בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים
בפני:כבוד הנשיא גולדברג
כבוד סגן הנשיא אדלר
כבוד השופט אליאסוף
מר שמר (נציג עובדים)
מר חכם (נציג מעבידים)
דב"ע נג/3-223
המערערת:פלסטין פוסט בע"מ
ע"י ב"כ:עו"ד י. ארנון
נגד
המשיבה:ג'ואנה יחיאל
ע"י ב"כ:עו"ד א. שפאר
עקרי הנושאים:
"התפטרות קיבוצית" - התפטרות מספר עובדים יחדיו
פסק: משפט העבודה אינו מכיר מושג של "התפטרות קיבוצית", "אבל אין זה מונע
התפטרות בעת ובעונה אחת של מספר עובדים, או אפילו כל העובדים במחלקה או
במפעל. התפטרות יכולה להיות על-ידי הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר
עובדים יחתמו על מסמך אחד - ואין הבדל בין השניים" (בג"צ 566/76, אלקו בע"מ
נגד בית הדין הארצי לעבודה לעיל, בעמ' 202 מול האות ג) (441).
התפטרות - הודעה מוקדמת - חובת העובד - חריגים - פיצויים
עובדות: העובדת עבדה אצל המערער במשך חודשים ארוכים, והתפטרה מהעבודה על
אתר, לטענתה בשל כך ששולם לה שכר נמוך משכר המינימום. העובדת לא נתנה
למעביד הודעה מוקדמת על התפטרותה. העובדת תבעה בבית הדין האזורי, מאת
המעביד, פיצויי פיטורים והפרשי שכר וכו'. המעביד הגיש נגד העובדת תביעה
שכנגד בה בקש לחייב את העובדת לשלם לו פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו, בין
השאר, עקב אי מתן הודעה מוקדמת. בית הדין האזורי דחה את תביעת המעביד.
ערעור המעביד לבית הדין הארצי בגין ההודעה המוקדמת, נתקבל.
פסק: (א) כשם שמעביד חייב לתת הודעה מוקדמת לעובד, בעת פיטורים, כדי לתת
לעובד אפשרות לחפש עבודה אחרת, כשהוא עדיין עובד ומקבל משכורת,
כך חייב גם עובד המחליט להתפטר, לתת למעביד אפשרות לחפש לו מחליף
ולהתארגן לקראת העבודה בלעדיו, לפני שהוא עוזב את העבודה (ס'
13).
(ב) רק במקרים חריגים, כאשר ההחלטה להתפטר נובעת מנסיבות יוצאות
דופן, שאינן מאפשרות לעובד להמשיך לעבוד, גם לא תקופה קצרה
נוספת, יכול ותהיה הצדקה לוותר על חובת ההודעה המוקדמת, כגון :
עבודה בתנאי תברואה מסוכנים או בתנאים של חוסר בטיחות בעבודה,
גילויי אלימות כלפי העובד וכיוצ"ב דברים חמורים (ס' 13).
(ג) נקבע, כי הפסקת עבודה עקב תשלום שכר נמוך משכר המינימום אינו
נמנה עם המקרים החריגים כמובא בס"ק (ב) לעיל, והעובדת חויבה לשלם
למעביד תמורת הודעה מוקדמת בשיעור של שכר עבודתה ל-14 ימים (ס'
13).
ראה גם: פרק : שכר עבודה 1. זכאות לשכר ופיצויים על הפרת חוזה עבודה - ג.
פיצויים על הפרת חוזה עבודה, מורה - המועד למתן הודעת פיטורים, לעיל; דב"ע
נב/3-13, האגודה לקידום החינוך בירושלים ואח' נגד מרדכי אלפסי, פד"ע כד
227, בעמ' 230.
נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו - מבחנים - מקצוע - מעמד
במקום העבודה - נסיבות - מבחן אובייקטיבי
פסק: (א) השאלה אם התקיימו נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד כי
ימשיך בעבודתו תלויה במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום
העבודה (447).
(ב) בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי העבודה לגופן,
טרם יוחלט, על פי אמת מידה אוביקטיבית, אם יש באותן נסיבות כדי
להגיע למסקנה שאין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו בהן (447).
איזכורי חקיקה:
חוק העונשין 318
חוק חופשה שנתית
חוק חופשה שנתית 13
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו 3
חוק פיצויי פיטורים
חוק פיצויי פיטורים 11(א)
חוק פיצויי פיטורים 12
חוק רשות השידור 4)
חוק רשות השידור 5)
חוק רשות השידור 47(א)
תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים)
איזכורי פסיקה:
תב"ע שן/3-1000 דב"ע מה /2-10 דב"ע לז/4-4 דב"ע לה/3-100
דב"ע לב /3-21 דב"ע לז/3-131 דב"ע מו/3-89 דב"ע לו/3-14
דב"ע לו/2-31 דב"ע לה/3-17 דב"ע לג/3-12 דב"ע לד /3-54
דב"ע מו /4-13 דב"ע מט/3-70 דב"ע נב/4-17 דב"ע נג/3-17
פסק-דין
הנשיא גולדברג:
1. המשיבה (להלן: העובדת) הועסקה ע"י המערערת (להלן: העיתון) כעיתונאית
מיום 9.11.1970 ועד יום 4.1.1990, דהיינו קרוב ל- 20 שנה. העובדת
התפטרה מעבודתה (ובשלב זה אין חולק כי אכן התפטרה) בו זמנית עם עוד
כ-30 עובדים, ותבעה פיצויי פיטורים מוגדלים מהעיתון, בשתי עילות -
האחת, הסכמת העיתון לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של %180 לכל
עובד אשר יפוטר או יתפטר מעבודתו, והשנייה, היווצרותן של נסיבות ביחסי
העבודה, שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, עילת התפטרות מכוח
סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי
פיטורים).
אין חולק כי העיתון שחרר לעובדת את מלוא נכסים שעמדו לרשותה בקרן
"מקפת", ובהם גם תשלומים שהופרשו על חשבון פיצויי פיטורים.
עוד ובנוסף תבעה העובדת פדיון "שבתון", וכן כי בחישוב פיצויי הפיטורים
להם היא זכאית לטענתה, תובא בחשבון אף "משכורת 13" ששולמה לה.
2. בית הדין האזורי בירושלים (השופטת ברק ונציג הציבור הדני; תב"ע
שן/3-1000) קיבל את תביעת העובדת לפיצויי פיטורים משתי עילותיה, חייב
את העיתון בתשלום פיצוי פיטורים בשיעור של %180 וכן "פדיון שבתון",
ודחה את התביעה לכלול בחישוב פיצויי הפיטורים את "משכורת 13".
העיתון מערער על עצם החיוב בפיצויי פיטורים ובפדיון השבתון, בעוד
העובדת, בערעור שכנגד, מערערת על אי הכללתה של משכורת 13 בחישוב
פיצויי הפיטורים, על "אמירת אגב" בפסק הדין, על פיה הסכומים שקיבלה
מקרן מקפת מכסים את מלא פיצויי הפיטורים בשיעור של %100, וכן על אי
פסיקת הוצאות נאותות.
