), עד היום. חישוב זה ייעשה בשני שלבים.

תחילה, ביחס לתקופה שממועד שחרורו של התובע מבית החולים ועד למועד בו רכש את רכבו (14.3.00). המדובר בתקופה בה נסע התובע במכונית של חברתו, מכונית שבוצעו בה התאמות, כפי שצויין, לעיל.

אעריך את הפיצוי ביחס לתקופה זו על דרך האומדן בסכום כולל של 45,000 ₪. בהערכת האומדן כבר לקחתי בחשבון את הריבית.

החלק השני של תקופת העבר:

החל מן המועד בו התובע רכש את רכבו (14.3.00) ועד היום. המדובר בתקופה של 89 חודשים.

הפיצוי המגיע בגין תקופה זו הוא: 89 חודשים X 1,077 ₪ לחודש = 95,853 ₪ , ובתוספת ריבית בשיעור של 4% לשנה לפי מחציתה של תקופה זו = 110,231 ₪.

בנוסף יש לקחת בחשבון את הוצאות הנסיעה שנגרמו בגין ביקוריהם של קרובי המשפחה במהלך אשפוזיו של התובע עקב התאונה. את הפיצוי בגין הוצאות נסיעה אלה אני מעריך בסכום כולל של 10,000 ₪ כשבהערכת האומדן כבר לקחתי בחשבון את הריבית.

סך כל הפיצוי בגין ראש הנזק של ניידות לעבר ולעתיד הוא:

עלות רכישת מכונית : 46,433 ₪

הוצאות ניידות ממועד השחרור מבית החולים עד רכישת הרכב: 45,000 ₪.

הוצאות ניידות ממועד רכישת הרכב עד היום : 110,231 ₪.

הוצאות נסיעה בגין ביקורי הקרובים במהלך האשפוזים: 10,000 ₪ .

הוצאות ניידות לעתיד: 279,849 ₪.

סה"כ: 491,513 ₪.

ל"ה. מיזוג אויר:

המומחית השיקומית ד"ר א. פרבר מסרה בעדותה שמאחר ולנכה פרפלג יש בעיה במנגנון שמירה וויסות חום הגוף הרי שעליו להימצא בסביבה ממוזגת, דבר שלא אוזכר בחוות הדעת. בעדותה אמרה:

”נכון שרצוי שיהיה בסביבה ממוזגת, זה כנראה פרח מזיכרוני בחוות דעתי, הוא זקוק למערכת מיזוג של הסביבה לחום ולקור”

(עמ' 261 לפרוט', ש' 27-28).

התובע מבקש לפסוק לזכותו בראש נזק זה סכום של 191,919 ₪ כשהוא מתבסס על חוות הדעת של מר מ. קצין (ת/76) שהוגשה מטעמו, מיום 28.12.01, אשר נערכה בהסתמך על מדד המחירים לחודש נובמבר 2000 (עמ' 8 של ת/76).

מר מ. קצין ערך את חישובו על יסוד ההנחה שהתובע יזדקק לשני מזגנים מפוצלים (עמ' 5 לחוות הדעת ת/76). מזגן בגודל 1.25 כ"ס, למיזוג חדר בגודל 10-15 מ"ר, וכן מזגן בגודל 2 כ"ס למיזוג חדר בגודל 27-20 מ"ר, והוסיף שכאשר מתקינים מזגן לקירור בקיץ כדאי להשתמש בו גם כחימום בחורף הואיל וההוצאה השולית הנוספת היא נמוכה.

על-פי חוות הדעת, ת/76, עלות חודשית מהוונת לשני המזגנים מסתכמת ב- 124,083 ₪ (בחוות הדעת נפלה טעות, רשום 123,083 ₪).

עוד טוען התובע שאין להפחית מעלות המזגן בגין הטענה שהתובע היה רוכש מזגן אלמלא התאונה וזאת מן הטעמים הבאים: עובר לתאונה לא היה לתובע מזגן. רק ל-52% מבתי האב בישראל יש מזגנים.

התובע טוען שיזדקק למיזוג נוסף אשר לא בא לידי ביטוי בחשבון שנערך וכן בשל העובדה שהעלות מתייחסת למיזוג דירתו במשך כשמונה חודשים בלבד ולא כל השנה, אשר אינם מספיקים לנכה הזקוק למזגן משך כל חודשי השנה, ולפחות למרביתם.

ב"כ הנתבעים מבקש לדחות את טענות התובע בכל הקשור לאי-הפחתת הפיצוי בראש הנזק של מיזוג אויר שכן לטענתו התובע זכאי לקבל פיצוי רק בגין נזק שנגרם ע"י התאונה ומן הדין להפחית כל הוצאה שהיתה נגרמת גם אלמלא התאונה וכן כל חיסכון שהתובע יחסוך עקב הפיצוי שהוא מקבל בגין התאונה.

עוד טוענים הנתבעים שמר מ. קצין טעה באשר לנתון לפיו רק 52% מבתי האב בישראל הם בעלי מזגן שכן הנתון העדכני מורה שאחוז מחזיקי המזגן בישראל עומד על 61.5%.

לכן מבקשים הנתבעים שבית-המשפט יקבע את הפיצוי לפי העלות שנקבעה ע"י מר מ. קצין בגין מזגן אחד בלבד, ובניכוי 50% מעלות זו הואיל והתובע היה בוודאי רוכש מזגן גם אלמלא התאונה.

לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובטיעוניהם של ב"כ הצדדים, מקובלת עליי הצעתו של מר מ. קצין המבוססת על מזגן של 1.25 כ"ס למיזוג חדר השינה, ומזגן של 2.0 כ"ס למיזוג הסלון.

אין מקום לחייב את הנתבעים להוסיף את עלות הרכישה של המזגנים הואיל וחישובו של מר מ. קצין לוקח בחשבון את עלות הרכישה במסגרת ההוצאות הקבועות (עמ' 9 של ת/76).

העלות החודשית לפי עמ' 11 בחוות דעת מר מ. קצין היא: 412 ₪ לחודש. לפי עמ' 8 בחוות הדעת ת/76 המדד לפיו נעשה החישוב של מר מ. קצין הוא נובמבר 2000.

השווי המשוערך להיום: 460 ₪ לחודש.

התובע העיד בעמ' 277 לפרוט' שרכש מזגן לפי ת/33, דהיינו, ביום 29.7.02, והוסיף שרכש מזגן נוסף. אערוך את החישוב לעבר מיום 29.7.02 עד היום: 460 ₪ לחודש X 60 חודשים = 27,600 ₪ ובתוספת ריבית של 4% לשנה לפי מחצית התקופה: 30,360 ₪.

הוצאות מיזוג לעתיד: 460 ₪ לחודש X מקדם היוון 259.8414 לפי תוחלת חייו של התובע = 119,527 ₪.

סה"כ עלות אחזקת המזגנים: לעבר 30,360 ₪, ולעתיד 119,527 ₪ = 149,887 ₪.

