בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

רע"א 95 / 5379

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט י' טירקל

כבוד השופטת ד' ביניש

המבקשת: "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ

נ ג ד

המשיב: בנק דיסקונט לישראל בע"מ

משיבים פורמליים: גזאל עדנאן בין בשיר

חליל ראיד מחמד

מדינת ישראל, משרד התחבורה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו

של בית המשפט המחוזי בחיפה

מיום 19.9.93 בע"א 606/93

שניתן על ידי כבוד השופטים סלוצקי,

יעקובי-שוילי, גילאור

תאריך הישיבה: כח' בתמוז תשנ"ו (15.7.96)

בשם המבקשת: עו"ד ע. מיכלין

בשם המשיב: עו"ד ש. כרוב

פסק-דין

השופטת ט' שטרסברג-כהן

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את הערעור שהוגש לפניו על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה, והותיר על כנו את פסק הדין שבו דחה בית משפט השלום על הסף את תביעתה של סהר חברה ישראלית לביטוח (להלן: חברת הביטוח) כנגד בנק דיסקונט לישראל (להלן: הבנק) ושני נתבעים נוספים - (להלן: הגנב והקונה) לשיפוי בגין תגמולי הביטוח ששילמה לבעל הרכב המבוטח (להלן: בעל הרכב), בעקבות גניבת רכבו. הבקשה תידון כערעור.

2. על פי האמור בכתב התביעה, נגנבה מכוניתו של בעל הרכב והוצאו ממנו במרמה מסמכי הרכב. הרכב נגנב כאשר בעל הרכב ביקש למוכרו ומי שהציג עצמו כקונה ואף ערך עם המוכר זיכרון דברים לרכישתו, ביקש לערוך נסיעה קצרה ברכב כדי לבדוק את תקינותו. הוא ניצל נסיעה זו כדי לגנוב את הרכב שלא הוחזר לבעליו. ביום 1.9.89 פנה הגנב לבנק על מנת להעביר את הבעלות ברכב על שמו. הוא עשה זאת באמצעות שטר מכר שבו זייף את חתימת בעל הרכב, ומכר את הרכב לקונה.

3. הפעולה הנ"ל נעשתה בבנק מכוח תקנות 283 ו284-א לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- כנוסחן במועד הרלוונטי (להלן: התקנות).

על פי התקנות כנוסחן אז, היה על בעל הרכב לחתום על שטר מכר, להחתים עליו את הרוכש ולמסור את השטר למשרד הרישוי או לאחד הבנקים. אם נעשה הדבר בבנק, הועבר השטר על ידי הבנק למשרד הרישוי לאחר תשלום אגרת רישום שינוי בעלות ולאחר שהבנק אישר בחותמתו את תשלום האגרה. משרד הרישוי בודק אם אין הגבלה על העברת הבעלות (כגון עיקול או משכון) ואז מתבצע רישום הבעלות. תאריך התשלום בבנק נחשב כתאריך רישום שינוי הבעלות. המוכר אינו מתייצב פעם נוספת בפני רשות הרישוי לאחר שביצע את הפעולות האמורות, בבנק.

אין חולק כי במקרה דנן לא זהה הבנק את מי שהתיימר להיות בעל הרכב וחתם על שטר המכר בזיוף חתימתו של בעל הרכב, וכך התאפשר רישום הרכב על שמו.

התקנות

4. מפאת חשיבות התקנות הרלוונטיות, תובאנה הן בלשונן:

"283. נמכר רכב הרשום בהתאם לפקודה או חל שינוי בבעלותו יחולו הוראות אלה:

(1) האדם הרשום ברשיון הרכב כבעל הרכב (להלן בסימן זה - הבעל הרשום) יחתום על שטר מכר ערוך כדין בטופס הבקשה לרישום שינוי בעלות רכב ושטר מכר שקבעה רשות הרישוי (להלן - שטר מכר), יחתים על שטר המכר את רוכש הרכב או מי שמבקש את השינוי בבעלותו.

(2) הבעל הרשום ימסור את שטר המכר למשרד הרישוי או לאחד הבנקים כאמור בתקנה 272(א), לאחר ששולמה האגרה לפי תקנה 286(ב).

284....

284א. רישום פרטי השינוי באמצעות בנק מורשה (תיקון: תשל"ב,

תשל"ו)

(א) שולמה אגרת רישום שינוי הבעלות באחד הבנקים האמורים בתקנה 272(א), ימסור לו פקיד הבנק אישור על תשלום האגרה, האישור יצורף לרשיון הרכב, ומשצורף כאמור יראוהו כבקשה לשינוי הבעלות.

(ב) הבנק שלו נמסרה הבקשה יעביר את הטופס האמור בתקנה 283 לרשות הרישוי.

(ג) ...

(ד) ...

(ה) לענין העברת רישום הבעלות, תאריך התשלום בבנק או במשרד הרישוי ייחשב כתאריך רישום שינוי הבעלות.