הזכאות לפיצויי פיטורים
3. בית הדין האזורי פירט באריכות את מעמדו של עיתונאי בעיתון בו הוא
מועסק, בשונה מעובד במקום עבודה אחר, והתייחס לתחום התערבותו של המו"ל
או המנכ"ל בנושא הכתבות המתפרסמות בעיתון ובתוכנן, ובזכותו של
עיתונאי, שלא ניתן לו להביע את דעתו בעיתון בחופשיות, להתפטר בדין
מפוטר. בית הדין הגיע למסקנה, כי על פי מסכת העובדות, זכאית העובדת
לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, מאחר
ובנסיבות שנוצרו בעיתון לא היה מקום לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. גם
בראש עילה זה סבר בית הדין כי מגיעים לעובדת פיצויי פיטורים בשיעור של
%180 על פי המובטח לעובדים.
עוד ובנוסף קבע בית הדין האזורי כי התפטרותה של העובדת הייתה התפטרות
"אינדיבידואלית", שהתחייבותו של העיתון לשלם פיצויי פיטורים בשיעור
המוגדל חלה אף לגביה.
4. בערעור לפנינו טען העיתון כי לא קמה למערערת הזכות להתפטר בדין מפוטרת
מכוח הוראות חוק פיצויי פיטורים, מאחר ולא הוכח דבר המעיד שהוצרו
צעדיה היא, כי השינוי במדיניות העיתון חל לאחר שהיא ועמיתיה התפטרו
ממנו, וכי אין דינו של עובד המתפטר מחמת נסיבות המתייחסות לעובדים
אחרים כדין מי שנסיבות יחסי העבודה מצדיקות את התפטרותו הוא.
אשר לעילה השנייה - התחייבות ההנהלה, טוען העיתון כי זאת לא כוונה
להתפטרות "קיבוצית" או "המונית", אלא אך ורק למקרים אינדיבידואליים,
וכי התחייבות זו בוטלה טרם התפטרה העובדת. עוד טוען העיתון בסוגיה זו
כי הוכח שהיו חריגים על פיהם לא קיבלו עובדים מתפטרים פיצויי פיטורים
מוגדלים, ודי בכך כדי לשלול מהעובדת את הפיצויים המוגדלים.
5. בטיעוניה בערעור לפנינו, שמה העובדת את הדגש על זכאותה לפיצויי
פיטורים בכלל, ולפיצויי פיטורים מוגדלים בפרט, בהתחייבות ההנהלה אשר
הייתה תקפה לטענתה, שעה שהתפטרה מעבודתה. כן תומכת עובדת בגישתו של
בית הדין האזורי, על פיה "שינוי קו" של עיתון אחרי תקופה כה ארוכה,
מצדיק תשלום פיצוי פיטורים לעובד הפורש עקב השינוי מעבודתו.
עד כאן עיקר טענות הצדדים בסוגיית הזכאות לפיצויי פיטורים בכלל,
ולפיצויי פיטורים מוגדלים בפרט.
האם, בעת התפטרות העובדת, עמדה בתוקפה התחייבות העיתון לשלום לעובד
אשר יפרוש מעבודתו מרצונו, פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של %180?
א. בית הדין האזורי קבע, כממצא עובדתי, כי אכן ההתחייבות האמורה
ניתנה לגבי כלל העובדים, ולא בוטלה לפני התפטרות העובדת.
קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות (ראה בייחוד הודעת הביטול
מיום 6.5.1990, ז"א כחמישה חודשים לאחר התפטרות העובדת, וזאת
בנוסף לעדויות שמהן עולה ברורות כי אכן כך היה).
ב. טענת העיתון על פיה בוטלה התחייבות זו על-ידי ההנהלה, קודם
להתפטרות העובדת, אין לה נפקות בענייננו. החלטה פנימית שלא הובאה
לידיעת העובדים, אינה יכולה לפעול לרעתם, ולו מן הטעם שהם פעלו
מתוך הנחה שההתחייבות לזכות עודפת עומדת בתוקפה (השווה לדב"ע מה
/2-10, אלטשולר - הרשות לניירות ערך, פד"ע יח, 85).
ג. בבית הדין האזורי הוכח, כי היו מקרים בודדים שבהם לא שולמו
לעובדים מתפטרים פיצויי פיטורים בשיעור של %180 (אלא של %100
בלבד). מיוצאים מן הכלל אלו אין ללמוד לענייננו דבר, משהוכח
שהרוב המכריע של הפורשים מעבודתם בעיתון, בתקופה בה הייתה ההודעה
בתוקפה, זכו ליהנות ממנה. עוד נוסיף כי העובדה שהעיתון לא שילם
לאותם עובדים את הפיצויים המוגדלים בנסיבות שנוצרו לגביהם, אינה
מוכיחה שלא היו זכאים לתשלום זה.
6. אם ההתחייבות של העיתון תופסת גם שעה שמספר רב של עיתונאים מתפטרים בו
זמנית?.
א. יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, מר יהודה הלוי, העיד כי העיתון
היה מעוניין להנהיג צמצומים בכוח האדם כדי להביא לפרישתם של מספר
רב ככל האפשר של עובדים, ועיתונאים בכללם. מטעם זה הציע העיתון
פיצוי פרישה מוגדלים. העיתון אף לא שמר לעצמו את הזכות למנוע את
פרישתם, בתנאים העודפים, של עובדי מפתח, אשר פרישתם הייתה עלווה
לשבש את הוצאתו.
ב. בית הדין האזורי קבע כי אין לראות בהתפטרותם של קבוצת העיתונאים,
והעובדת בכללם, התפטרות קיבוצית, או אקט קיבוצי.
ג. "התפטרות הינה אקט של העובד כפרט במסגרת היחסים החוזיים
האינדיבידואליים שבינו לבין מעבידו המעיד על כוונתו הוא, כוונה
חד משמעית, להביא אותו חוזה לידי גמר" (דב"ע לז/4-4 ההסתדרות
הכללית - אלקו בע"מ פד"ע ח' 57, 73). משפט העבודה אינו מכיר
מושג של "התפטרות קיבוצית", "אבל אין זה מונע התפטרות בעת ובעונה
אחת של מספר עובדים, או אפילו כל העובדים במחלקה או במפעל.
התפטרות יכולה להיות על-ידי הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר
עובדים יחתמו על מסמך אחד - ואין הבדל בין השניים" (בג"צ
566/76אלקו בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה פד לא(2) 197, 202,
מול האות ג').
ד. העולה מהאמור הוא כי אין נפקא מינא אם במועד שבו התפטרה העובדת
התפטרו עובדים נוספים, או שהיא הייתה היחידה שהתפטרה באותו מועד
או סמוך לו.
לאור כל האמור, העובדת הייתה זכאית להתפטר מעבודתה בעיתון מכל
סיבה שהיא, ואף ללא סיבה, ולקבל עם התפטרותה פיצויי פיטורים
מוגדלים בשיעור של %180, וזאת על פי הנהוג בעיתון על פי התחייבות
המעביד, נוהג שהיה בתוקף ביום התפטרותה.
משכורת 13 כרכיב לפיצויי פיטורים
7. א. בית הדין האזורי קבע, בהיתמך על פסיקתו של בית הדין זה, כי אין
לכלול משכורת זו כרכיב בחישוב פיצויי פיטורים.