התובע זכאי לפיצוי רק בגין הצריכה המוגברת של מיזוג האוויר. אעמיד את הפיצוי בפריט זה על סכום של 75,000 ₪, לפי אומדן והערכה.

ל"ו. מכונת כביסה וייבוש:

ב"כ התובע מבקשת לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין היזקקות לכביסות רבות יותר מאשר אדם בריא עקב הדליפות והיציאות הרבות.

בנוסף טוענת ב"כ התובע שהתובע משתמש במכונה בתדירות גבוהה. גם בהנחה שלתובע היו עלויות כביסה אלמלא התאונה הרי שהתוספת בגין התאונה היא כ-5 מכונות בשבוע. הפיצוי המבוקש בגין עלות הפעלת מכונה לעבר הוא: 20,666 ₪, ובאשר לעתיד: 73,518 ₪ (נספח ו' לסיכומי התובע). בגין עלות רכישת מכונה בעבר מבוקש פיצוי בסך 5,555 ₪.

כמו כן מבקש התובע שייפסק לזכותו פיצוי בגין בלאי של כלי מיטה , מצעים וביגוד תחתון לפי 300 ₪ לחודש, דהיינו, 121,932 ₪.

מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של מר מ. קצין מיום 28.12.01 (ת/75) לפיה עלות הפעלה כוללת אחת של מכונת הכביסה ומכונת הייבוש היא 11.78 ₪, ולחודש: 53 ₪.

המדד הרלוונטי לחוות דעת זו הוא של אוקטובר 2000 (עמ' 7 של ת/75).

הסכום המשוערך של עלות הפעלה אחת : 13.15 ₪, להפעלה כוללת אחת.

ב"כ הנתבעים מבקש בסיכומיו שבית-המשפט יערוך את חישוב הפיצוי לפי חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים של מר ג. האס (נ/18) מ-17.2.2002. מר האס חישב עלות הפעלה אחת של מכונת הכביסה והייבוש בסכום של 9 ₪. כותב מר ג. האס בחוות דעתו שהפעלה מוגברת של מכונת הכביסה והייבוש לה זקוק הנכה, היא בשיעור של 25% יותר מצריכתו של מבוגר (הצורך 4.3 מכונות בחודש), ולכן העלות היא 10 ₪ לחודש, בגין עודף הכביסה והייבוש של הנפגע, ובשערוך ממדד ינואר 2002 עד היום 10.93 ₪.

עוד טוענים הנתבעים שבקשתו של התובע לפסוק לו פיצוי בגין בלאי של מצעים, ביגוד, וכלי מיטה, בסך של 300 ₪ לחודש הוא מוגזם וללא כל בסיס מוצדק. ב"כ הנתבעים מפנה לסיכום המחלה ת/19 לפיו אין בתיעוד תלונה על בריחות שתן, מה גם שחוות דעתו של מר ג. האס נערכה על יסוד ההנחה שלנכים יש צורך מוגבר בכביסה.

הנתבעים מבקשים שבית-המשפט יעריך את הפיצוי בגין הפעלה מוגברת של מכונת כביסה וייבוש לפי קביעתו של מר ג. האס, משמע, בסכום של 39 ₪ לחודש, או לחילופין סך של 46 ₪ לחודש, שהוא הממוצע בין שני המומחים.

לאחר שעיינתי בטיעוניהם של הצדדים, נראה לי שאין מקום לפסוק פיצוי בגין רכישת מכונת כביסה וייבוש שמקובלות כיום במשקי בית רבים.

אקח בחשבון הפעלה אחת נוספת של מכונת כביסה וייבוש, לשבוע, משמע, 4.3 פעמים בחודש X 11.78 ₪ עלות הפעלה אחת, כאמור בחוות דעתו של מר מ. קצין, ת/75 = 51 ₪ לחודש. סכום זה יש לשערך מן המדד הקובע לפי חוות דעת מר מ. קצין, אוקטובר 2000 (עמ' 7 לחוות דעתו, ת/75), השווי המשוערך: 57 ₪ לחודש.

מאז שחרורו של התובע מאשפוזו הראשון בבית לוינשטיין (4.6.96) עד היום חלפו כ-134 חודשים X 57 ₪ לחודש = 7,638 ₪, ובתוספת 4% ריבית לשנה לפי מחצית התקופה: 9,344 ₪.

לעתיד: 57 ₪ לחודש X מקדם היוון 259.8414 לפי תוחלת חייו של התובע = 14,811 ₪.

את ההוצאה בגין בלאי מוגבר של ביגוד, לבנים ומצעים, אני מעריך בסכום של 10,000 ₪.

סך כל הפיצוי בגין הוצאות עודפות של כביסה, ייבוש ובלאי: 34,155 ₪ .

ל"ז. הוצאות רפואיות, ופרא-רפואיות:

אפרט תחילה את המחלוקות בין הצדדים ותמצית טיעוניהם של הצדדים בנושאים אלה.

פיזיותרפיה, הידרותרפיה ושחיה: התובע טוען שהרופאים המטפלים המליצו לו על טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה והמומחית השיקומית ד"ר א. פרבר המליצה על פעמיים בשבוע פיזיותרפיה ושחייה במועדון כמו ספיבק, וכן רכיבה טיפולית.

התובע מבקש שהפיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה ייפסק לו עבור 8 טיפולים בחודש וכן מבקש לחשב את עלות הטיפול הפיזיותרפי לפי מחיר ממוצע שבין קופת-החולים לעלות איגוד הפיזיותרפיסטים כלומר 158.5 ₪ לטיפול.

באשר להידרותרפיה ושחיה מבקש התובע שייפסק לו פיצוי בעלות של מנוי שנתי לקאנטרי קלאב בעפולה, כן עבור 6 טיפולים הידרותרפיים לשנה לפי 120 ₪ לטיפול.

הנתבעים טוענים שהמומחית הרפואית ד"ר א. פרבר קבעה שדרושה לתובע פיזיותרפיה בהיקף של פעמיים בשבוע.הנתבעים טוענים שהתובע זכאי לקבל את הטיפולים במסגרת קופת חולים ואין לקבל את הטענה לפיה חבר קופה זכאי רק ל- 12 טיפולים בשנה מאחר וקופת-החולים חייבת להעניק כל טיפול וכל שירות רפואי הקבוע בתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

לכן טוענים הנתבעים שיש לדחות את דרישת התובע לפיצוי בגין הטיפול הפיזיותרפי.

באשר לטיפולי ההידרותרפיה והשחייה טוענים הנתבעים שד"ר א. פרבר לא אישרה הידרותרפיה בנוסף לפיזיותרפיה, אלא הסכימה לכל היותר להידרותרפיה כתחליף לפיזיותרפיה, כך ששניהם יבוצעו בסך-הכל פעמיים בשבוע.

באשר לשחיה טוענים הנתבעים שד"ר א. פרבר המליצה על כך במסגרת של פעילות ספורטיבית, ולשיטתה הרכיבה הטיפולית יכולה גם כן להיות בגדר הפעילות הספורטיבית עליה היא ממליצה.