ראוי לציין כי בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שונו התקנות והוטלה על הבנק חובה מפורשת לזהות את בעל הרכב וקונה הרכב (תקנה 284 (1) לתקנות התעבורה (תיקון) התשנ"ו1995- בתוקף מ1.1.96-.) שינוי זה מצמצם את נפקותם של הדברים שייאמרו בענייננו, אם כי ספק בעיני אם יש בו כדי להטיל חובה במקום בו לא הייתה קיימת כזו, קודם לכן. (ראה א. ברק "פרשנות במשפט" תשנ"ד, כרך שני, 545, 396).

בהמשך, יתייחסו דברי לתקנות כפי נוסחן במועד הרלוונטי.

פסיקת הערכאות הקודמות

4. השאלה שעמדה בפני הערכאות הקודמות ועומדת גם במרכז דיוננו, היא, האם חלה על הבנק חובה לזהות את הבעלים הרשום כבעל הרכב כאשר מופיע בפניו מי שמתיימר להיות בעל הרכב וחותם על שטר המכר, בין מכוח חובת זהירות המוטלת עליו במילוי תפקידו ובין מכוח חובה שבחוק?

בית משפט השלום קבע כי בהעדר חובה מפורשת בתקנות התעבורה אין הוא מוכן לפרש את התקנות בדרך הקובעת חובה שאינה מצויה בחוק במפורש. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור מנימוקים שונים. לדעת השופט מ. סלוצקי פעל הבנק מכוח סמכות שבחוק וביצוע רשלני של סמכות כזו אינו יוצר אחריות בנזיקין, אף שמחדל רשלני בזיהוי עשוי במהלך הדברים הרגיל לפגוע בבעל הרכב שלגביו מתבקש השינוי ואף שמדובר בנזק ישיר ומהותי הנגרם לאזרח. לשיטתו, פקידי משרד הרישוי פועלים במישור המשפט המינהלי ציבורי ואין ביניהם ובין מי שעלול להיפגע עקב רשלנותם יחס של "רעות". פעולתם מוגדרת כחובה מינהלית וכך הוא גם כאשר הפעולה נעשתה באמצעות הבנק, שכמוהו - לצורך העניין - כעובד רשות הרישוי. השופטת גילאור הסכימה לדברים אלה בהוסיפה כי אין לבסס את חבות הבנק על כך שהוא גובה עמלה בעד השירות, וכי עובדה זו אינה מקימה חובת זהירות מושגית כלפי המוכר או הרוכש. השופט י. יעקובי-שוילי לא מצא לדון בשאלת הרשלנות והיפר חובה חקוקה, בסברו כי לא מתקיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבעל הרכב שבגינו שיפתה אותו חברת הביטוח לבין התנהגות הבנק, שכן, מי שגרם לנזק היה הגנב ולא הבנק. אף שיתכן כי בכך שהבנק אינו דואג לזיהוי בעל הרכב עלול הוא לפגוע בסיכוי לגלות את זהות הגנב, הרי בענייננו הייתה זהותו של הגנב ידועה לבעל הרכב (והוא אף אחד הנתבעים בתביעה).

טענות הצדדים

5. טוענת חברת הביטוח כי תקנות התעבורה הנזכרות מעמידות חובה חקוקה, אותה היפר הבנק. לפי התקנות, חובה על הבנק לזהות את בעל הרכב החותם על שטר המכר, לגבות ממנו אגרת רישוי לשינוי הבעלות ולהעביר את שטר המכר לרשות הרישוי כשחותמת הבנק על השטר ותאריך התשלום בבנק נחשב כתאריך שינוי הבעלות. לחלופין טוענת חברת הביטוח כי הבנק התרשל, שכן, היה עליו לנהוג בזהירות וכבנק סביר היה עליו לבדוק את זהות העומד מולו, מה עוד שזהו הנוהג הבנקאי הקיים על פי ההנחיות הפנימיות של המפקח על הבנקים לגבי זיהוי החותמים על מסמכים בבנקים. כתוצאה מהפרות אלה נגרם נזק שהוא תוצאה ישירה ממחדלי הבנק.

טוען הבנק כי אין הוא מבצע פעולה של העברת בעלות אלא מתפקד כמכשיר לגביית אגרות עבור משרד התחבורה, פעולה שהיא טכנית ביסודה ואין מקום ללוותה בדרישה לזיהוי הצדדים לעסקת המכר. עוד טוען הוא, כי התקנות אינן דורשות עריכת זיהוי כזה ומכאן שלא קיימת חובה חקוקה אותה היפר. גם חובת זהירות מושגית לא קיימת ביחסים בינו לבין בעל הרכב וגם לא חובת זהירות קונקרטית וכפי שאין מוטלת חובה כזו על פקידי משרד הרישוי כך אין להטילה על פקידי הבנק רק משום שהבנק גובה עמלה תמורת ביצוע הפעולה. הבנק טוען גם להעדר קשר סיבתי בין פעולותיו לבין הנזק שנגרם לבעלים, אותו גרם גנב הרכב ולא הבנק.