ב. העובדת טוענת כי משכורת 13, אף כי היא משתלמת לשיעורין פעמיים
בשנה, היא חלק מ"שכר היסוד", ולכן דינה לההכלל בחישוב פיצויי
הפיטורים.
העיתון תומך באמור בסוגיה זו בפסק דינו של בית הדין האזורי.
ג. חוק פיצויי פיטורים קבע כי לא כל השכר יובא בחשבון בחישוב פיצויי
פיטורים, אלא אך רכיבים ממנו, שיקבעו בתקנות (סע' 13 לחוק).
הרכיבים נקבעו בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות
שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964. בתקנה 1 לתקנות האמורות
נקבעו הרכיבים שיבואו בחשבון שכר העבודה ובהם, לענייננו, שכר
יסוד.
בית דין זה פסק וחזר ופסק כי השם אשר בו יקרא תשלום מסוים אינו
קובע, ויש לשקול עניינית את מהותו (השווה דב"ע לה/3-100 נעליה
שיינמן בע"מ - שם טוב פד"ע ז' 408).
שאלה אם "משכורת 13" היא חלק משכר היסוד שיש להביאו בחשבון
בתשלום פיצויי פיטורים נידונה והוכרעה ע"י בית דין זה:
"העובדה ש"משכורת 13" משתלמת אחת לשנה, ולא חלק יחסי ממנה
כדי חודש בחודשו, והעובדה, "כי זוהי משכורת נוספת לכל שנת
עבודה, ולא תוספת משכורת לכל חודש" אינה צריכה לשקול
לענייננו.
"יכול ושכרו של עובד ישתלם כולו על בסיס של שנה (ראה הגדרת
"עובד במשכורת" בסעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים), וברור
שעובדה זו לא תגרע מכך ששיעור הפיצויים אשר ישתלמו לעובד
יהיה "שכר חודש אחד לכל שנה עבודה", היינו החלק השנים-עשר
מהשכר השנתי, כפול מספר שנות העבודה". (דב"ע לב /3-21
מרגלית - בנק איגוד לישראל בע"מ פ"ד ד' 10,7).
מסקנתו של בית המשפט בפרשת בנק איגוד היא כי התשובה לשאלה מצויה
בסעיף 12 לחוק, הקובע כי בעובד במשכורת, שיעור הפיצויים הוא "שכר
חודש אחד לכל שנת עבודה". המרכיבים של שכר העבודה הכולל נקבעו
כאמור בתקנות, ושעה שמשכורת 13, שהיא אמנם "מרכיב של שכר העבודה
הכולל" לא באה במניין הרכיבים שנמנו בתקנה 1 לתקנות האמורות,
מביאה למסקנה שאין להביאה בחשבון לפיצויי פיטורים. (שם, בעמ'
11).
ד. פסק הדין בעניין בנק איגוד ניתן בשנת 1972 והנוהג לשלם לעובדים
בסקטורים שונים משכורת 13 הלך והתרחב מני אז. גם העובדה שמחוקק
המשנה לא מצא לנכון להוסיף לתקנה 1 את משכורת 13 כרכיב בחישוב
פיצויי הפיטורים יכולה להעיד כי כוונת מחוקק המשנה הייתה
מלכתחילה, ונשארה עם היום, כי אין להביאה בחשבון לעניין חישובם
של פיצויי הפיטורים.
ה. ערעור העובדת בעניין הכללת משכורת 13 בחישוב פיצויי הפיטורים
נדחה בזאת.
האם הסכומים בקרן "מקפת" מכסים פיצויי פיטורים "רגילים"
10. א. טענה נוספת לעובדת והיא כי לא היה מקום לציין בפסק הדין שבערעור
שסכום פיצויי הפיטורים ששולם לעובדת, באמצעות קרן מקפת, או שעומד
לזכותה בקרן, מהווה "%100" מפיצויי הפיטורים.
ב. מחומר הראיות לא ניתן ללמוד אם אכן הסכום ששולם לעובדת מכסה את
מלוא סכום פיצויי הפיטורים אם ולא, אף כי מכתב התביעה עולה כי
היא מכסה רק חלק ממנו. כמו כן לא הוצג בבית הדין הסכם קיבוצי החל
על העובדת, ממנו ניתן ללמוד כי ההפרשות לקרן מקפת באות במקום
פיצויי פיטורים. בהסכם הקיבוצי שבין איגוד העיתונים היומיים
בישראל לבין האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל (וינטרוב-פסטרנק,
"הסכמים קיבוציים", 13.6), אין כל התייחסות לחובת ביטוח עיתונאים
בקרן פנסיה זו או אחרת.
ג. לאור האמור, אנו מקבלים את ערעור העובדת בעניין זה וקובעים כי
הפיצוי הפיטורים המגיעים לעובדת יחושבו על פי %180 ממשכורתה
האחרונה, ומסכום זה ינוכה הסכום אותו קיבלה מקרן "מקפת" או העומד
לזכותה שם, על חשבון פיצוי פיטורים, כערכו ביום סיומם של יחסי
עובד-מעביד.
הסכום שיתקבל יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת העבודה ועד
ליום התשלום בפועל, וזאת במידה והסכומים לא שולמו עדיין לעובדת
מכוח פסק דינו של בית הדין האזורי.
זכאות ל"פדיון שבתון" או "חופשה מיוחדת"
11. א. טענת העובדת, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירה שימש כעדות ראשית,
היא:
"21. באותה עת הגיעה לי, בהתאם לנוהג קבוע בעיתון, חופש נוספת של
שלושה חודשים בתשלום מלא, אשר העיתון נהג לתת לעובדי המערכת
בגין כל 5 שנות שרות. בקשתי ממר פרנקל לצאת לחופשה הנדונה,
אך הוא בקש שלא אקח אותה באותו זמן לאור התהפוכות בעיתון.
הסכמתי לדחות את חופשתי בהתאם לבקשתו"
יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, העד הלוי, התייחס לגירסא זו
בתצהירו הנגדי באומרו:
15. "כל עיתונאי במערכת זכאי ל-3 חודשי שבתון בתשלום אחת ל-5
שנים הזכות לשבתון אינה נצברת ואינה נינת להמרה.
למיטב ידיעתי מעולם לא קיבל עובד פורש תלשום עבור שבתון או
חלקו שלא נוצל".
לא נטען, וכמובן לא הוכח, כי מי מעובי העיתון קיבל בעבר "פדיון"
של אותה זכות לשבתון או ל"חופשה מיוחדת" (עדות יו"ר מועצת
המנהלים, העד הלוי, כי הזכות אינה נצברת, לא נסתרה).
ב. בית הדין האזורי בפסק דינו לא התייחס כלל לשאלה אם הזכאות
ל"שבתון" שהיה נהוג בעיתון ניתנת לפדיון אם לאו. בית הדין קיבל
את התביעה בקובעו:
"הטענה שהיה על התובעת לצאת לשבתון תוך תקופת העבודה, לוקה
לכן בחוסר תום לב. על הנתבעת היה להעריך את ויתורה של
התובעת לצאת לשבתון. על כן היא זכאית לפדיון שכר השבתון.