לכן טוענים הנתבעים שאין מקום לפיצוי בגין השחיה למשך כל תקופת העתיד אלא רק לתקופה מוגבלת שניתן להעריכה לכל היותר בשנה- שנתיים.

רכיבה טיפולית:

התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין שיעורי רכיבה טיפולית ומצטט את דברי המומחית השיקומית לפיהם היא ממליצה לתובע לבצע פעילות ספורטיבית כלשהי, ועליה נמנית גם הרכיבה. התובע מבקש לפסוק לו מינימום שיעור כפול בשבוע, שאורכו 60 דקות ועלותו 174 ₪.

הנתבעים טוענים שאין כל הצדקה לקבל את דרישת התובע לטיפול של שעה שלמה ברצף שמהווה שיעור כפול, מה גם שלטענתם ד"ר א. פרבר לא קבעה שיש צורך בשיעור כפול, ולכן מסכימים הנתבעים לפצות את התובע בגין שיעור בודד שעלותו 87 ₪, וזאת אחת לשבוע.

תרופות וטיטולים:

התובע טוען שבהתאם לקביעת המומחית השיקומית וסיכומי המחלה הוא זקוק לתרופות רבות באופן קבוע. בגין התרופות הקבועות חייב התובע לשלם 220 ₪ לחודש, ובנוסף יש תרופות שאינן כלולות בסל הבריאות.

התובע גם צריך לשלם השתתפות עצמית ברכישת אביזרי צינתור. לטענת התובע הוא משלם בגין התרופות 400 ₪ לחודש, כאומדן, ומבקש שבית-המשפט יאשר סכום זה במלואו.

לטענת התובע הוא נזקק לטיטולים לסירוגין, ולכן מבוקש לפסוק לזכותו שלוש חבילות טיטולים לחודש, בשווי של 3,600 ₪ לשנה.

הנתבעים טוענים שהתובע טועה בטענתו בכל הנוגע לסל הבריאות, הואיל וחלק מן התרופות להן טוען התובע כלולות בסל הבריאות, ולכן אין להיענות לדרישת התובע בכל הקשור לתרופות אלה.

עוד טוענים הנתבעים שאומנם תיקרת התשלום עבור תרופות היא 220 ₪ לחודש, אך העדה גב' שושנה קציר מטעם קופת-חולים העידה שכל התרופות בהן משתמש התובע מסתכמות בהשתתפות כספית שלו בסכום של 180 ₪.

עוד טוענים הנתבעים שאין מקום להיענות לדרישת התובע לפצותו בגין שלוש חבילות טיטולים לחודש שכן ד"ר א. פרבר לא אישרה נחיצותו של פריט זה.

זריקות CAVERJECT:

התובע טוען שהוא זקוק לזריקות אלה לצורך השגת זיקפה וכן טוען שהוא רכש זריקות אלה באופן פרטי בעלות של 120 ₪ לזריקה.

הנתבעים טוענים ביחס לכך שזריקות אלה כלולות בסל הבריאות. לתמיכה בטענתם צירפו הנתבעים לסיכומיהם את נספח ו' שהוא מסמך של חברת "מדיק", וכן את צו ביטוח בריאות ממלכתי (תרופות בסל שירותי הבריאות) התשנ"ה-1955, לתמיכה בטענתם שזריקה זו כלולה בסל הבריאות.

טיפולי פוריות:

התובע טוען שד"ר א. פרבר אישרה את המלצת הרופאים המטפלים וקבעה כי חלק בלתי נפרד מן הטיפול בבעיות של נפגעי חוט השדרה הוא טיפול פוריות. מאחר וקופת החולים אינה מממנת טיפולים אלה מבקש התובע לפסוק לו פיצוי המתאים להולדת 3 ילדים לפי העלויות הנקובות במוצגים ת/72 ו-ת/63.

הנתבעים טוענים מנגד שמן השאלה של ב"כ התובע (ת/25 א') ומתשובת ד"ר א. פרבר (ת/24) עולה ששאיבת זרע ושמירתו הוא הליך שמתבצע רק פעם אחת, הליך שכבר בוצע לתובע, ולכן אין צורך בפעם נוספת, מה גם שעם הזמן קופת החולים הכירה בהליך זה והוא מכוסה על ידה.

ביחס לעתיד טוענים הנתבעים שאין מקום לקבוע פיצוי כלשהו מאחר שהתובע לא הניח תשתית ראייתית המורה שהתובע מתכוון לבצע היום או בעתיד פעולות הפריה.

טיפול נפשי:

התובע טוען שהמומחית השיקומית המליצה על טיפול נפשי תמיכתי במשך השנה- שנתיים הקרובות. טיפול נפשי ממומן ע"י קופת-חולים בשנתיים הראשונות לאחר הטראומה ולא לאחר מכן. התובע מבקש שייפסק לזכותו סכום דומה לזה שנפסק בת.א (מחוזי חיפה) 1269/93 רן שרון ואח' נ' משה מזרחי ואח' (סכום של 30,000 ₪).

הנתבעים טוענים שד"ר א. פרבר הורתה על טיפול נפשי למשך "השנתיים הקרובות", משמע, לאחר הגשת חוות דעתה, שנתיים אלה חלפו מזמן, ולכן הטיפול אינו דרוש ואינו רלוונטי.

בנוסף טוענים הנתבעים שהתובע טועה כשהוא טוען שקופת החולים מאשרת טיפול נפשי בהיקף של 30 טיפולים לשנה, ולכל היותר 60 טיפולים לשנתיים אחרי הטראומה, שכן לטענת הנתבעים השנתיים שלגביהן הטיפול מאושר אינן חייבות להתחיל דווקא ממועד הטראומה.

עוד טוענים הנתבעים שהטיפול הנפשי כלול בסל הבריאות על-פי התוספת השנייה לחוק ולא צויינה שם הגבלה כלשהי למועד של שנתיים או למועד אחר כלשהו.

בדיקות מעבדה, התייעצות רפואית וטיפולים נגד כאב:

התובע טוען שעליו לשלם מפעם לפעם לחדר מיון, להתייעצות רופא וכו', לכן יש להניח שהוא יזדקק גם בעתיד לטיפולים לא קבועים, התייעצויות ובדיקות רפואיות שלא תיכללנה בסל הבריאות ולכן מבקש התובע פיצוי גלובלי בסכום של 50,000 ₪ בגין פריט זה.

באשר לטיפולים נגד כאב טוען התובע שהוא קיבל בעבר טיפולי רפלקסולוגיה וכו' ומבקש פיצוי גלובלי בסכום של 50,000 ₪ עבור התקופות בהן כאביו הם בלתי נסבלים.

הנתבעים מתנגדים לדרישות התובע בנושא טיפולים והתייעצויות מאחר ואלה כלולים בסל הבריאות לפי התוספת השנייה לחוק.