ההכרעה

6. ראוי שאומר בפתח דברי כי אין אני תמימת דעים עם קביעותיהן של הערכאות הקודמות ככל שקבעו כי לא רבצה על הבנק חובת זהירות במילוי התפקיד שהוסמך לבצע על פי התקנות. דעתי היא, כי על הבנק רבצה חובת זהירות בין אם מילא תפקיד מנהלי כזרוע הארוכה של משרד הרישוי ובין אם עשה כן בתוקף תפקידו כבנק נותן שירות וכי די בעצם בצוע התפקיד שבצע הבנק הלכה למעשה מכוח התקנות, כדי להטיל עליו חובת זהירות, אותה היפר.

עם זאת, אין אני סבורה שקמה נגד הבנק עילת היפר חובה חקוקה. כמו כן אין אני סבורה שמן האמור בתביעה עולה קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות אותה אני מייחסת לבנק לבין הנזק שנגרם לבעל הרכב שחברת הביטוח באה בנעליו. כדי להשיב על שאלת קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בליבון עובדתי המצריך ראיות ולא ניתן היה לעשות כן במסגרת דיון בדחיית התביעה על הסף. אבהיר עמדתי בהרחבה.

התקנות

7. קודם שאתייחס למעמדו של הבנק במלאו תפקידו על פי התקנות ובחובה המוטלת עליו בהתאם, אבהיר את הפעולות שמוטל על הבנק לעשותן ואת משמעותן והשלכותיהן.

לפי תקנה 283, האדם הרשום ברשיון כבעל הרכב (הבעל הרשום) יחתום על שטר מכר ערוך בטופס בקשה שקבעה רשות הרישוי (להלן: הטופס). הבעל הרשום ימסור את שטר המכר לאחד הבנקים, ישלם אגרת רישום ופקיד הבנק ימסור לו אישור על תשלום האגרה שיצורף לרשיון הרכב. הבנק יעביר את הטופס לרשות הרישוי שם יבוצע רישום שינוי הבעלות ברכב. עד שנת 1983 היה הטופס "בקשה לרישום שינוי בעלות - שטר המכר" מתפרסם ברשומות (ילקוט פרסומים 2207 תשל"ו, עמוד 1491). הוא הכיל - בין השאר - משבצת (סעיף ג') לרישום פרטי הבעל הרשום (המוכר) וכן משבצת הנושאת כותרת "אישור והודעת זיכוי", בו אישר פקיד הבנק בחתימתו כי האדם שפרטיו מופיעים בסעיף (ג) לטופס (קרי: [SC1] הבעל הרשום (המוכר)) הופיע בפניו וזיהה עצמו על ידי תעודת זהות. הפרסום הנ"ל ברשומות בוטל (ת"ק 4469 מ10.3.83-) ומאז משתמשים משרד הרישוי והבנקים בטופס שהוצא על-ידי משרד הרישוי ושהוצג בענייננו בבית משפט השלום. בטופס זה אין משבצת שהייתה קיימת בטופס שפורסם בזמנו ברשומות, אולם מצויה בו הצהרת המוכרים ומקום למילוי פרטיהם ולחתימותיהם. בהמשך הטופס תחת הכותרת "לתשומת לב רוכש ומוכר הרכב" מצוין - בין השאר - כי חובת שינוי הבעלות מוטלת על הבעל הרשום המוכר וכי לשם שינוי הבעלות עליו להצטייד בשטר מכר ובבקשה בנוסח האמור וכן בתעודת זיהוי או דרכון של הרוכש והמוכר. אין בתקנות ובטופס מלים מפורשות המטילות חובה לאישור זיהוי בעל הרכב החותם על שטר המכר, זיהוי הנדרש מפורשות החל מ1.1.96-.

הרישום

8. מכירת רכב היא מכר של מטלטלין אשר על פי סעיף 33 לחוק המכר תשכ"ח1968- הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל1969-).

מהי אפוא נפקותו של הרישום? דומה שבשאלה זו טרם נאמרה המילה האחרונה על ידי הפסיקה ועל ידי המחוקק.

בית משפט זה התייחס לא אחת לשאלת מעמדו של רישום כלי רכב במשרד הרישוי. בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל קודס נ. מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מג(2) 564, 570. נסקרה הפסיקה שקבעה כי הרישום הוא בעל ערך "דקלראטיבי" גרידא, בראשה פסק הדין בע"א 492/64 יעקב לוי נ. משה וייס, פ"ד יט(1) 587. שם נקבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות והשינוי ברישום אינו משנה בעלות ולפיכך עיקול שנרשם במשרד הרישוי לא תפס לגבי משאית שנמכרה כדת וכדין. בית משפט זה ראה מקום להרהור מחודש בשאלה אם על רקע התיקונים שהוכנסו בתקנות התעבורה בנושא סדרי העברתם של כלי רכב משמו של מוכר לשמו של קונה יש טעם להבחין בין הרישום המתקיים במישור המשפט הציבורי לבין העברת הבעלות בכלי רכב במישור הפרטי (ע"א 634/79 קון נ. חסון, פ"ד לה(3) 611). מסכם השופט מצא באומרו:

"איתנה הרגשתי כי בנושא זה טרם אמרה הפסיקה את מילתה האחרונה. חסרונה העיקרי של סטיה אפשרית מהלכת לוי נ' רייס יתבטא בצמצום תחולתה של תקנת השוק לגבי עסקי מכר של מכוניות, ועל כך עמדו ט' בנד וא' פוזנר ברשימת ביקורת על פסק הדין בע"א 634/79 הנ"ל, "תקנת השוק במכר מכוניות - האומנם?!" משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 319. אך בצדו של חסרון אפשרי זה ניתן למנות גם לא מעט יתרונות הן למתקשרים בעסקאות מכר של מכוניות, שבהסתמכות על הרישום יהיו מובטחים מפני התערבות של צד ג' בזכויותיהם, והן לרשויות שלטוניות ומינהליות, שתוכלנה להסתמך על הרישום כמשקף נכונה את נושאי הזכויות והחובות הכרוכות בבעלות על כלי רכב מנועיים." (שם, ע"א 282/86 בעמ' 571 מול האותיות ג'-ד').

(ראו גם ר. חרסונסקי "על מהות הרישום של כלי רכב במשרד הרישוי" דין ואומר - ביטאון לשכת עורכי הדין חיפה והצפון, יולי 1992 עמ' 12).

9. מן התקנות עולה ששלב הרישום במרשם הוא השלב הסופי לאחר השלבים שקדמו לו. הצדדים או מי מהם אינם מתייצבים שנית בפני פקידי משרד הרישוי ושטר הבקשה ושטר המכר להעברת הבעלות שעליו חותמת הבנק, מועבר על ידו למשרד הרישוי. אין גורם ביניים בין הבנק לבין משרד הרישוי הבודק את זהות המוכר ואין המוכר צריך לעשות פעולה נוספת כדי להשלים את הרישום. הפעולה מוגמרת במשרד הרישוי הסומך על הטופס המועבר אליו על ידי הבנק בחותמתו.

גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, עליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מטלטלים אחרים וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר.

יהי אשר יהי המצב הרצוי, נראה לי כי כיום אין רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת הבעלות אף שחשיבותו רבה ואף שרישום הנעשה שלא כראוי תוך התרשלות עלול להעמיד עילה תביעה למי שהסתמך עליו, כנגד הגורמים המטפלים ברישום. כך בענייננו.

10. לא ארחיב דברים בנושא זה, משום שלא עומדת לפנינו תביעתו של קונה שקנה רכב גנוב בהסתמך על רישום כוזב של הרכב במשרד הרישוי, שהתאפשר עקב אי זיהוי "בעל הרכב" שחתם על שטר המכר. התביעה היא תביעתה של חברת ביטוח הבאה בנעלי בעל רכב שרכבו נגנב ממנו בטרם בוצעה פעולה כלשהי הקשורה ברישום. יתכן שמניעת רישום הרכב על שם הגנב על ידי בדיקת זהותו, יכלה לסייע במניעת מכירת הרכב על ידי הגנב. עובדות אלה אינן ידועות אף לא מתוך כתב התביעה. לא ידוע אם הקונה שרכש את הרכב מהגנב, רכשו ממנו לאחר הרישום או לפניו; לא ברור אם הקונה בדק את הרישום או סמך עליו בטרם הרכישה (בתביעה נרמז על קנוניה בין הגנב והקונה ועל קניה שלא בשוק פתוח) וספק אם נתונים אלה רלבנטיים לעניין הנזק שנגרם לבעל הרכב שנגנב. זהותו של הגנב ידועה ולכן ספק אם היה בזיהויו בבנק כדי לסייע בלכידתו ובהחזרת הרכב לבעליו.

אם ייחדתי דברים לחשיבות הרישום היה זה כדי להבהיר ולהאיר את מעמדו של הבנק כחוליה בבצוע שינוי הרישום ואת חשיבות התפקיד אותו עליו למלא במיומנות במקצועיות ובזהירות הראויה כמו גם בדבקות לפרטי הביצוע המנויים בתקנות.

היפר חובה חקוקה

11. כאמור, טוענת חברת הביטוח כי הבנק היפר חובה חקוקה שבתקנות התעבורה. אינני סבורה כן.

לשם הקמת עילה בעוולת הפרת חובה חקוקה נדרשת התקיימותם של חמישה תנאים מצטברים:

(א) חובה מפורשת המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.

(ב) החיקוק נועד לטובתו או הגנתו של הניזוק.

(ג) המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו.

(ד) ההפרה גרמה לניזוק נזק.

(ה) הנזק הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק.

(ראה למשל ע"א 2351/90 לסלאו נ. ג'מאל, ואח' פ"ד מז(1) 629).