בערעור טען העיתון כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון,
והסתמך על פסיקתו של בית דין זה.
העובדת טענה כי "השבתון" שהוענק לעובדי העיתון, אין לו דבר עם
"השבתון" הנהוג לגבי הסגל האקדמאי באוניברסיטה או עובדים אקדמאים
אחרים, וכי יש לפדותו כאילו היה חופש שנתית. עוד הדגישה העובדת,
כי דחיית יציאתה ל"שבתון", הייתה לפי בקשת העורך דאז, ולכן מנוע
העיתון לטעון לאי זכאותה, מאחר והוא זה שסיכל את אפשרות מימוש
השבתון בפועל.
ג. כאן המקום לציין כי על פי ההסכם הקיבוצי הכללי לעיתונאים זכאי
עיתונאי לשבתון, בתנאים שנקבעו בסעיף 24 להסכם, אשר זה לשונו:
"24א. שנת שבתון ללא תשלום תינתן לכתיבת ספר או ללימודים
אחת ל-6 שנות עבודה בעיתון במידה וצרכי המערכת יאפשרו זאת.
ההערכה היא בידי העורך או הנהלת המערכת, בהתייעצות עם ועד
עובדי המערכת.
עיתונאי זכאי אחת ל-8 שנות עבודה - תוך תיאום והסכמה עם
הנהלת העיתון - לחצי שנת שבתון עד שנה, כחופשה ללא תשלום,
ובתנאי שלא ניצל זכותו על פי סעיף א' לעיל".
(ההדגשות הוספו).
הצדדים לא התייחסו כלל להוראה זו, כנראה מן הטעם, שבעיתון היה נהוג
הסדר שונה.
ד. ה"שבתון" שניתן לעובדי העיתון נמנה על הזכויות הנלוות, ובתור
שכזה, הוא כלל אינו ניתן לפדיון. על זכויות נלוות נאמר:
"6. זכות נלווית במערכת זכויות העובד כלפי מעבידו, ניתן
להגדיר כזכות לכסף או לשווה כסף, כך שהיא משתקפת ביציאות
העבודה -
באמנת העבודה הבינלאומי בדבר שכר
שווה בשנת 1951.
המושג זכויות נלוות כולל מגוון של טובות הנאה שלהן
זכאי העובד, בנוסף לשכר עבודה במשמעות הצרה של המושג, והן
"חופשות" למינהן, תגמולי פרישה ופיצויים עקב סיום יחסי עובד
ומעביד. משכורת 13, מענקי חגים, "הטבות בעין" - כגון ארוחות
במקום העבודה, דמי הבראה, ביגוד , כיסוי הוצאות השתלמות,
כיסוי הוצאות לרכישת ספרות מקצועית, 'השתתפות בשכר לימוד של
ילדי העובד' וכיוצא באלה.
המשותף לכל אלה הוא שהם באים למטרה מסוימת, או מטעם
מסוים, שאין הם קשורים ישירות בעצם ביצוע העבודה, אלא רק
"נלווים" לה. בכך ההבדל בין 'תוספת שכר' כגון תוספת יוקר,
תוספת מקצועית, תוספת ותק וכיוצא באלה, לבין זכויות
נלוות, שנגדן אין המעביד מקבל תמורה ישירה בייצור או
בשירות.
10. כל תשלום שאינו נלווה למימוש הזכות עצמה אינו אלא "פדיון"
הזכות. אותו "פדיון" אינו הכלל, והוא בא רק מכוח הוראה
שבחוק (סעיף 13 לחוק חופשה שנתית), או מכוח הוראה מפורשת
במקור הזכות החוזית. הגורס אחרת יביא דברים לאבסורד: "יפדו"
חופשת מחלה שלא חלו, ארוחות במפעל שלא אכלו, ביגוד שלא קנו,
היעדרויות מהעבודה בשל אב במשפחה - שלא נעדרו (סעיף 15
לחוקת העבודה 1974) וכיוצא באלה זכויות נלוות שעובד לא
מימשן, אך דורש תשלו כאילו מימש אותן.
11. זאת ואף זאת: מעצם העובדה שהמדובר הוא ב"חופשה" עולה, כי
אין זאת אלא זכות הקיימת לפרק הזמן שבו מתקיימים יחסי
עובד-מעביד. מי שאינו יותר עובד אצל פלוני, אינו זקוק כלל
ל"חופשה" מהעבודה. ממטרתה של חופשת-שבתון גם עולה כי אותה
חופשה היא מאותן זכויות נלוות שלעובד עניין לקבל ולמעביד
עניין לתיתן, ואין למעביד עניין בחופשת שבתון למי שאינו
נמנה יותר עם הסגל". (ההדגשות כולן במקור). (דב"ע לז/3-131
ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית פד"ע ט 305, 312).
דברים ברוח זו נאמרו אף בדב"ע מו/3-89 מדינת ישראל - שריירמן פד"ע
יט' 255-251:
"17. לטענת הגב' שריירמן כי השבתון היא "זכות נלווית", ואין
להעלות על הדעת שהעובד יאבדה עם יפוטר מעבודתו, הרי שכל זכות
נלווית היא חלק מתנאי העבודה. היא שרירה וקיימת כל עוד נמשכים
יחסי עובד-מעביד, וחדלה עם הפסקתם. מקום שרצה המחוקק או רצו
הצדדים, לאפשר "פדיון" לאותה זכות - קבעו כך מפורשות (סעיף 13
לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, ובתקשי"ר) פיצוי על אי-ניצול ימי
מחלה מכוח הסכמים קיבוציים מחייבים). בכל מקרה אחר, משלא נקבעה
זכות זאת מפורשות - חזקה שאינה קיימת."
בעתירתה שהוגשה בענן זה, ואשר נדחתה, אומר בית המשפט העליון.
"מבחינה מהותה המשפטית, זכות השבתון במתכונת החלה במקרה דנן היא
זכות חוזית נלווית של העובד, הקמה עם תחילתם של יחסי עובד ומעביד
והנמשכת כל עוד יחסים אלה שרירים וקיימים. לפי מהותו ואופיו משרת
השבתון הן את מטרותיו המקצועיות של העובד והן את אלו של המעביד:
יש בו כדי להביא לקידומו המקצועי של העובד, ויש בו גם כדי להעניק
תועלת למקום העבודה. המטרה הכפולה האמורה משליכה על משך תקופה
ועל דרכי הפעלתה של זכות השבתון. כאשר החוקר פוסק ממילא להיות
עובד, רשאי המעביד שלא לאשר ששבתון, שהרי לא יוכל להפיק מכך
תועלת כלשהי. זאת ועוד, השבתון משמעותו היעדרות מן העבודה בשכר
לשם עריכת מחקר או השתלמות. היעדרות בשכר כאמור איננה מתיישבת עם
סיומם הבו-זמנית של יחסי עובד ומעביד. (בג"צ 34/88שריירמן נ'
בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מג(2) 55, 59-60).
(התדיינות קודמת בעניינה של הגב' שריירמן ראה דב"ע מו/3-89 פד"ע
יז 387; בג"צ 585/86; פ"ד מא (2) 393).