ל"ח. נתתי דעתי לטיעוניהם המפורטים של באי כח שני הצדדים בכל הנוגע לטיפולי פיזיותרפיה של התובע, טיפולי הידרותרפיה, שחיה, רכיבה טיפולית, תרופות וטיטולים, זריקות CAVERJECT, טיפולי פוריות, טיפול נפשי, בדיקות מעבדה, התייעצויות רפואיות וטיפולים נגד כאב, כמפורט לעיל.

בעיקרו של דבר אמור התובע לעשות שימוש בראש וראשונה באפשרויות העומדות לרשותו לקבלת הטיפולים השונים והתרופות להם הוא נזקק במסגרת קופת החולים בה הוא חבר.

בתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, מפורטים שירותי הבריאות שהמבוטח זכאי לקבל אותם. אני מפנה לאמור בסוגיה זו בע"א 5557/95 + 6881/95, סהר נגד אלחדד, פ"ד נ"א (2) עמ' 724, בעמ' 752:

”אכן, דעתי היא, כי על יסוד הנמקות דומות לאלה שאומצו ביחס לניכוי גימלאות המוסד, יש לנכות גם את הוצאות הטיפולים הרפואיים אשר הניזוק זכאי לקבל מקופת החולים שבה הוא חבר. הענקת הזכות בסעיף 22 לחוק הבריאות לקופת חולים לתבוע מהמזיק את סכום ההוצאות שהוציאה בעבור טיפולים רפואיים שסיפקה לניזוק, מעבירה את זכויותיו של הניזוק כלפי המזיק אל קופת החולים. גם כאן חל עקרון הסוברוגציה. גם כאן יש למנוע את המצב שעל-פיו יחויב המזיק לשלם לניזוק בגין הוצאות רפואיות, ואחר-כך יהיה חשוף לתביעה מצד קופת חולים. שאם לא כן, יחויב המזיק לשלם כפל הוצאות רפואיות, ובסופו של דבר, יישא בתשלום פיצויים בשיעור העולה על סך כל הנזק של הניזוק. הדבר ימנע גם את המצב שבו יקבל הניזוק גם טיפול רפואי חינם וגם את הוצאות עלותו ועל-ידי כך יקבל פיצויים בסכום העולה על הנזק שנגרם לו”

וכן בע"א 6431/96+6560/96, אן בר-זאב ואח' נגד קרנית, פ"ד נ"ב(3) עמ' 557, בעמ' 571:

”......לא ראינו לסטות מפרשת אלחדד המעוגנת בהוראות חוק ביטוח בריאות ובזכות השיבוב שקיימת לקופת החולים נגד המזיק לשיפויה בגין הוצאות הנגרמות לה בשל טיפולים רפואיים שהיא מספקת לנפגעי תאונות (סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות). שנית, לגבי שתי הטענות הנוספות לא הובאו ראיות. לתובעת קיימות זכויות על-פי חוק ביטוח בריאות, ואם תעמוד עליהן, כפי שעליה לעשות במסגרת חובתה להקטין את הנזק (וראה לעניין זה בספרו של ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף [9], בעמ' 513), תוכל לקבל חינם את הטיפול הרפואי שהיא נזקקת לו”

יחד עם זאת יש לקחת בחשבון מקרים שבהם תימנע מן התובע אפשרות לקבל טיפול במסגרת קופת החולים בה הוא חבר, כגון, כאשר הטיפולים שהתובע זקוק להם חורגים ממכסת הטיפולים שקופת החולים בה התובע חבר מוכנה ליתן, או כאשר התובע ייאלץ לשאת במידה כזו או אחרת בהשתתפות כספית של העלויות השונות, והכוונה היא: לטיפולים נפשיים, תרופות, התייעצויות רפואיות, בדיקות מעבדה וטיפולים נגד כאב.

לכן, ראוי לפסוק לזכות התובע פיצוי שיאפשר לתובע לקבל את הטיפולים הנ"ל, להם הוא נזקק ויזדקק, בהתחשב בכך שהתובע עשוי להיזקק לטיפולים מן הסוג הנ"ל מעבר לאלה המוענקים במסגרת קופת החולים בה הוא חבר, או שיהא על התובע לשאת בהשתתפות עצמית של חלק מן העלויות.

נראה לי שנכון יהיה לפסוק לזכות התובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסכום של 50,000 ₪, כשבקביעת שווי הפיצוי לקחתי בחשבון שמדובר בתקופה של שנים רבות לעתיד, בהתאם לתוחלת החיים של התובע.

באשר לטיטולים: מן התיעוד הרפואי עולה שבעיקרו של דבר שולט התובע על הסוגרים אך לעיתים הוא סובל מדליפות ו"פנצ'רים". סיכום המחלה ת/19 (מאוקטובר 2002) מורה שהתובע אמנם מצנתר בעצמו עד 5 פעמים ביום, אם כי הוא סובל מבעיות של יציאות לא מסודרות.

בנסיבות העניין נראה לי כי נכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי לעתיד לפי חבילת טיטולים אחת לחודש שעלותה כ- 100 ₪ (נספח ז' לסיכומי התובע), משמע, 100 ₪ לחודש X מקדם היוון 259.8414 (לפי תוחלת החיים) = 25,984 ₪.

ל"ט. לעניין פיזיותרפיה, הידרותרפיה ושחיה:

ד"ר א. פרבר המליצה על טיפול פיזיותרפי פעמיים בשבוע (עמ' 3 לחוות דעתה ת/23, סעיף 4). כמו כן העידה ד"ר א. פרבר שהחיוניות של ההידרותרפיה כלולה בהמלצה לטיפול הפיזיותרפיה, בכך שהסבירה:

”...זה טיפול בבריכה טיפולית זה עוזר לספסטיות ויכול להיות טיפול טוב אבל זה חלק מטיפול פיזיותרפי” (עמ' 260 לפרוט', ש' 14-15).

באשר לחיוניות שבדבר העידה ד"ר א. פרבר:

”יכול להיות שיעשה לו טוב. אני חושבת שפעמיים בשבוע זה מספיק אם זה כולל גם הידרותרפיה. אם יעשה פעמיים בשבוע פיזיותרפיה והידרותרפיה מידי פעם , הידרותרפיה לא עושים באופן קבוע לכל החיים. אני חושבת שזה יכול לעשות רק טוב אבל זה לא דבר שיכול לשנות באיזו מידה את המצב” (עמ' 260 לפרוט', ש'26-23, וכן עמ' 267 לפרוט').

בנוסף הבהירה ד"ר א. פרבר שטיפולי הפיזיותרפיה עליהם המליצה במשולב עם הידרותרפיה הם לכל חייו של התובע (עמ' 264 לפרוט', ש' 28).

מכאן שעל פי המלצת המומחית השיקומית זקוק התובע לטיפולי פיזיותרפיה פעמיים בשבוע שיכללו בתוכם במשולב גם טיפולי הידרותרפיה.

התובע העיד שהוא פנה לקבל טיפולי הידרותרפיה ושילם עבור 10 טיפולים - 120 ש"ח לכל טיפול (עמ' 279 לפרוט', ש'31-27). הצעת המחיר לטיפולים, וכן חשבונית תשלום עבור 10 טיפולים של המרכז לטיפול ותנועה במים, הוגשו ת/46.

העידה בפניי הממונה על סל השירותים בקופת החולים במחוז הצפון, גב' שושנה קציר, (עמ' 318-310 לפרוט'), וכן הוגש מסמך שנערך על ידה ,ת/61, (ומסמך מתקן ת/61 א'), בו מפורטים השירותים להם זכאים חברי הקופה. ממסמך ת/61 עולה שחבר הקופה זכאי למקסימום 12 טיפולי פיזיותרפיה בשנה, כשתעריף מלא לטיפול הוא 156 ₪.

טיפול ההידרותרפיה אינו כלול בסל השירותים, אך ניתן לאשרו במקום טיפול הפיזיותרפיה ובאותו היקף.

נראה לי בנסיבות העניין שיש ללכת בעקבות עמדת המומחית השיקומית אשר המליצה על מתן טיפולים פיזיותרפיים פעמיים בשבוע שיכללו בתוכם במשולב גם טיפולי הידרותרפיה, משמע, שני טיפולים בשבוע, שהם 104 טיפולים בשנה. 12 טיפולים בשנה נותנת הקופה על-פי סל הבריאות. נותרים 92 טיפולים.

מחיר כל טיפול 162 ₪ (שיערוך הסכום של 156 ₪, ממועד ת/61, משמע, מיום 4.3.03).

השווי הכספי של 92 הטיפולים הנ"ל בשנה: 162 ₪ X 92 טיפולים =" 14,904 ₪ לשנה בהיוון לתקופה של 35 שנה לפי מקדם היוון שנתי 21.4872 =" 320,245 ₪.

עסקינן בתקופה ארוכה של 35 שנה לעתיד. אין זה ברור עד כמה יתמיד התובע בטיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה ושחיה, ועד כמה יבצע התובע טיפולים אלה בקביעות וברציפות לאורך זמן.

הייתי מעמיד את הפיצוי בגין פריטים אלה על דרך האומדן וההערכה על סכום כולל של 200,000 ₪. בקביעת הסכום לקחתי כבר בחשבון אפשרות למנוי בבריכה או בקאנטרי, וכן הוצאות שהיו לתובע בעבר בגין פיזיותרפיה והידרותרפיה.

מ. רכיבה טיפולית:

אני סבור שיש לאפשר לתובע פעילות ספורטיבית וזאת נוכח המלצת המומחית השיקומית ד"ר א. פרבר : "אני המלצתי על סוג ספורט, לא קבעתי איזה סוג ספורט" (עמ' 263 לפרוט', ש' 6).

מעדות המומחית עולה שעיקר הסיבות לתמותה של נכים פרפלגים נובע מבעיות קרדיו-וסקולריות, והוסיפה שאחת הדרכים לשפר את תפקוד לב- ריאה היא לתת לנכה עיסוק בספורט, למשל עמידון ( עמ' 270 לפרוט', ש' 6-1).

לענין רכיבה טיפולית העידה ד"ר א. פרבר:

”יש בזה גם סכנות , נפילות למשל, למה אמליץ על משהו שמראש אני יודעת שיש בזה סכנות שיכולות להביא לאסון. לא אוכל להמליץ כמו שאני לא רוצה להמליץ על סוג פעילות ספורטיבית, כל פעילות מבורכת אבל כל אחד צריך לבחור את הסוג של הפעילות שלו”

(עמ' 263 לפרוט', ש' 11-8).

בהמשך עדותה הבהירה ד"ר א. פרבר:

”אני אף פעם לא ממליצה על זה מפני שהסברתי שזה לא שיטת טיפול קונבנציונלית ואני לא יכולה להתייחס לשיטות שאינן נחשבות לקונבנציונליות” (עמ' 267 לפרוט', ש' 16-15).

אך יחד עם זאת, במכתב תשובה של המומחית השיקומית מיום 5.6.05, לשאלות הבהרה של ב"כ התובע המליצה המומחית על הרכיבה הטיפולית, וכך נכתב:

”ללא ספק אפשר לראות ברכיבה טיפולית סוג של פעילות חשובה שיש בה השפעה חיובית, במיוחד על המצב הנפשי של הנפגע. במידה ומתמידים בה, היא יכולה להפוך לפעילות ספורטיבית מהנה ומועילה. עיסוק בספורט כשלעצמו חיוני מאד לנפגעי חוט השדרה המרותקים לכסא גלגלים, על מנת לשמור על כושר גופני ולמנוע עד כמה שניתן תחלואה לבבית.

מסיבה זו נראה לי שרצוי לאפשר לתובע רכיבה טיפולית שבעתיד תהפוך אולי לפעילות ספורטיבית מומלצת ונחוצה”

אני גם מפנה לתצהירה של גב' איבון בן ביחס לרכיבה טיפולית, ת/78, וכן למוצג נ/28: דו"ח בדבר חקירה שנערכה מטעם הנתבעים בחוות הסוסים ביחס לרכיבה הטיפולית.

בשים לב לעמדתה של המומחית השיקומית כפי שזו באה לידי ביטוי במכתבה מיום 5.6.05 ועדותו של התובע (עמ' 280 לפרוט') אני סבור שיש לפסוק לתובע פצוי בגין רכיבה טיפולית, כשגם לגבי פריט זה אני מציין שאין וודאות לגבי השאלה עד כמה יתמיד התובע בפעילות זו, ועד כמה יבצע אותה ברציפות לאורך זמן.

את הפיצוי בגין רכיב זה אני מעמיד לפי הערכתי על סכום של 75,000 ₪ כשבסכום זה כבר לקחתי בחשבון הוצאות שהיו לתובע בעבר בגין פריט זה (ת/59, ת/69, ת/70).

מ"א. לעניין טיפולי פוריות וטיפול מיני:

המומחית השיקומית המליצה בחוות דעתה על טיפול בבעיות מין אצל נפגעי חוט שדרה (עמ' 3 של ת/23). בנוסף, בעדותה התייחסה המומחית לת/25 – מכתב ד"ר רפי חרותי מבית החולים שיבא ביחס לטיפול פוריות לתובע והעידה:

”כן זה חלק מהטיפול. הטיפול הראשוני מתחיל מהדרכה לקיום יחסי מין ומתקדם בשאלה של בדיקה של הפוריות, ואם צריך השלב השלישי אני קוראת לזה, זה שמירת זרע, הפקת זרע ושמירתו, וטיפול בפוריות אם שני בני הזוג מעוניינים בכך” (עמ' 261 לפרוט', ש' 21-23).