נראה לי כי מספר תנאים לא נתקיימו בענייננו. הסמכות שהוקנתה לבנק בתקנות כנוסחן במועד הרלוונטי, לא הטילה עליו חובה מפורשת לבצע פעולת זיהוי של המוכר. חובה שבחוק חייבת להיות מפורשת כדי לחייב אדם בגין הפרתה. בתקנות הנזכרות, אין החובה מפורשת דיה. זאת ועוד, נראה לי כי ההוראות שבתקנות לא נועדו לטובתו או להגנתו של ה"ניזוק", בעל הרכב, בנסיבותיו של המקרה הנדון. לכאורה נועדו הן לנוחותם של בעלי רכב ולהקלת העומס על משרד הרישוי. כמו כן לא נראה לי כי הנזק שנגרם בענייננו הוא נזק אותו באו התקנות למנוע (אם בכלל קיים בענייננו קשר סיבתי בין המחדל לנזק). על כל פנים, אין אני מוצאת לאלץ עצמנו לד' אמות עוולה זו, כאשר מתקיימים לדעתי רכיבי עוולת הרשלנות הנלמדים הן מתוך האמור בתקנות באשר לפעולות אותן מבצע הבנק על פיהן, והן מתוך חובת הזהירות אותה חב הבנק במילוי תפקידו בין אם ממלא הוא אותו כפונקציה מנהלית שלטונית ובין אם ממלא הוא אותו כנותן שרות בתמורה.

מעמד הבנק

12. המבקש לבצע העברת רישום בעלות ברכב יכול לעשות כן במשרד הרישוי או בבנק. משבחר הוא לפנות לבנק, פועל הבנק על פי התקנות. פעולת הבנק נעשית בשני מישורים: האחד, הפרטי, כבנק הנותן שרות תמורת עמלה; השני, ציבורי, כזרוע הארוכה של רשות הרישוי. במישור הציבורי מבצע הבנק תפקיד מקביל לזה של רשות הרישוי ומשעושה הוא את הפעולות הנזכרות בתקנות במקומה, פועל הוא במישור המנהלי. הרשות ממשיכה בפעולת הרישום מן השלב בו נפסק הטיפול על ידי הבנק. הבעלות נחשבת כמועברת עם תשלום האגרה לבנק. אין לראות בפעולת הבנק פעולה טכנית של גביית אגרה וצינור להעברתה ואין פעולתה דומה לגביית תשלומים אחרים המבוצעים בבנקים כמו תשלום עבור מים חשמל ועוד. כאן, מתבצעת פעולה שהיא חוליה רבת חשיבות בשרשרת המובילה לרשום שינוי בעלות ברכב. נבדוק אפוא את החובה הרובצת על הבנק בשני המישורים.

רשלנות הבנק

13. במישור המנהלי דינו של הבנק לעניין רשלנות כדין כל רשות מנהלית המפעילה סמכותה בצורה רשלנית. רשות שלטונית עשויה לחוב חובת זהירות בשל מעשה או מחדל הקשורים בהפעלת סמכותה.

עוולת הרשלנות הינה עוולה נפרדת ועצמאית ולא נדרשת הפרת חובה חקוקה לשם גיבושה.

"אכן העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה לחוד ועוולת הרשלנות לחוד. אמת, בשתיהן נידרש קיומה של חובה, אך לא הרי החובה הנדרשת לעניין 'הפרת חובה חקוקה' כהרי החובה הנדרשת בעוולת הרשלנות... אפילו אין מוטלת על רשות שלטונית כל חובה, וסמכותה היא רשות בלבד, עשויה אותה רשות לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה רשלנית של סמכותה או בשל הפעלתה הרשלנית". (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 762.

חובת הזהירות של רשויות שלטוניות הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה בשנים האחרונות בצורה גוברת והולכת. במשך שנים שלטה בכיפה ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בפסק הדין שבד"נ 6/66 שחאדה נ' חילו, פ"ד כ(4) 617 (להלן: הלכת שחאדה) שקבעה כי "אין להעלות על הדעת שהמדינה תהיה אחראית בנזיקין בשל כל מעשה רשלנות או הזנחה של אחד מפקידיה... אוצר המדינה לא יוכל לעמוד בחובת ביטוח כוללת כזאת של יעילות עובדי המדינה" (עמ' 624). מאז, התברכנו בשורת פסקי דין בהם מדגיש בית משפט זה כי דווקא על הרשות הציבורית מוטלת חובה מיוחדת להפעיל סמכויותיה אלה בזהירות רבה "הגישה שעל פיה במקרים רבים חובותיה של הרשות אינן חובות במישור הפרטי, אלא חובות ציבוריות שאינן מקימות עילות תביעה בנזיקין, פינתה מקומה לגישה שונה לחלוטין, שעל פיה חבה הרשות בדרך כלל חובת זהירות לאזרח, ועל כן אם לא תנהג כפי שנוהגת רשות סבירה, תתחייב בדין" (א. פורת "דיני נזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל-תשנ"א, (רוזן-צבי- עורך), עמ'2577 וכן לדוגמא: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113; ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) עמ' 740-742); על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסמכות ביצוע של הרשות להבדיל מסמכויות שבשיקול דעת רחב המחייבות הכרעה בין שיקולים חברתיים פוליטיים וכלכליים מתחרים (ראו בענין זה א. פורת "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל-תשנ"ו (א. רוזן-צבי, עורך) 409-415); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45-70). בית המשפט המחוזי אימץ הלכה שאיננה רווחת עוד, בהסתמכו על ע"א 452/79 בחן חברה לביטוח נ. אייזנברג, פ"ד כז(2) 720, 722, שהלך בעקבות הלכת שחאדה. הלכה זו עברה כברת דרך מאז ואין היא ההלכה אותה מורין כיום. לפיכך, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין הבנק, כממלא פונקציה שלטונית, אחראי בנזיקין, אינה יכולה לעמוד.