ה. הזכות ל"שבתון" הנהוגה בעיתון, והשונה אף מזאת הנהוגה בעיתונים אחרים,
היא לכל הדעת "זכות נילוות", ובתור שכזאת אינה ניתנת לפדיון; אם ניתן
לפטר עובד סמוך ליציאתו לשבתון מבלי שיזכה לפדיונו (דב"ע מו/3-89
ובג"צ 34/88 הנ"ל) הרי לבטח הזכות אינה ניתנת לפדיון שעה שהעובד מתפטר
מעבודתו. מכאן גם התשובה לטענת העובדת כי העיתון מנוע מלטעון שאין היא
זכאית לפדיון השבתון.
ענייננו שונה מזה שנדון בבג"צ 886/79 בניאל נ' בית הדין הארצי
לעבודה לה(2) 693, מאחר ושם "הגורם הממונה עליו בחברה... כפה
(ההדגשה במקור) עליו שלא לנצל את זכותו לחופשת שבתון" (וראה בעניין זה
דב"ע מו/3-89 הנ"ל בעמ' 256).
ו. דינה של התביעה בעניין זה להידחות מטעם נוסף והוא כי העובדת
והעיתונאים שהעידו מטעמה התייחסו לאותה "זכות" כאל חופשה נוספת (סעיף
8 לתצהיר שלום וייס, סעיף 16 לתצהיר דוד לנדאו, סעיף 26 לתצהיר איליין
רות פלטשר, סעיף 18 לתצהיר מנחם שלו, סעיף 5 לתצהיר מיכל סלע, סעיף
24(1) לתצהיר יורם קסל, סעיף 6 לתצהיר ארי רט, סעיף 106 לסיכומי
העובדת בערכאה למטה וסעיף 106(ד) לטיעוני העובדת בערעור), זאת הייתה
גם גישתו של העיתון (עדות יו"ר מועצת המנהלים הלוי (פ' 114 ש' 7) ועל
דברי אלה מסתמכת העובדת בטיעוניה.
אם ב"פדיון חופשה" עסקינן, הרי שמדובר בפדיון של "חופשה שאינה מכוח
החוק", שלגביה חלה חובת פדיון מכוח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית,
התשי"א-1951. לגבי חופשה חוזית, הרי שהכלל הוא שהיא לא תזכה בפדיון,
אלא אם הותנה על כך מראש, ולעיתים אף בנסיבות הפרישה. (דב"ע לו/3-14
חגי - פרי-גן בע"מ פד"ע ז' 439, 444; דב"ע לו/2-31 הודיה מושב
עובדים - שרעבי פד"ע יב' 391, 406). בענייננו, העובדת לא טענה ולא
הוכח כי הוסכם מראש על תשלום פדיון החופשה הזו; והיא לא פוטרה, אלא
התפטרה.
הוצאות בערכאה קמא
12. ערעור שכנגד ניתן להגיש אך ורק בעניינים בהם הוגש הערעור ע"א 509/83
דוד דוד נ' סאלם יאסין פ"ד מא (4) 651; דב"ע נא 3-50 נדיר בע"מ -
יגאל חננאל פד"ע כג 378).
משכך הדברים אין מקום להתייחס לערעור שכנגד בענין גובה ההוצאות שנפסקו
בערכאה קמא מהטעם שענין ההוצאות לא היה נושא לערעור.
זכאות לפיצויי פיטורים מכוח החוק
13. למעלה מהצריך לעניינו אוסיף: האמור עד כה מיתר את הדיון בשאלה האם
זכאית הייתה העובדת לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי
פיטורים. אולם, מאחר ובית הדין האזורי הקדיש את עיקר פסק דינו לסוגיה
זו, אתייחס בקצרה אף לנושא זה.
א. בית הדין האזורי מתחיל את פסק דינו במילים "הככל העובד
העיתונאי?" התשובה לשאלה, המשתמעת מפסק הדין היא כי לגבי
עיתונאי קימות אמות מידה מיוחדות אותן יש לבחון שעה שדנים
בזכויותיו מכוח חוקי העבודה, ולענייננו, הזכות לפיצוי
פיטורים.
בית הדין האזורי כורך שאלה זו בשאלת חופש הביטוי, חופש
העיתונות וחרות הפרט.
לנו נראה כי לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים דינו של עיתונאי
כדינו של כל עובד אחר, שעה שברור שהשאלה אם הסתיימו נסיבות
ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו תלויה
במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו, כשם
שלמושג "משמעת" משמעות אחרת על מדובר במי שהוא חבר בהנהלת
המפעל מזו אשר לאותו מושג עם מדובר בכל עובד אחר במפעל
(דב"ע לה/3-17; לה3-20, רוזנצוויג - טקס כץ בע"מ פ"ד ו'
,393) כך גם לעניין הנסיבות ביחסי העבודה המצדיקות התפטרות.
בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי עבודה
לגופן טרם יוחלט, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם יש באותן
נסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו
בהן.
על "הנסיבות ביחסי העבודה" המתייחסות לעובד שהתפטר מטעמים
שבאידיאולוגיה אמר בית דין זה:
"השקפתו של אדם בענייני מדינה, חברה, דת או כלכלה
וכדומה, אין לראותה כנסיבות ... שביחסי עובדה לצורך
סעיף 11(א) לחוק, כשהביטוי 'יחסי עבודה' (דב"ע
לג/3-12).
אך שונה המצב כאשר מתקבל העובד לעבודתו, והעובד מסכים
לעבוד, דווקא בשל היותו בעל השקפה דתית, פוליטית, או
מדינית מסוימת, וההזדהות הרעיונית המסוימת מהווה אחד
התנאים המוקדמים, אם לא העיקרי שבהם, ליצירת יחסי
עובד-מעביד. במקרים כגון אלה, ההשתייכות הפוליטית
וההזדהות הם חלק מהכישורים הפועלים הדדית" (דב"ע לד
/3-54,שמלי ואח' - המפלגה הקומוניסטית הישראלית
פד"ע ו' 42, 44-45 - וראה א' רובינשטיין, "על העסקן
השכיר החלוק על דרכה של המפלגה", הפרקליט, ל' 355).
יתכן כי זה המקרה בעניינו, אולם לאור המסקנה אליה הגענו
בעניין זכאותה של העובדת לפיצויי פיטורים מכוח התחייבות
העיתון, אין צורך מלהשיב שאלה בהליך זה.
ב. שואל בית הדין האזורי:
"השאלה היא אם, כאשר המו"ל אינו מפטר את העורך
והעיתונים וממשיך להעסיקם, לגיטימי הדבר, שהוא יתערב
בעבודתם ויכתיב להם, או אף ייעץ להם, באיזו רוח לכתוב,
ובאם הדבר לגיטימי, באיזו מידה הוא רשאי להתערב. האם
גם התערבות יומיומית בעבודת העיתונאים נכללת בחופש
הביטוי של המו"ל ובפררוגטיבה הניהולית שלו.
לכאורה התערבות כזו היא לגיטימית וזו אף הייתה הגישה
המסורתית. זו הדעה השלטת עד היום בארצות הברית
ובאנגליה, אם כי מתחילות להישמע דעות שונות עליהן
נעמוד".