התובע העיד שהוא היה בטיפול מיני ששולם על ידו מאחר וקופת-החולים אינה מממנת אלא כל שניתן במסגרתה הוא בדיקת רופא (עמ' 280 לפרוט', ש' 3-13).

ממוצג ת/61 (עמ' 2) עולה שקופת החולים אינה מממנת טיפול בבעיות מין בהן כלולים גם טיפולי פריון (סעיף ו') הואיל ואלה אינם כלולים בסל. גב' שושנה קציר הסבירה בעדותה שכעיקרון קיימת השתתפות של קופת חולים בשיעור של 50% בטיפולים הללו אבל מאחר והמדובר בנפגע תאונת דרכים, אין זכאות (עמ' 316 לפרוט').

כמו כן הוגשה תעודת עובד ציבור מיום 11.5.03 של מר מאיר בן שושן, ת/63, עובד בית החולים שיבא, ובה מפורטות עלויות הטיפול וכן עדכון העלויות, ת/72.

מעיון בתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי עולה שאבחון וטיפול בעקרות, כלול בסעיף 6 (ד) של התוספת השניה, וכן הפריה מלאכותית, לרבות טיפולי הפריה חוץ-גופית, הניתנים לצורך הולדת ילד ראשון ושני לבני זוג שלהם אין ילדים בנישואיהם הנוכחיים.

סעיף 14(ה) של התוספת השניה מתייחס למערכת המין בגבר. ס"ק 4 מתייחס לטיפול בהפרעות בתפקוד מיני.

מעדותו של מר מאיר בן-שושן, (עמ' 322-319 לפרוט'), שהיא מאוחרת למתן תעודת עובד ציבור ת/61, עולה שקופת החולים משתתפת בעלות הפריה עד לסכום של 16,000 ₪, ומעבר לכך המטופל ישלם מכיסו (עמ' 320 לפרוט').

לפיכך אני סבור שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין טיפולי מין וטיפולי פוריות להם יידרש התובע מעבר למימון הניתן במסגרת סל הבריאות.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה על התובע להניח תשתית ראייתית לכך שהוא מעוניין בהבאת ילדים לעולם בעתיד, על מנת שייפסק לו פיצוי בפריט זה. אלמלא התאונה היה התובע מקים משפחה, וברבות הימים מביא ילדים לעולם, ולכן יש לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, בהתאם למפורט לעיל, וזאת על דרך האומדן וההערכה בסכום של 50,000 ₪.

מ"ב. סך כל הפיצוי בגין ההוצאות הרפואיות והפרא-רפואיות הינו:

1. פיצוי בגין טיפולים נפשיים, תרופות, התיעצויות רפואיות, בדיקות מעבדה וטיפולים נגד כאב, החורגים מן המכסה הניתנת על ידי קופת החולים, וכן השתתפות כספית בעלויות שונות : 50,000 ₪.

2. טיטולים : 25,984 ₪

3. פיזיותרפיה, הידרותרפיה ושחיה: 200,000 ₪

4. רכיבה טיפולית : 75,000 ₪

5. טיפולי פוריות וטיפול מיני: 50,000 ₪

_______________

סה"כ הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות : 400,984 ₪

מ"ג. שירותי ליווי:

התובע מבקש כי ייפסק לו פיצוי בגין הצורך בשירותי ליווי. סכום הפיצוי המבוקש הוא 250,000 ₪.

הנתבעים טוענים שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת שתאפשר פסיקת פיצוי, שכן לטענתם מעדות התובע עולה שהוא מסתדר בנושא המיני מה גם שהתובע לא העיד ביחס לצורך בכך.

אני סבור שאין מקום לפצות את התובע בגין פריט זה.

אני מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 16.10.06 וכוונתי היא לע"א 11152/04 פלוני ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, ("אתר נבו") שם נפסק שאין לקבל ככלל את הגישה לפיה הכירו בתי המשפט בשירותיהן של נערות ליווי, ואני מפנה לדברי המשנה לנשיאה כב' השופט א. ריבלין בפיסקה 15:

”כאמור, יש מקום לפסוק לניזוק שיכולתו לקיים יחסי מין נפגעה , פיצוי עבור נזק ממוני, מקום בו שימוש בתרופה או מפגש עם רופא, פסיכולוג או פסיכיאטר (ואפילו אולי סרוגייט- כאמור אין אנו מביעים כל עמדה בעניין זה) עשויים לסייע לו ולשפר את מצבו. ואולם מעבר לכך, נראה כי התרופה אותה מציעים דיני הפיצויים לנזק שבו מדובר אינה תרופה מכוונת- מטרה. ספק אם ניתן לסווג את ההיזקקות לשירותי- ליווי כסעד- מתקן אל מול ההפסד הכרוך באובדן היכולת לקיים יחסי- מין”

נפסק כי סיווג הנזק בגין הפגיעה בתפקוד המיני במסגרת ראשי הנזק הלא ממוניים, הנותנים ביטוי לפגיעה, אך נמנעים מהגדרת דרכי הטבתה, הוא הסיווג ההולם.

באותו מקרה קבע בית-המשפט העליון כי מאחר ובנסיבות המקרה הקונקרטי לא הונחה תשתית המלמדת על צורך של המערער לסיפוק צרכיו המיניים בדרך של פנייה לשירותי ליווי בוטל הפיצוי שפסק לו בית-המשפט המחוזי בגין שימוש בשירותי ליווי, ואושר פיצוי ממוני של 100,000 ₪ בגין תרופות וטיפולים שנועדו לשיפור התפקוד המיני, ולגבי ההיבט הלא-ממוני של הנזק נקבע שהוא כלול בראש הנזק שאיננו ממוני (גם שם מדובר היה בתאונה לפי חוק הפלת"ד).

גם במקרה שבפנינו סבורני, בשים לב לכל המוסבר לעיל, שאין מקום לפיצוי בגין שירותי ליווי.

באשר לפיצוי הממוני של טיפולי פוריות וטיפול מיני נפסק לתובע פיצוי כספי כמפורט כבר לעיל, ואילו באשר לנזק שאיננו ממוני הרי הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק שאיננו ממוני בשיעור של 100% איננו מאפשר פסיקת פיצוי נוסף בפריט זה.

מ"ד. אביזרים וציוד שיקומי:

אפרט תחילה את המחלוקות שבין הצדדים בראש נזק זה:

1. כסא גלגלים וכסא שירותים.

המומחית השיקומית ד"ר א. פרבר קבעה שהתובע זקוק לכסא גלגלים וכסא שירותים אשר יש להחליפם כל חמש שנים.

התובע מבקש כי ייפסק לו פיצוי בהתאם לחוות דעתו של מר יעקב מעוז (ת/1) מנכ"ל חברת "גפים", אשר המליץ על כסא גלגלים בעלות של 14,500 ₪ וכסא שירותים בעלות של 3,250 ש"ח.

בנוסף מבקש התובע שבית-המשפט ידחה את חוות דעתו של מר ג. האס שהמליץ, לטענת התובע, על כסאות כבדים ומיושנים אשר אינם מותאמים לאנשים צעירים ופעילים.

בנוסף מבקש התובע שייפסק לו פיצוי גם בגין כסא גלגלים רזרבי שעלותו על-פי חוות הדעת של מר יעקב מעוז, ת/1, 12,000 ₪.

הנתבעים מתנגדים לדרישות התובע וטוענים שביחס לעבר אין כל הצדקה להחלפת כסא גלגלים בהפרש של שנה אחת (עיינו במוצגים ת/34 , ת/35), וכן טוענים הנתבעים שהציוד השיקומי מכוסה, לפי עמדת הנתבעים, בתוספת השלישית של חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

ב"כ התובע מפנה בסיכומיה לנספח י"א, תעודת עובד ציבור של היועצת המשפטית של לשכת הבריאות חיפה, לפיה משרד הבריאות מספק תותבות ואביזרים לנכים רק כשאין גורם מממן, כדוגמת מזיק צד ג', וכן מפנה ב"כ התובע לנספח י"ב של סיכומיה. נוהל אישור מכשירי שיקום וניידות במשרד הבריאות לפיו אין משרד הבריאות משתתף במימון מכשירי שיקום וניידות לנפגעי תאונות דרכים, וזאת משנת 1979 ואילך.

אוסיף, שבתיק בש"א 9706/06 ציינתי בהחלטה מיום 3.7.06 שכסא הגלגלים האחרון נרכש על ידי התובע ביוני 2001, ולפיכך חייבתי את הנתבעות מס' 2 ומס' 3 לשלם לתובע חד-פעמית את הסכום של 25,570 ₪ לפי הצעת המחיר של המרכז הישראלי לאיכות חיים מיום 28.6.06, בגין רכישת כסא גלגלים.

2. כרית למניעת פצעי לחץ:

המומחית השיקומית קבעה שהתובע זקוק לכרית למניעת פצעי לחץ המתבלה אחת בשלוש שנים.

התובע מבקש שייפסק לו פיצוי גם בגין כרית רזרבית למקרה והכרית תתלכלך.

בתחשיבו מסתמך התובע על חוות דעת של מר מעוז (ת/1) שקבע שעלות כרית הינה 2,200 ₪.

בתיק בש"א 9706/06 הנ"ל חייבתי בהחלטה מיום 3.7.06 את הנתבעות מס' 2 ומס' 3 לשאת בתשלום של 5,000 ₪ בגין שתי כריות חדשות.

3. מיטה:
ד"ר א. פרבר קבעה שהתובע זקוק למיטה בגובה כסא הגלגלים עם הכוונה חשמלית.

התובע מבקש כי ייפסק לו פיצוי עבור מיטה זוגית, מיטה אותה רכש בפועל אשר תשמש אותו ואת בת זוגו/אשתו בעתיד. כמו כן טוען התובע שאין לקבל את חוות דעתו של מר ג. האס בענין זה.

הנתבעים טוענים שאין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין מיטה זוגית הואיל והמומחית השיקומית לא קבעה שיש להכין מיטה כזו גם לזוגתו של התובע. עוד נטען שאין מניעה לכך שמיטה זוגית תהיה מורכבת משתי מיטות נפרדות הצמודות זו לזו ולכן אין כל הצדקה לרכישת מיטה זוגית.

4. מזרון למניעת פצעי לחץ:

המומחית השיקומית קבעה בחוות דעתה שהתובע זקוק למזרון למניעת פצעי לחץ, וכן העידה שיש להחליף את המזרון כל שלוש שנים כמו את הכרית (עמ' 262 לפרוט', ש' 18-17). לפיכך מבקש התובע לערוך את התחשיב על יסוד המלצת מר יעקב מעוז למזרן מסוג Tempur שעלותו 7,200 ₪ (מוצג ת/1) ולכך יש להוסיף כיסוי מזרן לנוכח הדליפות.

5. עמידון: התובע טוען שהמומחית השיקומית המליצה בעדותה שלתובע יהיה עמידון (עמ' 262 לפרוט', ש' 10) ולכן יש לפצותו בגין רכישה זו.

הנתבעים טוענים שלא היתה כל הצדקה לכך שהתובע ירכוש עמידון הואיל וניתן לקבל את השימוש בעמידון גם במסגרת של מרפאות בהן קיים המכשיר, מה גם שלטענת הנתבעים ד"ר א. פרבר לא המליצה על רכישת עמידון.

6. מכשיר לשיכוך כאבים TENS: ד"ר א. פרבר קבעה שהתובע זקוק למכשיר זה לצורך שיכוך הכאבים (עמ' 3 לחוות דעתה ת/23). מטעם הנתבעים הציע מר ג. האס בחוות דעתו נ/17 על רכישת מכשיר טנס שעלותו 520 ₪.

טוען התובע שאין ליתן משקל לעדותו של מר ג. האס בכל הקשור למכשיר זה (עמ' 402-401 לפרוט').

לאחר שעיינתי בחוות הדעת ולאחר ששקלתי את כל הטענות המפורטות של הצדדים, נראה לי שיהיה זה נכון לפסוק בגין עלות אביזרים וציוד שיקומי פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסכום כולל של 250,000 ₪, נכון להיום.

אבהיר שבקביעתו של סכום זה כבר הבאתי בחשבון את הסכומים שנפסקו לתובע בתיק בש"א 9706/06 בהחלטה מיום 3.7.06 בגין רכישת כסא גלגלים וכריות.

מ"ה. פיצוי בגין אביזרים למילוי שעות הפנאי:

התובע טוען שבגין מצבו הרפואי הוא נאלץ לשהות רוב הזמן בביתו ולכן הוא רכש מערכת קולנוע ביתית, מחשב, חיבור לאינטרנט, וכן רכש מנוי לסיפריית וידאו. התובע מבקש שייפסק לו פיצוי גלובאלי בגין זאת בסכום של 70,000 ₪.

הנתבעים סבורים שאין כל יסוד לדרישת התובע לפיצוי בגין מכשיר קולנוע ביתי ומחשב שכן המדובר בציוד אשר קיים אצל המונים ואין כל מקום לקשור את הצורך בכך לתאונה ולכן אין לפסוק פיצוי בגין רכישות אלה.

אין לי ספק בכך שהאביזרים המנויים לעיל יש בהם כדי לסייע בידי התובע, שנאלץ לשהות בביתו זמן רב יותר ממה שהיה שוהה בביתו אלמלא התאונה, ואולם נראה לי שמדובר באביזרים מקובלים המצויים כיום בבתים רבים ולכן אין מקום לחייב את הנתבעים במימון רכישתם של אביזרים אלה.

מ"ו. פיצוי בגין תוספת עלות נופש שנתי:

התובע מבקש לפסוק לזכותו פיצוי בגין תוספת עלויות חופשה בטענה שעלויות החופשה של התובע לאחר פגיעתו בתאונה הן גבוהות לפחות פי 3 מאשר עלותן טרם פגיעתו.

כמו כן טוען התובע שהוא זקוק לליווי ולכן דרוש מימון נסיעת המלווה של התובע ומימון עלויות שהייתו של המלווה בחופשה עם התובע.

הנתבעים טוענים שאין לתובע כל צורך בזמן עזרה נוסף בהיותו בנופש שכן התובע זקוק לעזרה הן בהיותו בבית והן בשהותו בנופש.

אני סבור שנוכח הצורך במימון נסיעת מלווה, שמתלווה לתובע, עלולה יציאתו של התובע לנופש להיות יקרה יותר (כגון כרטיס טיסה נוסף, כניסה לאתרים שונים, וכיוצ"ב).

נראה לי כי נכון יהיה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום גלובלי של 25,000 ₪.

מ"ז. פיצוי בגין נזק לא ממוני:

נכותו של התובע היא בשיעור של 100%. הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק שאיננו ממוני, כולל ריבית, מסתכם ב-235,863 ₪.

מ"ח סכום הנזקים:

בהתאם להסדר הדיוני זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 75% מסכום הנזקים, דהיינו: 5,947,361 ₪.

מ"ט. מסכום הנזקים יש להפחית את תקבולי המוסד לביטוח לאומי של התובע, לעבר ולעתיד.

להלן שווי גמלאות הביטוח הלאומי נכון ליום 30.6.06 לפי חוות הדעת האקטואריות של מר שי ספיר מיום 27.7.06. (הסכומים שבחוות הדעת כוללים תוספת הצמדה לתשלומי עבר, נכון ליום 30.6.06).

סכום זה של 1,782,425 ₪ יש להצמיד מן המדד שהיה ידוע ביום 30.6.06 (מאי 2006), עד היום.

השווי המשוערך 1,773,156 ₪.

על כך יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה לתקופה מיום 30.6.06 עד היום וזאת ביחס לתשלומי העבר המשוערכים של קצבאות הנכות הכללית, לפי מחצית התקופה (30.1.07) = 7,161 ₪.

בנוסף, ריבית בשיעור של 4% לשנה מיום 30.6.06 עד היום, ביחס לתשלומי העבר המשוערכים של קצבאות השירותים המיוחדים, לפי מחצית התקופה (30.1.07) =" 5,304 ₪ .

וכן, ריבית בשיעור של 4% לשנה מיום 30.6.06 עד היום ביחס לתשלומי העבר המשוערכים של קצבאות הניידות, לפי מחצית התקופה (30.1.07) = 3,599 ₪.

סה"כ תקבולי הביטוח הלאומי המשוערכים, כולל ריבית על תשלומי העבר עד היום: 1,789,220 ₪.

בהתאם להסדר הדיוני יש להפחית רק 75% מתשלומי הביטוח הלאומי, דהיינו, יש להפחית סך של 1,341,915 ₪.

יתרת הנזקים של התובע תחושב איפוא כדלקמן:

75% מן הנזק: 5,947,361 ₪, מינוס 75% מתשלומי הביטוח הלאומי, 1,341,915 ₪ = 4,605,446 ₪.

בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% = 598,708 ₪, ומע"מ על שכר הטרחה = 92,800 ₪, וביחד: 5,296,954 ₪.

נ. לתובע בוצעו תשלומים תכופים המסתכמים, לפי נספח ח' של סיכומי ב"כ הנתבעים, בסכום של 1,518,874 ₪ שיש להפחיתם מיתרת הנזק, דהיינו, יתרת הנזק לאחר ניכוי התשלומים התכופים : 3,778,080 ₪.

עוד יש להפחית את הסכום של 169,500 ₪ שבו חוייבו הנתבעות כתשלום על חשבון המגיע, וזאת בפסק דין חלקי מיום 9.7.06, (שעל הנתבעות היה לשלמו בתוך 30 יום), בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכר הטרחה = 194,950 ₪, ששוויו המשוערך כולל הצמדה וריבית מיום 9.8.06 עד היום = 201,492 ₪.

סה"כ הפחתת התשלומים התכופים (1,518,874 ₪), ולרבות הפחתת התשלום המשוערך נשוא פסק הדין החלקי מיום 9.7.06, מביא להפחתת סכום של 1,720,366 ₪ מיתרת הנזק של התובע.

לפיכך, יתרת סכום הפיצוי שהתובע זכאי לקבל מן הנתבעים, אחרי הפחתת 75% מתשלומי הביטוח הלאומי, ולאחר ניכוי התשלומים התכופים, לרבות התשלום נשוא פסק הדין החלקי, היא: 3,576,588 ₪.

לסכום זה יש להוסיף את עליית מדד חודש יולי 2007, כפי שהתפרסם ביום 15.8.07, דהיינו, עליית מדד של 1.1% = 3,615,930 ₪.

נ"א. אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 3,615,930 ₪ בתוספת אגרת המשפט שהתובע נשא בה בסך 593 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד תשלום האגרה (19.3.96) עד היום.

התשלום יבוצע במשרד ב"כ התובע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

בנוסף ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהחזר תשלום שלוש חוות הדעת של מר מ. קצין, וכן תשלומי העדים כפי שפסקתי בעמ' 144 לפרוט', עמ' 154 לפרוט', עמ' 159 , עמ' 162, עמ' 173, עמ' 176, עמ' 177, עמ' 192, עמ' 195, עמ' 213-212, עמ' 220, עמ' 319, עמ' 322, ועמ' 452 לפרוט', בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד ביצוע התשלום בגין חוות הדעת ו/או בגין העדויות, ועד היום.

ככל שתהא מחלוקת בין הצדדים ביחס להוצאות משפט נוספות תוכל ב"כ התובע להגיש בקשה לשומת הוצאות, וב"כ הנתבעים יוכל להתייחס לכך.

את יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין הליך זה , ישלמו הנתבעים במישרין לקופת בית המשפט, לפי דרישה שתמציא מזכירות בית המשפט למשרד ב"כ הנתבעים.

נ"ב. ככל שהנתבעים ביצעו לתובע תשלומים תכופים נוספים לאחר התשלום התכוף של 30.6.06, יהיו הנתבעים רשאים להפחית תשלומים אלה מן התשלום המגיע לתובע בהתאם לפסק דין זה.

כמו כן: כעולה מעיון בנספח ט"ו של סיכומי ב"כ התובע, ומנספח ח' לסיכומי ב"כ הנתבעים, לא בוצע שערוך של התשלומים התכופים הנ"ל בסך 1,518,874 ₪ (ועיינו גם בפיסקה י"ז לסיכומי ב"כ התובע).

מובן שאת התשלומים התכופים הנ"ל יש גם-כן לשערך (הפרשי הצמדה וריבית). ככל שתהא על כך מחלוקת בין הצדדים, יוכלו הצדדים או מי מהם להגיש לבית המשפט בקשה מתאימה למתן הוראות.

ניתן היום ז' באלול, תשס"ז (21 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ שני הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.