זיהוי בעל הרכב - חובת הבנק כנותן שרות

14. על הבנק כנותן שרות תמורת עמלה, מוטלת חובת זהירות במתן השרות, גם במישור הפרטי. חובה זו חייבה את פקיד הבנק לזהות את מי שהתיימר להיות בעל הרכב. הצורך בזיהוי בעל הרכב נגזר מחובת הבנק כנותן שרות למלא את תפקידו בזהירות ובמיומנות. חובה זו מוצאת ביטוי בתקנות, בטופס הבקשה, ובשטר המכר. במקרה דנן הופיע בבנק מי שהתיימר להיות בעל הרכב כשהשטר בידו. הוא חתם עליו כבעל הרכב, מסר אותו לפקיד הבנק ושילם את האגרה. הוא לא נתבקש על ידי פקיד הבנק להזדהות, בכך הפר הפקיד ובעקבותיו הבנק את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו מכוח תפקידו שהופעל על פי התקנות בהן מתוארות הפונקציות שעל הבנק לבצע, המהוות גם אינדיקציה לחובת הזהירות המוטלת על הבנק.

15. דרישת הזיהוי על פי תעודה מזהה, היא פעולה טכנית פשוטה המבטיחה כי האדם המתיימר לבצע פעולה כבעל רכב הוא אכן בעל הרכב. זוהי דרישה סבירה המתיישבת עם מדיניות ראויה. זוהי דרישה פשוטה, קלה לביצוע, אינה קשורה בעלות כלשהי, אינה מתנגשת עם שיקולים נוגדים, עולה בקנה אחד עם חשיבות הפעולה המתבצעת, עם הפועל היוצא שלה ועם ביצוע תפקיד בצורה סדורה ונאותה. יש בה כדי לסייע בהעברה כשרה של הרכב מן האדם שהוא בעליו לאדם הרוכש אותו בכסף מלא. בכך יש גם כדי לסייע במלחמה במגפת גניבת המכוניות שפשתה בארצנו ולמנוע לא אחת מקונים תמימים לשים כספם על קרן הצבי. בכל מקרה מהווה פעולת הבנק חוליה בעלת חשיבות רבה בשרשרת החוליות המובילות למאגר מידע. בעל מאגר מידע חב חובת זהירות אם יודע הוא כי מקבל המידע יסתמך עליו. חלה עליו חובה שלא להתרשל, חובה שהיא פונקציה מדרישה נורמטיבית להתנהגות סבירה (ראה ע"א 636/92 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' נוף, פס"מ תשנ"ד ג', 467). כל התרשלות בדרך לרישום הרכב עלולה ליצור מצג שווא רשלני במרשם ולהכשיל מי שיסתמך על מרשם זה. הבנק אמנם איננו בעל מאגר המידע אולם מכוח התקנות מבצע הוא את כל הפעולות הדרושות לקראת שינוי רישום הבעלות במשרד הרישוי. הצדדים או מי מהם אינם מוזמנים שנית למשרד הרישוי כך שהבנק הוא זה שבידיו האפשרות וההזדמנות לעריכת הבדיקה ולמניעת ההטעיה.