על הגישה המכירה בהתערבות אומר בית הין האזורי (בעמ' 30
לפסק הדין);
"גישה זו נראית לנו אנכרוניסטית כיום כשחופש העיתונות
קיבל מעמד איתן בחברתנו הדמוקרטית".
לנו נראה כי היה זה מרחיק לכת ביותר להתייחס לגישה הקיימת
בשתי מדינות אשר חופש העיתונות הוא יסוד מוצדק במשטרן
ובמשפטן, והמוגן בארה"ב על ידי התיקון הראשון לחוקה, כבעלות
גישה "אנכרוניסטית". מותר, כמובן לחלוק על המקובל בארצות
אחרות, כשם שמותר לחלוק על הנפסק בארץ. אך מן הראוי, שלא
"לחלק ציונים" לגישה שאינה נראית לנו.
ג.מוסיף בית הדין האזורי וכותב:
"נראה לנו, בבחנינו את האיזון הראוי, כי למו"ל של עיתון
הזכות, המוגנת על ידי חופש הביטוי שלו, לבחור לו עורך ועיתונאים
כרוחו. הוא הדין באשר לפיטוריהם. זכותו היא לפטרם אם צורת הכתיבה
שלהם, הסגנון, מידת הביקורת שלהם על רשויות השלטון וצורת
הביקורת, הדעות הפוליטיות שלהם וחוסר האיזון שלהם או האיזון
הנוטה את הכף לצד הנוגד את דעותיו, אינם לרוחו. אך מרגע שהמו"ל
גמר אומר שלא לפטר את העורך, אין הוא עוד חופשי להתערב בעבודתו
של זה האחרון ללא הגבלה, ברי כי הוא רשאי להנחותו בקווים כלליים,
הוא רשאי לבקש ממנו לדאוג לכך, שהכתבות תהיינה מאוזנות יותר,
ומובן שהוא רשאי לפטרו אם דרך כתיבתו אינה נראית לו. אין לאפשר
לו לשלול או להגביל שלא כדין את חופש העיתונות של העורך על ידי
התערבות יומיומית בצורת הכתיבה והערות על דעות המובעות על ידי
הערך והעיתונאים".
זכות הקניין וחופש הקניין, המעוגנים כיום בחוק יסוד כבוד האדם
וחירותו, מאפשרים לבעלים לנהל את עסקם כרצונם כל עוד אינם פוגעים
בחוק או ב"בזכות יסוד" מוגנת.
"17. זיקתו של מעביד למפעלו, בין אם היא מכוח בעלות ובין אם
היא על פי זכות החזקה ותפעול, היא זיקה קניינית, המוכרת
כזכות יסוד (ע"א 377/79 פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון
ולבניה רמת גן פ"ד לה (3) 645; בעמ'656; סעיף 3 לחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו; א' ברק: פרשנות במשפט, כרך ב' בעמ'
467). במסגרת זו מוסמך המעביד לבחור, בכפוף להוראות החוק,
את המבנה המשפטי של מפעלו אשר יוקם, ואת דרך ניהול המפעל.
כמו כן רשאי מעביד לבצע את המטלות המוטלות עליו, באמצעות
עובדיו, בהעסקת קבלנים, באמצעות העסקת "עובדי קבלן" או
באמצעות עובדים המושאלים לו על ידי מעביד אחר (ראה דב"ע מו
/4-13 מדינת ישראל - הסתדרות עובדי המדינה, פד"ע יז 181;
בג"צ 190/86 הסתדרות עובדי המדינה - בית הדין הארצי
לעבודה פ"ד מ (3) 318; דב"ע מט/3-70 חריזי - מדינת ישראל,
מנהל מקרקעי ישראל, פד"ע כא 208)" (דב"ע נב/4-17 מדינת
ישראל - הסתדרות הכללית פד"ע כו 87, 97).
זאת אף זאת. בארצנו, ידוע לכל כי בשני העיתונים הנפוצים, יו"ר
מועצת המנהלים של העיתון הוא "העורך הראשי" באחד, וה"עורך
האחראי" באחר, ובעיתון הבוקר הנפוץ, שימש שנים רבות, ועד
לפטירתו, הבעלים כ"עורך הראשי". האם שי לראות בעובדה זו פגיעה
כלשהי בחופש העיתונות?
ד. אין באמור בכדי לפגוע כהוא זה בחשיבות שהמערכת המשפטית כולה ובית
דין זה מייחסים לחופש העיתונות ולחופש הביטוי; בית דין זה, האמון
על שמירתם של חופש ההתאגדות בארגוני עובדים ומעבידים, חופש
השביתה וחופש העיסוק, אמון, במידה שווה, על שמירתן וכיבודן של
זכיות יסוד אחרות. על חובתו של כלי תקשורת ממלכתי לשדר מגוון
דעות והשקפות, עמד בית המשפט העליון לא פעם (ראה, למשל: בג"צ
243/82 זכרוני נ' הוועד המנהל של רשות השידור פ"ד לז(1) 754;
בג"צ 1/81 שירון נ' רשות השידור פ"ד לה(3) 365; בג"צ 399/85
כהנא נ' רשות השידור פ"ד מא(3) 255; ולאחרונה; בג"צ 3472/92
ברנד נ' שר התקשורת פ"ד מז(3) 143).
וכך נפסק:
"משום חשיבותה של הסוגיה האמורה ראוי לחזור ולהפנות את תשומת הלב
לדברים, כפי שנאמרו בנושא זה בפסקי הדין המנחים דלהלן:
בבג"צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי פ"ד טז 2407
בעמ' 2415, קובע כבוד השופט לנדוי (כתוארו אז) לאמור:
"... כוונתי לזכות האזרח להפיץ ולקבל ידיעות על המתרחש
מסביבו, בתוך גבולות המדינה, בה הוא חי, ומחוצה לה. זכות זו
קשורה קשר אמיץ עם הזכות לחופש הביטוי, ומשום כך שייכת גם
היא לאותן זכויות יסוד 'שאינן כתובות על ספר', אלא הן
נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת
חופש... כדי שהאזרח יוכל להנות מחירותו להחליף דעות, דרושה
לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור למקורות
האינפורמציה שברצון אזרחים אחרים לספק לו, כל עוד אין בכך
נזק לאינטרסים חיוניים אחרים של המדינה או של הפרט. רק בדרך
זו הוא יכול ליצור לעצמו דעה עצמאית ככל האפשר על אותן
שאלות העומדות ברומו של עולם החברה והמדינה, שההכרעה עליהן
נתונה בסופו של דבר בידיו, בתוקף זכותו לבחור את מוסדות
המדינה".
ובהמשך, בעמ' 2416:
"שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו
שהו קובע מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו
לדמוקרטיה אמיתית, שאינה 'מודרכת' מלמעלה".
בבג"צ 73/53, 87 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז'
871, בעמ' 871, קובע כבוד השופט אגרנט (כתוארו אז) לאמור:
"העיקרון של חופש הביטוי הוא עקרון הקשור קשר אמיץ עם
התהליך הדמוקרטי... במדינה של משפט דמוקרטי - הוא משטר
'רצון העם' - רואים את 'המושלים' כמורשים וכנציגים של
העם שבחרם, אשר על כן רשאי הוא בכל עת להעביר את
מעשיהם המדיניים תחת שבטו, אם כדי לגרום לתיקונם של
מעשים אלה ולעשיית סידורים חדשים במדינה, ואם כדי
להביא לפיטורם המידי של ה'מושלים' או להחלפתם באחרים
בבוא מועד הבחירות. תפיסה פשוטה זו של המשטר הדמוקרטי
מביאה בהכרח, איפוא, להטלת העיקרון של חופש הביטוי בכל
מדינה המושתתת על משטר כנ"ל ...".
הדברים הנוקבים והמאלפים הנ"ל היו לאבן פינה בשיטתנו
המשפטית, והעקרונות הגלומיים בהם מקובלים על הכול, עד שאין
עוד להרהר אחריהם."
(בג"צ 243/82 זכרוני נ' הוועד המנהל של רשות השידור (פ"ד
לז (1) 757, 765)
ה. דברים אלה, ורבים אחרים, נאמרו כלפי "חופש הדיבור"
ומגבלותיו ברשות השידור, ולא בכדי. חוק רשות השידור,
התשכ"ה-1965 קובע מפורשות (בסע' 4) כי "הרשות תבטיח כי
בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות
הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה מהימנה"; בחוק הרשות
השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990 נקבע (בסע' 5), בין יתר
תפקידיה של הרשות "שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן", ובסע'
47(א) נקבע כי "בעל זיכיון יבטיח כי בשידור בענייני היום
שלתוכנו יש משמעות ציבורית, יהיה ביטוי נאות לדעות שונות
הרווחות בציבור".
זאת אף זאת: "הקול היוצא מתיבת הטלוויזיה נשמע מסוף העולם
ועד סופו, ולית אתר דפנו מיניהו" (השופט (כתוארו אז) אלון
בע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור פ"ד לה(2)
365) ובמקום אחר: "בעידן המודרני ניתן להחליף דעות, לשכנע
ולהשתכנע, רק אם אמצעי התקשורת ההמוניים... שמוצא פיהם
ומראה פניהם מרתקים קהל המונים, השפעתם על דעתם ועל טעמם מי
ישורנה" (מ"מ הנשיא ח. כהן בע"ח 7/79 הנ"ל, שם, בעמ' 268).
מכאן המסקנה כי "רשות השידור חייבת להבטיח חופש הדיבור של
זולתה" (בג"צ 399/85 הנ"ל, בעמ' 263) וכי "זכותו של הכלל
היא, כי תישמר חירות הביטוי בכלי התקשורת - הרדיו
והטלוויזיה - וכי כלים אלה יופעלו בדרך ובאופן שיש בהם כדי
לקיים חרות זו הלכה למעשה" (השופט שמגר (כתוארו אז) בבג"צ
1/81 הנ"ל, בעמ' 378).
ו. השאלה הניצבת לפנינו היא האם כללים אלה חלים אף בכלי תקשורת
פרטי. מקובלת עלינו הדעה כי לחוקי יסוד ולזכויות יסוד,
השפעה עקיפה על המשפט הפרטי (השווה דב"ע נג/3-17 טועמה -
טכנו גומי ליצסיצקי בע"מ פד"ע כה 227, 239) האם חייב כל
כלי תקשורת פרטי, שקיבל רשיון להופעתו לפי פקודת העיתונות
לפרסם כל מאמר, או מכתב למערכת? האם חייב ביטאון ארגון
העובדים הגדול במדינה לפרסם מאמרים נגד כלליותה של
ההסתדרות? האם חייב עיתון מפלגתי לפרסם מאמרים הנוגדים את
דעת המפלגה? האם חייב עיתון השייך למפלגה דתית לפרסם מאמר
נגד "כפייה דתית" או כתבה המצדדת בנישואין אזרחיים? האם
חייב ביטאון המתנחלים לפרסם מאמר המצדד בפינוי ישובים
מ"השטחים"?
"חופש הביטוי" אינו מרחיק לכת עד כדי כך.
ז. ומכאן לענייננו. החייב עיתון, שנרכש על ידי בעלים פרטי,
ליתן במה למגוון הדעות בחברה הישראלית, או שמא מותר לו
לכוון את כתיבתו ומאמריו להשקפה המקובלת עליו?
רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית,
לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים
נוגדים. רשאי בעלים של עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי
והתרבותי של עיתונו, ואינו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות.
רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך,
להטיל על עיתונאי המועסק אצלו, לכתוב כתבה על נושא הנראה לו
חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי.
אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה.
עורך דין שכיר אינו יכול לקבוע באיזה לקוח יטפל ובאיזה ימאן
לטפל, כשם שרואה חשבון שכיר אינו רשאי להחליט לאיזה מלקוחות
המשרד ייתן שירותיו. כל זאת, לגבי כל מקצוע או עיסוק, כל
עוד אין ההוראות שהמועסק מקבל נוגדת את החוק, כלל אתיקה או
את המצפון (השווה לסעיף 318 לחוק העונשין, התשל"ז-1977,
הקובע כי "אין לחייב רופא נשים להפסיק הריונה של אשה אם
הדבר הוא בניגוד למצפונו או לשיקול דעתו הרפואי").
עיתון, יהא נפוץ כאשר יהא, אינו חייב ליתן "ביטוי מתאים של
השקפות שונות הרווחות בציבור" כשם שרשות השידור חייבת לעשות
מכוח חוק. רצוי וראוי כי יעשה כן, אך זכותו גם שלא לעשות
כן. ציבור הקוראים שמכספם הוא ניזון, יחליט אם להמשיך לקנות
אותו עיתון, שהוא חד צדדי בדיווחיו והשקפותיו. אם יפחת מספר
הקוראים, יחדלו מפרסמים מלפרסם בו, והוא לא יוכל להמשיך
ולהתקיים. בשוק העיתונות החופשי - אלה הם השיקולים שצריכים
להנחות את הבעלים.
אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה
בחופש הדיבור של העיתונאי. עיתונאי שעורכו סרב לפרסם את פרי
עטו, רשאי למצוא לו במה אחרת, או להקימה, וכל עוד הכתוב, אף
אם הוא מהווה "ביטוי חריג", אינו פוגע בשלום הציבור, הסדר
הציבור או אושיות הדמוקרטיה (בג"צ 399/85 הנ"ל בעמ' 288).
באיזה נסיבות ובאיזה תנאים יראו התפטרות של עיתונאי, שסירבו
לפרסם כתבתי, כנסיבות המצדיקות התפטרות שפיצויי פיטורים
לצידה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, זאת בדומה לעורך הדין
ורואה החשבון השכירים שהוטל עליהם לטפל בלקוח שאינו לרוחם
או להוציאו מטיפולם לקוח בו טיפלו.
ח. ערים אנו לכך כי:
"לא רק הדובר הוא בגדר מי שמפעיל חירותיו ונהנה מן הזכות
המוקנית לאדם בחברה חופשית. קהל השומעים או הקוראים בכוח
זכאי לשמיעתם ולקריאתם של דברי הזולת, וצמצום ההאזנה והעיון
בדברי אחרים הוא לא רק פגיעה בזכותו של הכותב או הדובר אלא
לא פחות מכך גם בזכויותיהם של אלה, אשר אליהם מופנים דבריו"
(עש"מ 5/86 ספירו נ' נציבות שירות המדינה פ"ד מ(4) 240
227,).