הפרת חובת הזהירות

16. משקבעתי שמוטלת על הבנק חובת זהירות לעניין זיהוי בעל הרכב, מוסיפה אני וקובעת כי הבנק לא עמד בחובת הזהירות הנדרשת, בין אם יש לראותו כמי שפעל כרשות מנהלית שלטונית, בין אם פעל כנותן שירות פרטי ובמיוחד לאור מעמדו כבנק. האחריות הנזיקית של בנקים היא חלק מנושא רחב יותר, שהוא אחריותם הנזיקית של בעלי מקצוע ונותני שירותים. אפילו אין מדובר בשירות שהוא שירות בנקאי יחודי או מובהק (במובן זה שניתן לקבלו גם ברשות הרישוי או בסניפי הדואר) ואפילו אין מדובר בהענקת שירות ללקוח קבוע של הבנק, אין בכך כדי לפטור את הבנק מאחריותו בגין שירות רשלני כלפי הציבור הנזקק לשרותו. מה עוד ש"לבנקים ולמערכת היחסים שלהם עם הציבור בכלל ועם לקוחותיהם בפרט יש מכלול מאפיינים שצירופם יחד מצדיק קביעת כללים מיוחדים להסדרת אחריותם המקצועית". במאמרו הנ"ל מונה ד"ר א. פורת מספר שיקולים העומדים בבסיס מסקנה זו. במיוחד יפים לענייננו הדברים הבאים: "בנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים. הם משמשים לעיתים שלוחים לביצוע מדיניות ממשלתית ו"צינור" להעברת הלוואות ממשלתיות לציבור. גם מאפיין זה מצדיק במקרים מסוימים את הרחבת אחריותם הנזיקית כלפי לקוחות ושאינם לקוחות תוך לימוד אנלוגיה מן ההלכות המשפטיות המגדירות את אחריותן הנזיקית של רשויות ציבוריות" (ראו: א. פורת, דיני נזיקין - חלק ב': אחריותם של בנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"ב-תשנ"ג, (א. רוזן צבי, עורך) 324); בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31, 70, לעניין האיזון הנדרש בין השמירה על אינטרס הלקוח לבין הצורך לשמור על פעילות שוטפת ותקינה של בנק, אומר השופט חשין:

"בקביעתה של אותה נקודת איזון בין האינטרסים המתנגשים, נראה כי לא יהיה זה ראוי אם נראה בנק הנותן שירות ללקוחות - שירות ללקוחות ולא אך לעצמו - משל היה גוף הפועל כאוטומט, מעשה מכאני, בכל פעילויותיו כולן, שעה שהאינטרס האחד עשוי לעניין אותו הוא אם יש ללקוח בטחונות ראויים (מבחינת שווים), אם לאו."

הדברים האמורים יפים לענייננו אף על פי שבאותו עניין לא חלק הבנק על קיומה של חובת זהירות מושגית, אלא ביקש לקבוע סטנדרט זהירות מיוחד - שונה מן הסטנדרט הרגיל של האדם הסביר - כאשר מדובר בבנק.

לא יעלה על הדעת שהבנקים יטלו על עצמם ליתן לציבור שירותים שונים, בין כזרועה הארוכה של הרשות ובין שירותים אחרים, אך יפטרו עצמם מחבות ברשלנות שבמעשה או במחדל. הבנקים נוהגים ליטול על עצמם גם שירותים שאינם במהותם שירותים בנקאים יחודיים הדורשים מיומנות של בנקאי מן הטעם שהם מעונינים בחיזוק יחסיהם עם הלקוחות וכדי להגדיל את פעילותם וליצור קשר עם לקוחות פוטנציאליים. הסמכות או הרשות לבצע פעולות כורכת עמה גם את האחריות והחבות בגין אופן ביצוען של הפעולות או תוצאתן; על אחת כמה וכמה כאשר הפעולות מתבצעות תמורת תשלום עמלה.

לסיכום, ניתן לקבוע כי רמת ההתנהגות הסבירה המצופה מן הבנק דרשה בדיקת זהות הבעלים הרשום של הרכב שאת שינוי הבעלות בו בא "הבעלים" לבצע באמצעות הבנק, בטרם ביצע הבנק הפעולות שהביאו לרישום שינוי הבעלות. חובה זו רובצת עליו הן כלפי בעל הרכב והן כלפי כל קונה פוטנציאלי של הרכב. על ידי כך שלא פעל בגדר רמת הזהירות הנדרשת ממנו, הפר הוא את חובת הזהירות המוטלת עליו.

17. מכאן עדיין איננה נגזרת חבותו של הבנק בנזיקין כלפי בעל הרכב (וכלפי חברת הביטוח שבאה בנעליו) בגין הנזק שנגרם על ידי גניבת הרכב. בנסיבות המקרה שלפנינו לא התבררו עובדות המקרה, בין היתר אלה המנויות בסעיף 10 לעיל וכן לא התברר קיומו של קשר סיבתי. לא ניתן לקבוע ללא בירור העובדות ועל סמך האמור בתביעה בלבד, שלא קיים קשר כזה. העובדות הנטענות בכתב התביעה בהקשר זה צריכות להתלבן בטרם יוכל בית המשפט להכריע בשאלה זו. לא די בקיומה של חובה ולא די בהפרתה על מנת להעמיד עילה בנזיקין בעוולת רשלנות.

18. לפיכך, מציעה אני לקבל את הערעור ולבטל את פסקי הדין של בית משפט השלום והמחוזי ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שישמע ראיות באשר לנסיבות הקונקרטיות של גניבת הרכב ומכירתו ובאשר לקשר הסיבתי בין מכתב הבנק לבין הנזק שנגרם לבעל הרכב.