וכן:
"הבטחת חופש הביטוי אינה רק אינטרס של הפרט אלא גם פחות מכך
גם אינטרס ציבורי, שהרי שניהם היבטיו של האינטרס הציבורי
האמור:
(1) זכותם של האזרחים והאינטרס שיש להם לשמוע את דעת הזולת;
(2) האינטרס הציבורי להגן על חופש הביטוי ובכך להגן על
המשטר הדמוקרטי." (שם).
ובמקום אחר: "מטבעו של האדם, שהוא מגשים עצמו על ידי מתן ביטוי
לעצמו" (בג"צ 399/85 הנ"ל, בעמ' 273).
האם פירוש הדבר שעיתון חייב לפרסם כל מכתב למערכת הנשלח אליו?
האם עיתון הבוחר שלא לפרסם מכתבים שהתקבלו אצלו בין מהטעם שהכתוב
בהם נוגד את דעתו, או שלשון הכתוב בוטה ופוגעת או שנראה לו
שכותבם הוא תימהוני פגועים בחופש הביטוי? האם מו"ל המסרב לפרסם
ספר כלשהו פוגע בחופש הביטוי?
ט. ענייננו דורש אף התייחסות לעובדה שמדובר ביחסי עובד-מעביד. על
זיקה זו של עובד מדינה, תוך כדי התנגשות עם חופש הפעולה שלו
(בעיתונים שאינם שייכים למדינה), אמר בית המשפט העליון:
"הזיקה שבין עובד למעביד יוצרת מערכת יחסים ייחודית ורבת
פנים, הבנויה על החובה לבצע את העיסוק עבור המעביד אשר אותו
נטל על עצמו העובד, להתמיד בו בהתאם לחובות השירות ולקיימו
תוך נאמנות למעביד, כל עוד ההעסקה כנמשכת. יתרה מזאת, לעתים
נדרשת שמירה על הגבלות מסויימות אפילו אחרי תום ההעסקה, אך
נושא זה אין עניינו לכאן. לצד מערכת היחסים בין העובד
למעביד מוסיף העובד לקיים את הזכויות והחובות של כל אזרח.
הנושא שלפנינו מעורר את השאלה, מה ההשכלות ההדדיות, זה על
זה, של שני המישורים היינו זה הנוצר עקב ההעסקה וזה הנובע
מעמדו של העובד כנושא בזכויות ובחובות בחברה חופשית (עש"מ
5/86 הנ"ל, בעמ' 238).
דברים אלה יפים גם למי שאינו עובד בשרות הציבור.
י. חוש הביטוי אינו זכות יסוד מוחלטת, אלא יחסית, ככל זכות יסוד. זה
גם הטעם שבית המשפט, עם כל רצונו ליתן נפקות מלאה לחופש זה, מאזן
אותו, עם עקרונות יסוד אחרים של שיטתנו, ומאחר ואינו מעוגן ב"חוק
יסוד", "כל חוק המגביל את חופש הביטוי תופס מבחינה חוקתית" (בג"צ
399/85 הנ"ל, בעמ' 283), וכן יש להתחשב בעקרונות יסוד אחרים.
"חופש הביטוי אינו העיקרון היחיד שבו יש להתחשב, שכן בחברה
דמוקרטית יש להתחשב בעקרונות יסוד אחרים, כגון כבוד האדם,
זכות הקניין, טוהר השיפוט ושלום הציבור. מקום שעקרונות יסוד
אלה מתנגשים, יש לאזן ביניהם. האיזון נעשה, בראש ובראשונה,
על ידי המחוקק עצמו. בית המשפט צריך, כמובן, לפרש את דבר
המחוקק, ובכך תרומתו שלו למלאכת האיזון. לעתים אין המחוקק
נוקט כל עמדה בשאלת האיזון, והוא נעשה כולו על ידי בית
המשפט. כאשר השופט מבצע את מלאכת האיזון, הוא נתקל לא פעם
בעקרונות סותרים שיש להכריע ביניהם;" (שם, שם).
בענייננו - יש ליתן את הדעת לזכות הקניין, המעוגנת בחוק יסוד; כבוד האדם
וחירותו. מקום בו חופש הביטוי נשמר, אך לא דווקא בכלי תקשורת פרטי זה או
אחר, וכל אדם, לרבות העיתונאי, יכול לכתוב כמעט כעולה על רוחו במגוון של
פרסומים, יש ליתן משקל נכבד לזכות הקניין, ולענייננו - לזכותו של בעלים
(פרטי) של כלי תקשורת להחליט איזה חומר להדפיס ואיזה לדחות, בין כתבות
"מוזמנות", ובין כאלה המוגשות לו על ידי העיתונאים המועסקים בעיתון.
מול זכותו של הבעלים לנווט את קו עיתונו, עומדת זכותו של העיתונאי שלא
להיות מחויב לכתוב דברים הנוגדים את דעתו ואת מצפונו. במקרים מתאימים -
עומדת לו הזכות שלא להמשיך ולעבוד בעיתון ש"הפך עורו" בצורה קיצונית.
עיתונאי בעיתון מפלגתי, שנרכש על ידי בעלים פרטי שהשקפתו שונה קיצונית מזאת
של המפלגה אליה השתייך העיתון, נקלע ל"נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי
ימשיך בעבודתו". כך גם עיתונאי בעיתון שאינו מפלגתי שנרכש על ידי מפלגה או
תנועה פוליטית. במקרים קיצוניים אלה קמה לעיתונאי עילה, מכוח סעיף 11(א)
סיפא לחוק פיצויי פיטורים, להתפטר בגין מפוטר, ולקבל פיצויי פיטורים בשיעור
שנקבע בחוק.
כפי שנאמר בתחילתה של פיסקה זו - נוכח העובדה שהעובדת זכאית לפיצויי
פיטורים (מוגדלים) כתוצאה מהתחייבות חוזית של העיתון, לא נכריע בשאלה אם
בעניננו הגיעו הדברים עד כדי זכאות לפיצויי פיטורים מכוח חוק, הגם שחלק
מחברי המותב בדעה כי אילולא הייתה התחייבות חוזית של העיתון לפיצוי פיטורים
למשיבה, היה עניינה נופל במסגרת סע' 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים.
14. סוף דבר
ערעור העיתון נדחה ככל שהוא נוגע לחיוב בפיצויי פיטורים, ומתקבל ככל
שהוא נוגע לפדיון השבתון. ערעור העובדת נדחה ככל שהוא נוגע להכללת
"משכורת 13" בפיצויי פיטורים ומתקבל ככל שהוא נוגע להפחתת הסכומים
שקיבלה מקרן מקפת" מסך הפיצויים המגיעים לה.
העיתון ישלם הוצאות העובדת בערעור בסך 3,000 ש"ח בצירוף בע"מ.
ניתן היום, 17.10.1994, בירושלים.
----- סוף פסק הדין -----