כמו כן מציעה אני לחייב את הבנק בהוצאות הערעור בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל:

1. הייתי דוחה את בקשתה של המבקשת להרשות לה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה על פי שני טעמים דיוניים: הראשון - עומד לה לרועץ על סף הדיון בבית משפט זה; השני - עמד לה לרועץ על סף הדיון בבית משפט השלום.

2. כפי שציינה חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן, בפסק דינה "השאלה שעמדה להכרעה בפני הערכאות הקודמות ועומדת גם במרכז דיוננו, היא, האם חלה על הבנק חובה לזהות את הבעלים הרשום כבעל הרכב כאשר מופיע בפניו מי שמתיימר להיות בעל הרכב וחותם על שטר המכר".

בתקופה שבה ארעה הפרשה הנדונה היו בתקפן תקנות 283 ו- 284א לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן - "התקנות"), בנוסחן הקודם, שאותו ציטטה חברתי. ביום 1.1.96 תוקנו התקנות והוספה, בין היתר, תקנה 284 (1) לפיה:-

"284. נמכר רכב הרשום לפי הפקודה יחולו הוראות אלה:

(1) בעל הרכב וקונה הרכב יפנו לבנק שבו מצוי מסוף מקוון (On Line) אל רשות הרישוי (בסימן זה - בנק מקוון) ויזהו עצמם בפני פקיד הבנק" (ההדגשות שלי - י.ט.).

רק לאחר מכן רשאי פקיד הבנק להמשיך בפעולות שפורטו בתקנה 284 בסעיפים הקטנים הבאים.

מאז תוקנו התקנות הוטלה, אפוא, על הבנק החובה לזהות את בעל הרכב ואת קונה הרכב. לפיכך פג טעמה של השאלה שהועמדה להכרעה לגבי שינויים ברישום הבעלות שנעשו אחרי 1.1.96. כן ניתן לשער שמספרם של המקרים שארעו לפני כן, שלגביהם התעוררה השאלה, הוא קטן. בכך תומכת גם העובדה שרק פסק דין אחד, הדן בשאלה דומה, הובא לעיוננו (עיין ע"א (תא) 636/92 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' זלמן ונחמה נוף ואח', פ"מ תשנ"ד (חלק שלישי) 467, שגם בו לא הובאו אסמכתאות נוספות לענין השאלה).

3. כפי שנאמר בהחלטתו הידועה של הנשיא מ' שמגר בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד ל"ו (3) 123, 128: -

"חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית המשפט מעת לעת, בהתאם

להתרשמותו של בית המשפט בענין משקלה היחסי,

תדירותה, הקשרה או זיקתה לבעיות משפטיות

אחרות ושיקולים כיוצא באלה". (ההדגשות שלי - י.ט.).

לאור משקלה היחסי של השאלה הנדונה, כפי שאני רואה אותה, ובעיקר לאור מידת תדירותה, שעליה עמדתי, אין, לדעתי, הצדקה לחזור ולדון בה בערכאה שלישית. בכך אינני בא, כמובן, לחוות דעה על מסקנותיהן וקביעותיהן המשפטיות של הערכאות הקודמות. כל שאני מבקש לומר הוא שעלינו להקפיד על אמות המידה הנקוטות בידינו בבואנו לשקול אם להעניק רשות לערער. להקפדה זאת, שביסודה מדיניות שיפוטית נכונה, חשיבות מיוחדת כאשר מספר הבקשות לרשות ערעור המוגשות לבית משפט זה גואה והולך.

4. אולם, אפילו סברתי שיש להרשות ערעור, היה דינו של הערעור להדחות מן הטעם שכתב התביעה שהגישה המבקשת בבית משפט השלום אינו מגלה עילה נגד הבנק. כפי שמראה העיון בו, רק אחד מתוך 24 סעיפיו- סעיף מס' 18 - עניינו מעשיו של האחרון:

"18. התובעת תטען כי הבנק או מי מעובדיו

התרשלו עת לא בדקו את תעודת הזהות כנדרש

שעה שבצעו את העברת הבעלות ברכב".

לא נאמר בסעיף זה, או ביתר סעיפיו של כתב התביעה, דבר וחצי דבר על כך שעקב התרשלותו המתוארת של הבנק נגרם למבקשת נזק ומה פרטי הנזק. (עיין סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, ס' 112, עמ' 137). יתר על-כן, מכתב התביעה עולה כי המכונית נמצאת בידי הקונה וכי זה "לא עמד בתנאי "תקנת השוק"". (ניתן לשער כי הכוונה להוראות סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח1968-). מכאן, שלטענת המבקשת המחזיק במכונית ידוע ולטענתה לא עברה הבעלות בה לידיו. נשאלת, אפוא, ביתר שאת השאלה: מה הנזק שנגרם למבקשת עקב מחדלו הנטען של הבנק?!

5. אילו נשמעה דעתי הייתי דוחה את הבקשה, ולחילופין - את הערעור, ומחייב את המבקשת בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.

ניתן היום, יב' בסיוון תשנ"ז (17.6.97).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת