בתי המשפט

פסק דין

1. המערערים נישאו זה לזו ביום 16.5.04 והתגוררו מאז נישואיהם ועד לפינוי חבל עזה בדירות שכורות ביישובים מפונים בתחום המועצה האזורית חוף עזה: תחילה (עד ליום 8.12.04) במושב מורג ולאחר מכן (עד ליום הפינוי - 16.8.05) בשכונת כרם עצמונה במושב עצמונה. ביום 20.7.05 נולדה למערערים בת. המערער 1 (להלן – המערער) למד במשך קרוב לארבע שנים קודם הנישואין (החל מחודש אוגוסט 2000) בישיבת "תורת החיים" ביישוב המפונה נווה-דקלים, והמשיך ללמוד באותה ישיבה לאחר הנישואין ועד ליום הפינוי. ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן – החוק), אישרה לשלם למערערים מענק הוצאות הובלה והתארגנות לפי סעיף 44 לחוק (בסך 14,000 ₪) ומענק לדמי שכירות לפי סעיף 45 לחוק (בסך 21,600 ₪). הוועדה דחתה את תביעתו של המערער למענק אישי בשל ותק לפי סעיף 46 לחוק (בסך 24,182 ₪). על דחייה זו נסוב הערעור.

2. סעיף 46 לחוק קובע את תנאי הזכאות למענק אישי בשל ותק:

"ישראלי שמתקיימים בו התנאים המפורטים בסעיף 44(א)(2) וכן תנאים אלה:

(1) ביום הקובע מלאו לו 21 שנים לפחות;

(2) מרכז חייו היה ביישוב מפונה במשך שלוש שנים רצופות לפחות בתכוף לפני היום הקובע".

התנאים המפורטים בסעיף 44(א)(2) הם אלה:

"(א) ביום הקובע מקום המגורים הקבוע שלו היה כדין בבית מגורים ביישוב מפונה;

(ב) הוא הוכיח כי לא יאוחר מתום 48 שעות מיום הפינוי פינה את בית מגוריו ומסר את החזקה בו כאמור בסעיף 29, וכי עבר להתגורר מחוץ לתחום האמור בסעיף 3;

(ג) הוא לא שהה שלא כדין בשטח מפונה לאחר תום 48 שעות מיום הפינוי".

החלטת ועדת הזכאות מיום 7.11.05 מתייחסת, בין היתר, לתנאי שבסעיף 44(א)(2)(א), לאמור: הימצאות מקום המגורים הקבוע של התובע ביישוב מפונה. נאמר שם (בעמ' 3) כי לימודים או מגורים בישיבה הנם מטבעם ארעיים ולפיכך אינם ממלאים אחר התנאי בדבר הימצאות מקום המגורים הקבוע של התובע ביישוב מפונה. בנסיבות המקרה, הנמקה זו שגויה על פניה, שהרי דרישתו של סעיף 44(א)(2)(א) היא ש"ביום הקובע מקום המגורים הקבוע שלו היה כדין בבית מגורים ביישוב מפונה" (ההדגשה הוספה). ביום הקובע – 6.6.04 – המערער היה כבר נשוי והתגורר יחד עם אשתו במושב מורג ולא בדירת הישיבה בנווה דקלים. אכן, ועדת הזכאות קבעה בעצמה (בעמ' 4 של אותה החלטה) כי מרכז חיי המערערים ביישוב מפונה התחיל ביום 16.5.04, דהיינו קרוב לשלושה שבועות לפני היום הקובע. במועד זה, מקום המגורים הקבוע של המערער היה לכל הדעות ביישוב מפונה.

3. אולם העובדה שהמערער עונה על תנאי סעיף 44(א)(2) עדיין אינה אומרת כי מתקיימים בו כל תנאי הזכאות לפי סעיף 46 לחוק. בזאת הגענו אל הנימוק המרכזי של ועדת הזכאות לדחיית תביעת המערער למענק אישי בשל ותק. נימוק זה הוצג הן בהחלטתה המקורית של הוועדה, מיום 7.11.05, והן – ביתר הרחבה – בהחלטה משלימה שהוועדה קיבלה ביום 27.3.06, לאחר הגשת הערעור, בהתאם להסכמה דיונית שלפיה עניינו של המערער הושב לבחינה מחודשת בפני הוועדה, וניתנה למערער ולבא-כוחו אפשרות לשטוח את טענותיהם בפני הוועדה. נימוק זה מפנה אל התנאי הקבוע בסעיף 46(2) לחוק: "מרכז חייו היה ביישוב מפונה במשך שלוש שנים רצופות לפחות בתכוף לפני היום הקובע". ועדת הזכאות קבעה כי בתקופת מגוריו של המערער בדירת הישיבה בנווה דקלים, מרכז חייו נותר בבית הוריו בפתח תקווה. ממילא מרכז חייו ביישוב מפונה החל רק עם נישואיו ביום 16.5.04, שבועות ספורים לפני היום הקובע, ולא שלוש שנים כנדרש בסעיף 46(2). המערער חולק על גישה זו וטוען כי מירב הזיקות קשרו אותו אל האזור המפונה עוד במהלך מגוריו בנווה דקלים כתלמיד ישיבה, ולפיכך מרכז חייו נמצא ביישוב מפונה החל מתחילת מגורים אלו, בחודש אוגוסט 2000, יותר משלוש שנים לפני היום הקובע.

4. בטרם נדון במחלוקת המשפטית הנטושה בין המערער לבין ועדת הזכאות, נציג את העובדות אותן קבעה הוועדה ועליהן אין מחלוקת. המערער, יליד סוף שנת 1982, החל ללמוד בישיבה הגבוהה "תורת החיים" שבנווה דקלים באוגוסט 2000, בהיותו בן 17 שנה ו-8 חודשים, ושילם לישיבה שכר לימוד. קודם לכן למד המערער במשך ארבע שנים בישיבה תיכונית בירושלים. הוריו של המערער מתגוררים בפתח תקווה. המערער התגורר בנווה דקלים, יחד עם תלמידים נוספים של הישיבה, בדירה בת שלושה חדרים אותה העמידה לרשותם הישיבה. בכל אחד מחדרי הדירה התגוררו שלושה תלמידים. המערער אכל בחדר האוכל של הישיבה. הוא שהה בישיבה במשך כל ימות השנה, לרבות בשבתות וחגים, למעט כאשר נסע לבקר את הוריו בתדירות של שבת אחת מתוך שלוש או ארבע שבתות, בחלק מהחגים ובחלק מחופשת "בין הזמנים" בקיץ. החגים בהם המערער נותר בישיבה היו ראש השנה, יום הכיפורים, שמחת תורה, חנוכה, פורים, יום העצמאות וחג השבועות. בנוסף שהה המערער בישיבה בחלק מימות חג הסוכות וחג הפסח. באותם סופי שבוע בהם היה המערער יוצא לבקר את הוריו, הוא היה עוזב את הישיבה ביום שישי לפני הצהריים וחוזר אליה במוצאי שבת או ביום ראשון בבוקר. עד כאן העובדות שקבעה הוועדה. עליהן מוסיף המערער (בלא שהוועדה סותרת זאת בתשובתה) כי עוד בתקופת מגוריו בנווה דקלים הוא היה רשום בסניף הביטוח הלאומי בנווה דקלים, וכתובתו במרשם האוכלוסין שונתה לנווה דקלים. כמו כן, הוא לא היה מכבס את בגדיו בבית הוריו, אלא בישיבה, בה עמדו לרשותו מיטה וארון פרטי משלו.

5. ועדת הזכאות לא הייתה מוכנה לראות בעובדות אלה סימן להימצאות מרכז החיים של המערער בנווה דקלים. הטעם לכך, הסבירה הוועדה, נובע ממטרת מגוריו של המערער בנווה דקלים עד לנישואיו. המטרה הייתה לימודים במוסד חינוך המקנה לתלמידיו השכלה תורנית גבוהה. מטרה זו הנה ארעית, ואמורה להימשך תקופת זמן מוגבלת. הלימודים הם הקשר היחיד של התלמיד אל המקום, ועם תום הלימודים מסתיים הקשר. לכן, כל תלמיד במוסד להשכלה, כגון מכללה או אוניברסיטה, אינו מעביר את מרכז חייו למקום לימודיו, אף אם אלה נעשים בתנאי פנימייה. הוא הדין לחייל בשירות צבאי קצוב בזמן, המקבל מידי כמה שבועות חופשת סוף שבוע לצורך ביקור משפחתו. המערער אינו שונה מתלמיד אוניברסיטה או מחייל. גם הוא לא התגורר בנווה דקלים קודם לנישואיו אלא למטרת לימודים, וגם הוא לא הוכיח כי יתר הקשרים שלו, פרט לקשר הלימודים, השתנו בעקבות הלימודים ועברו מבית הוריו בפתח תקווה אל הישיבה בנווה דקלים. הקשרים המשפחתיים של המערער המשיכו להימצא, עד לנישואיו, בפתח תקווה, שם מצוי בית הוריו אליו הוא חזר במהלך החופשות. לעומת זאת, עד לנישואיו לא היו למערער קשרים כלכליים במקום מסוים, שכן הוא עדיין לא נדרש אז לפרנס משפחה אלא היה מצוי בתקופת אכשרה לחיים. המערער גם לא היה חבר באגודה שיתופית של יישוב מפונה. כשם שבעת לימודי המערער בישיבה תיכונית בירושלים, מרכז חייו המשיך להימצא בבית הוריו בפתח תקווה, כך גם בעת לימודיו בישיבה הגבוהה בנווה דקלים. חיזוק למסקנה זו נמצא לוועדת הזכאות במקרה ההפוך, בו תושב האזור המפונה עבר להתגורר מחוץ לאזור המפונה לצורך לימודים. במקרה כזה יש לומר כי מרכז חייו של התלמיד נותר בבית הוריו באזור המפונה, באופן המזכה אותו במענקים המיועדים בחוק למי ששמר על מרכז חיים באזור המפונה. בדומה לכך יש לומר כי מרכז חייו של מי שעבר לגור באזור המפונה לצורך לימודים נותר בבית הוריו מחוץ לאזור המפונה.

6. המערערים טוענים כי ועדת הזכאות שגתה בכך שהחילה על עניינו של המערער כללים גורפים, במקום לבדוק את הנסיבות הקונקרטיות של לימודיו ומגוריו בנווה דקלים. מקובל על המערערים כי מגורים של אדם בעיר אחרת לצורך לימודים אינם מעבירים בהכרח לאותה עיר את מרכז חייו, אף אם הוא שוהה ולן בה במרבית ימות השבוע. אולם, טוענים המערערים, הכל הוא שאלה של מידה ושל נסיבות ספציפיות. במקרה שלפנינו התקבצו להן מספר נסיבות ספציפיות המצביעות על קשר אינטנסיבי והדוק במיוחד של המערער אל נווה דקלים מתחילת לימודיו ביישוב, באופן המוביל למסקנה כי עוד קודם לנישואיו הוא העביר אל אזור חבל עזה לא רק את עצמו אלא גם את מרכז חייו. עוצמת הזיקות של המערער אל נווה דקלים הייתה אז כה חזקה, עד כדי כך שאילו היה מדובר במקרה הפוך – כלומר בבן נווה דקלים שהיה עובר ללמוד מחוץ לאזור המפונה ומפתח במקום לימודיו קשרים כה עזים כפי שפיתח המערער בנווה דקלים – היה מקום לקבוע כי מרכז חייו חדל להתקיים בנווה דקלים ואין הוא זכאי למענקים על פי החוק המותנים בשמירה על מרכז חיים באזור המפונה.

7. חוק יישום תכנית ההתנתקות מספק, בסעיף 2(ב), אמות מידה לצורך בחינת השאלה האם מרכז חייו של התובע היה מצוי באזור המפונה:

"לשם קביעת מקום מרכז חייו של תובע לענין חוק זה, יובאו בחשבון מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים, ובהם, בין השאר:

(1) מקום המגורים שלו ושל בני משפחתו;

(2) חברותו באגודה שיתופית התיישבותית או באגודות שיתופיות אחרות של יישוב מפונה".

בפסק דין שנתתי ביום 28.8.06 בתיק ו"ע 138/05 סלוק נ' ועדת הזכאות סקרתי בהרחבה את ההתפתחות והמשמעות של המונחים "מרכז חיים" ו"מקום מגורים קבוע" בדין הישראלי בכלל ובחוק יישום תכנית ההתנתקות בפרט. למען היעילות והקיצור לא אחזור על כל האמור שם, ואסתפק בהפניה לפסקאות 8 עד 14 שם, שיש לראותן גם חלק מפסק הדין הנוכחי. עיקרי הדברים הם, שמבחן "מרכז החיים" מתאפיין בגמישותו וביכולת התאמתו למערכת העובדות הספציפיות העומדת לדיון, באופן המגשים את מטרת החוק אשר בגדרו אותן עובדות מתעוררות. בירור מקום מרכז החיים מצריך הכרעות משולבות בשאלות עובדתיות ומשפטיות. יישום המבחן נעשה באמצעות שני מבחני-משנה: מבחן אובייקטיבי ומבחן סובייקטיבי. "המבחן האובייקטיבי מתחקה אחר הזיקות הפיזיות הקושרות את האדם אל מקום מסוים... המקום אליו קשור האדם במירב הזיקות האלה הוא מקום מרכז חייו האובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי מתעניין בזיקות הנפשיות הקושרות בין האדם למקום: כוונה לעזוב מקום מגורים או לחזור אליו בעתיד; הסיבה להימצאות במקום מסוים או להיעדרות ממנו; הרגשת שייכות למקום; וכן הלאה. מבחני משנה אלה אינם שווי ערך. הבכורה שמורה למבחן האובייקטיבי... אם התמונה האובייקטיבית מצביעה בעליל על משיכת מירב הזיקות למקום מסוים, לא יהיה בכוונה הסובייקטיבית כדי להסיט את מרכז החיים למקום אחר... הכוונה הסובייקטיבית מסוגלת להטות את הכף רק כאשר מצטרף אליה מעשה, ורק כאשר המאזן בין הזיקות הפיזיות השונות איננו חד-משמעי ואיננו מחייב את קביעת מרכז החיים במקום שאינו עולה בקנה אחד עם הכוונה" (שם, פיסקה 11). הזיקות האובייקטיביות הרלוונטיות לצורך קביעת מקום "מרכז החיים" בחוק יישום תכנית ההתנתקות הנן, כאמור בסעיף 2(ב) שבו, "מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים" של התובע. המשכו של סעיף 2(ב), בו מוצגים שני נתונים פרטניים אותם יש להביא בין השאר בחשבון לצורך קביעת מקום מרכז החיים, וכן תכליתו של החוק וההיסטוריה שלו, מצביעים על "כוונה של המחוקק לחזק את ההשפעה של מקום המגורים על הזכאות לפיצויים ולמענקים המשולמים למפונים, ולהחליש – אך לא לבטל – את ההשפעה של זיקות אחרות העשויות להתקיים גם אל מקום שאיננו מקום המגורים, בהן: מקום עבודה, מקום הימצאות נכסים, מקום פעילות ארגונית או עסקית, וכדומה" (שם, פיסקה 13). בדיבור "מקום מגורים" אין הכוונה לכל מקום בו התובע חי באופן טכני. אדם יכול להתגורר במקום מסוים ועדיין, בשל הארעיות של אותם מגורים, להיחשב כמי שלא השתקע בו אלא המשיך להתגורר באופן קבוע במקום אחר אליו הוא קשור בזיקות מהותיות מספיקות. הגורמים המשפיעים על סיווגם של מגורים כארעיים או כקבועים הנם לא רק משך ההיעדרות ממקום המגורים הקבוע אלא גם סיבת ההיעדרות. היעדרות למטרה מוגדרת וחולפת עשויה להיחשב למגורי ארעי גם אם איננה קצרה. בכל מקרה, גם זיהויו של מקום מגורים כקבוע ומהותי או כארעי וטכני כפוף, בהקשר של חוק יישום תכנית ההתנתקות, למבחן-העל המתחקה אחר המקום שאליו מובילים מירב קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים של התובע.

8. מבין שני הנתונים הפרטניים המוצגים בסעיף 2(ב) לחוק לצורך איתור מקום מרכז החיים – מקום המגורים וחברות באגודה שיתופית של ישוב מפונה – רק נתון אחד, הלא הוא מקום המגורים, רלוונטי לענייננו. הנתון השני, בדבר חברות "באגודה שיתופית התיישבותית או באגודות שיתופיות אחרות של יישוב מפונה" אינו רלוונטי למקרה שבפנינו העוסק במגורים ביישוב הקהילתי נווה דקלים, שלא פעל במסגרת אגודה שיתופית, אלא נוהל על ידי ועד מקומי. בענין זה נאמר בהחלטה המשלימה של ועדת הזכאות מיום 27.3.06 כי הוועדה העניקה משקל לכך ש"התובע לא היה חבר באגודה השיתופית של נווה דקלים, הוא היה תלמיד בישיבה וככזה לא היה חבר באגודה". משמע, שהוועדה סברה כי אילו היה המערער תושב רגיל של היישוב ולא תלמיד בישיבה, כי אז היה הוא נעשה חבר באגודה השיתופית של נווה דקלים. ולא היא: מאחר שנווה דקלים לא פעל כאגודה שיתופית, גם מי שהתגורר ביישוב באופן "רגיל" ולא כתלמיד ישיבה לא היה חבר באגודה שיתופית של היישוב, בשונה מיישובים אחרים בגוש קטיף שפעלו כאגודות שיתופיות.

9. מקום המגורים של המערער, שהוא הנתון הראשון המשפיע לפי סעיף 2(ב) על מקום מרכז החיים, נמצא בנווה דקלים עוד בתקופת לימודיו בישיבה לפני נישואיו. קביעה זו אינה מעוררת קושי שעה שמדובר בהיבט הפיסי של המגורים, שהרי המערער חי בנווה דקלים ארבע שנים בדירה שהועמדה לרשותו שם, וכמעט לא עזב את המקום פרט לאחת מתוך שלוש או ארבע שבתות ולמספר חופשות קצרות (שכולן יחד, השבתות והחופשות, מסתכמות בכ-15% בלבד מכלל ימות השנה). אמנם נתון זה כשלעצמו אינו מספיק על מנת לראות את המערער כמי שהתגורר בנווה דקלים לצורכו של סעיף 2(ב) לחוק, הדורש כי המגורים יהיו קבועים ולא ארעיים. אולם המערער הבהיר לוועדת הזכאות כי הוא החליט עוד טרם הנישואין לקשור את עתידו אל הישיבה ואל העומד בראשה, ולהמשיך ללמוד בה ללא הגבלת זמן, לרבות לאחר שיינשא: "כשהגעתי, נקשרה נפשי בנפש הרב שלי, הרב שמואל טל, ואמרתי שפה אני יושב ולא זז מפה... אהבתי את המקום ואני עדיין קשור לרב טל והשילוב של שניהם זה שרציתי להיות שם. הראיה לכך היא שגם אחרי החתונה לא עזבתי" (פרוטוקול השימוע מיום 16.3.06). אכן, סופו של התהליך מעיד על תחילתו: המערער המשיך ללמוד בישיבה ולהתגורר בגוש קטיף גם לאחר נישואיו. לא עוד אלא שאשתו של המערער, שלא התגוררה קודם לכן באזור חבל עזה, עברה להתגורר עמו שם. החלטת המערערים להתגורר יחדיו באזור זה התקבלה לפני היום הקובע, הוא יום החלטת הממשלה על תכנית ההתנתקות, כך שאין לומר כי המערערים קיבלו את ההחלטה להישאר בגוש קטיף במטרה לרכוש טובות הנאה כספיות. הדבר מוכיח את כנות דבריו של המערער בדבר הקשר העמוק שנרקם בינו לבין הישיבה והעומד בראשה, והחלטתו עוד לפני נישואיו שלא לקצוב בזמן את לימודיו בישיבה, וממילא את מגוריו בגוש קטיף.

ועדת הזכאות הניחה כי עד לנישואין, לימודיו של המערער בישיבה היו קצובים, משום שסברה כי "לימודים בישיבה ומגורים בה מטבעם הם ארעיים" (עמ' 3 להחלטה מיום 7.11.05). סברה זו נכונה לגבי ישיבה תיכונית או מקצועית, כמו גם לגבי ישיבת הסדר, אך לא לגבי ישיבה גבוהה, שתלמידיה נחשבים למי שתורתם אומנותם ומקבלים מידי שנה דחית שירות ביטחון, ללא הגבלה של מספר הדחיות כל עוד הם מוסיפים ללמוד בישיבה באופן סדיר ואינם עוסקים בעיסוק נוסף (חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, תשס"ב-2002; בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הבטחון, פ"ד נב(5) 481, 494-495).

בכך נבדל המקרה שבפנינו – דגש על נסיבותיו הפרטניות של המקרה – מהמקרה הרגיל של סטודנט באוניברסיטה או חייל בשירות צבאי קצוב. אלה האחרונים בוחרים ויודעים לאורך כל הלימודים או השירות כי מדובר במגורים ארעיים שיסתיימו תוך פרק זמן ידוע וקצוב מראש. לא כן המערער, שלא תכנן להגביל את לימודיו בישיבה בזמן, ואף הוכיח את רצינות כוונתו בכך שגם לאחר נישואיו המשיך ללמוד בישיבה ולהתגורר בסמוך לה עד לפינויה יחד עם פינוי יתר חבל עזה. בכך גם נבדלת תקופת מגוריו של המערער בנווה דקלים מתקופת מגוריו בירושלים בפנימייה של הישיבה התיכונית בה למד. בתקופת התיכון היה המערער קטין הנתון למרות ולאחריות של הוריו. אלה כוללות את "הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו" (סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). הורה השולח את ילדו הקטין ללימודים פנימייתיים בעיר אחרת אינו מפקיע על ידי כך את החזקתו בילד במקום המגורים הקבוע של ההורה, בו גדל הילד ואליו הוא מגיע במהלך הלימודים לסופי שבוע ולחופשות (במקרה דנן היה המערער מגיע מהישיבה התיכונית בירושלים לבית הוריו בפתח תקווה כל שבת שניה). לא כן משנעשה הילד בגיר העומד ברשות עצמו. בשלב זה חדל הילד להיות כרוך אחר הוריו, והוא לבדו בעל זכות ההחלטה על קביעת מקום מגוריו. אם בחר לעזוב את בית הוריו, אין לראותו כמי שהוסיף להתגורר שם רק בשל הגעתו לביקורים בחגים ובסופי שבוע. על נסיבות כאלה נאמר בע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 99, 108 (בהקשר של דיני הגנת הדייר): "כשבאים הילדים לראות את הוריהם, הם באים כאורחים... ניתן לומר שזהו המצב המקובל בחברה בת-זמננו".

10. הנתונים הנוספים המשפיעים לפי סעיף 2(ב) על קביעת מקום מרכז החיים, מלבד מקום המגורים של התובע, הנם "מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים" ו"מקום המגורים... של בני משפחתו".

נפתח בזיקה המשפחתית. נכון הוא שעד לנישואיו לא היו למערער קשרים משפחתיים אל אזור חבל עזה. יחד עם זאת יש לתת את הדעת להבדל הקיים בין אדם שהוא עצמו בעל משפחה לבין אדם (בגיר) שעדיין לא הקים משפחה. במקרה של בעל משפחה, מקום המגורים של יתר בני המשפחה (בן זוג וצאצאים) עשוי ללמד לא רק על עצמם אלא גם על מקום מרכז החיים של ראש המשפחה המתגורר במשך פרק זמן מסוים במקום אחר. למצב כזה נועדה בעיקרה הפנייתו של סעיף 2(ב) לחוק אל הקשרים המשפחתיים ומקום המגורים של בני המשפחה. לעומת זאת, כאשר ילד בגיר עוזב את בית הוריו ועובר להתגורר בעיר אחרת, קשה לייחס למקום המגורים של ההורים השפעה ממשית על מקום המגורים ומרכז החיים של הילד; ודומה שלא לקשר משפחתי שכזה מכוון סעיף 2(ב). צא וראה: אילו המערער היה עובר לגור בנווה דקלים סתם, ולא למטרת לימודים, ומתגורר שם אפילו בדירה שכורה, לא הייתה נשמעת טענה לפיה מרכז חייו המשיך להימצא בפתח תקווה רק בשל כך ששם המשיכו להתגורר הוריו אותם הוא ביקר מפעם לפעם. שונה הדבר אילו המערער היה שוכר דירה בנווה דקלים ומותיר בפתח תקווה אישה או ילד. במקרה כזה היה חיוני לברר, לצורך זיהוי מרכז חייו של המערער, מהי מטרת המעבר לנווה דקלים, מהי השפעת המעבר על היחסים בין המערער לבין אשתו וילדו, והאם לנוכח פיצול מקומות המגורים "יש להמשיך ולראות גם היום את המשפחה כמין עיגול, שיש לו מרכז אחד, או שיש לראותה כמין אליפסה, שיש לה שני מרכזים" (ה"פ (באר-שבע) 207/95 חזן נ' רביבו, תק-מח 95(3) 4). שאלות אלה מתעוררות במצבים בהם נבחן מרכז החיים של ראש המשפחה, שאז בדיקת מקום המגורים של בני המשפחה האחרים נערכת בצורה אופקית (כלפי בן הזוג) ואנכית (כלפי הצאצאים). לא כן כאשר הצאצא הוא זה שלגביו נערכת הבדיקה. עצם מגורי הצאצא (הבגיר) במקום אחר מזה של הוריו אינו נתון חריג המסוגל להעיב על הימצאות מרכז חיי הצאצא במקום מגוריו. נמצא כי לעובדת מגורי הוריו של המערער בפתח תקווה נודעת השפעה מוגבלת ביותר על מקום מרכז חייו. השאלה, האם המערער התגורר בנווה דקלים, צריכה להיות מוכרעת בהתאם לזיהוי מגורים אלו כמגורי קבע או ארעי. זיהוי זה צריך להתבסס על התוכניות שהיו למערער ועל מידת האינטנסיביות של הקשר אותו הוא קיים עם נווה דקלים, ולא על מקום מגורי הוריו של המערער, גם אם הוא נהג לבקרם מפעם לפעם.

הקשרים הכלכליים, לעומת זאת, עשויים להשפיע במידה שווה על מקום מרכז החיים של ראש משפחה ושל צאצא במשפחה. דא עקא, וכפי שציינה ועדת הזכאות בהחלטתה, עד שהמערער לא נישא והקים משפחה, לא היו לו קשרים כלכליים לשום מקום, לא לפתח תקווה ולא לנווה דקלים, שהרי הוא לא עבד ולא החזיק ברכוש. לכן, בנסיבות הפרטניות של המקרה, הנתון בדבר הקשרים הכלכליים אדיש לתוצאה ואינו משפיע עליה. כפועל יוצא, אין נפקות לטענת ב"כ המשיבה (בעמ' 3 לפרוטוקול) כי "כשמדובר בבחורי ישיבה בני 18 שגרים באותו חדר אין להם שום פעילות עצמאית מחוץ לישיבה". גם אם הדבר נכון, אין בו למנוע את קביעת מקום מרכז החיים בנווה דקלים, שהרי ועדת הזכאות לא קבעה כל ממצא המצביע על כך שבפתח תקווה הייתה למערער פעילות עצמאית מחוץ לבית הוריו.

לאמיתו של דבר, הראיות שבאו בפני הוועדה אפשרו לה לקבוע כי דווקא בנווה דקלים הייתה למערער פעילות מחוץ לישיבה. הדבר מתקשר אל הנתון האחרון לקביעת מקום מרכז החיים: הקשרים החברתיים. ההימצאות בחברת יתר תלמידי הישיבה במשך שעות רבות מידי יום, היא עצמה קשר חברתי משמעותי שהמערער קיים בנווה דקלים ולא בפתח תקווה. אך גם אם בוחנים את מעשיו של המערער מחוץ לישיבה, ניתן למצוא קשר חברתי שלו אל נווה דקלים. המערער מסר לוועדת הזכאות בשימוע כי הוא נמנה על המתפללים הקבועים של המנין בנווה דקלים שפעל מחוץ לישיבה, וכן השתתף בחלק מהפעילויות של היישוב. דברים דומים לא נאמרו לוועדת הזכאות לגבי פתח תקווה.

11. מן האמור עד כה עולה כי לא כל הזיקות המנויות בסעיף 2(ב) לחוק רלוונטיות לצורך מקום מרכז חייו של המערער; ואילו אותן שתי זיקות רלוונטיות מצביעות על הימצאות מרכז חייו בנווה דקלים מאז תחילת לימודיו שם. כזו היא הזיקה, הראשונה במעלה, בדבר מקום המגורים של המערער; וכזו היא זיקת הקשרים החברתיים. לאמיתו של דבר (וכפי שהובהר בו"ע 138/05, לעיל פסקה 7) זיקת מקום המגורים אינה עומדת בפני עצמה אלא הנה בין היתר בבואה של המבחן הכללי הנקוט בסעיף 2(ב) בדבר המקום שאליו מובילים מירב "קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים" של התובע. העובדה שקשרים אלה – וליתר דיוק: אותם מקשרים אלה הרלוונטיים לסוגית מרכז החיים בנסיבות המקרה – תומכים גם הם בראיית מרכז חייו של המערער בנווה דקלים, מחזקת את המסקנה דלעיל לפיה יש לראות את מגוריו בנווה דקלים כמגורי קבע. ודוק: אין מדובר אלא בחיזוק למסקנה, המושתתת בעיקרה, כמבואר, על כך שמגורים אלה לא היו קצובים בזמן ומלכתחילה כוונו על ידי המערער להימשך גם לאחר נישואיו. חיזוק נוסף לאותה מסקנה מצוי בעובדה שהמערער העביר את כתובתו במרשם האוכלוסין לנווה דקלים עת למד בישיבה לפני נישואיו. על יסוד רישום זה הנפיקה המועצה האזורית חוף עזה אישור לצורך פקודת מס הכנסה לפיו המערער היה תושב הרשות המקומית החל מיום 1.8.00 (בהקשר זה נפלה טעות בהחלטה המשלימה של ועדת הזכאות מיום 27.3.06, שהזכירה בעמ' 1 את אישור המועצה האזורית בדבר היות המערער תושב הרשות המקומית מיום 16.5.04, אך לא את אישור המועצה האזורית המתייחס לתקופה שתחילתה ביום 1.8.00). הרישום במרשם האוכלוסין נמנה אף הוא על הזיקות לקביעת מקום מושבו של אדם (בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 324). בהתאם לכך נאמר בהצעת חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2004 (הצעות חוק – הממשלה 130, מיום 27.10.04, עמ' 16): "הסעיף אינו מונה את דרכי ההוכחה של מרכז החיים, אשר יכולות לכלול נתונים כמו הכתובת הרשומה במרשמים המתנהלים על פי דין". דברים אלו הולכים אחר המלצותיה של הוועדה לענייני פינוי, פיצוי והתיישבות חלופית שהוקמה בהחלטת הממשלה מיום 6.6.04, לפיהן יש להביא בחשבון בין השאר את "כתובתו הרשומה במרשמים המתנהלים על פי דין או על פי תחיקת הבטחון באזור". עמד על כך גם יו"ר ועדת המשנה של ועדת הכספים לפיצוי עסקים וגורמים כלכליים במסגרת הצעת חוק יישום תכנית ההתנתקות, חבר-הכנסת אברהם בייגה שוחט, שמשנשאל מהי ההגדרה של "מרכז חיים" השיב: "תושב... רשום בתעודת זהות" (עמ' 31 לפרוטוקול ישיבת הוועדה מיום 16.1.05). בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, שינוי הכתובת של המערער במרשם האוכלוסין מתיישב הן עם כוונתו להמשיך וללמוד בישיבה ללא הגבלת זמן, והן עם תחושת השייכות שלו לנווה דקלים המשתלבת באותה כוונה. לתחושת השייכות תרמו גם ריכוז פעילותו של המערער בנווה דקלים והימצאותו בתחומי היישוב רוב רובן של ימות השנה. בלשונו של המערער (בשימוע): "לכל דבר כתובתי היתה רק בישוב. לרופא הלכתי לרופא של הישוב...אם הייתי חולה לא חזרתי להורים שלי. זו המציאות... היו לוקחים אותי בטרמפים ושאלו אותי איפה אני גר ועניתי נווה דקלים. כששאלו אם אני נשוי, אמרתי שלא, שאני גר שם. זו היתה רגילות לשונית".

במצב דברים זה, הכרה בזכותו של המערער למענק אישי בשל ותק על רקע קיום מרכז חיים ביישוב מפונה בשלוש השנים שקדמו ליום הקובע, תעלה בקנה אחד עם תכליתו של מענק זה. התכלית הנה "להעניק למפונים פיצוי בגין אותן 'השלכות אישיות' הכרוכות בתהליך הפינוי ובצורך לעקור למקום חדש ועיקרן בנזק הלא ממוני, קרי עוגמת הנפש, הכאב והסבל הנגרמים למפונים כתוצאה מן הפינוי... מדובר בתשלום המתמקד בפן האישי והאנושי, להבדיל מתשלומים אחרים הקבועים בחוק, והמיועדים לפצות את המפונים עבור נכסיהם ועבור הוצאות ישירות הנגרמות להם" (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 628, 642). מכלול העובדות שהוצגו בפני ועדת הזכאות ופורטו לעיל מבסס, במישור האישי והאנושי, קשר של שייכות שנרקם בין המערער לבין האזור המפונה עוד בשנות מגוריו בנווה דקלים קודם לנישואיו. הפינוי הכפוי אילץ את המערער להתנתק מהאזור ומהישיבה שפעלה בו. טיבו ועוצמתו של קשר זה מצדיקים לפצות גם את המערער על הסבל ועגמת הנפש שנגרמו לו כתוצאה מהפינוי.

12. לאותה מסקנה הגיע משרד עורכי הדין כהן, דברת, בר-אל ושות', שנתבקש על ידי ועדת הזכאות לחוות את דעתו לגבי תביעתם של המערערים. וכך נאמר בחוות הדעת (מיום 19.10.05):

"למרות שהתובע היה תלמיד ישיבה לדעתנו יש לקבל את טענתו כי מרכז חייו הועתק ליישוב... מרגע שהתובע עזב את בית הוריו ביתו היה בגוש קטיף ולפיכך לדעתנו יש לראות את מרכז חייו של התובע באזור גם בתקופה בה היה תלמיד ישיבה".

13. המשיבה טוענת כי הכרה בהימצאות מרכז חייו של המערער בנווה דקלים בעת לימודיו ביישוב, תוביל לשלילת זכאותם למענקים של תושבי האזור המפונה שהתגוררו מחוצה לו למטרת לימודים בישיבה או במוסד אקדמי או במסגרת שירות צבאי. ככל שהטענה גורפת, אין לה מקום. כבר הוסבר כי "מרכז חיים" איננו מושג נוקשה אלא מושג גמיש הטעון התאמה למערכת העובדות הספציפיות העומדת לדיון. גם לדידה של המשיבה (בסעיף 34 לתגובתה לערעור) ניתן לסתור את מה שמכונה על ידה "חזקה", לפיה לימודים בישיבה אינם מנתקים את מרכז החיים במקום המגורים הקודם והקבוע של התלמיד. כללים גורפים ונוסחאות מוכנות מראש אינם הולמים סוגיה הטעונה בחינה פרטנית. לכן לא ניתן במסגרת הדיון לעשות שימוש בטיעון גורף. אם, לעומת זאת, הטענה היא שבמקרה זהה למקרה שבפנינו מכל הבחינות, ורק הפוך מבחינת מקומות היישוב, תוביל מסקנת הדיון לכך שהתובע לא יהיה זכאי למענקים המותנים בהימצאות מרכז חייו באזור המפונה, כי אז התשובה היא שתוצאה כזו אינה בעייתית. זאת, דווקא בשל כל אותם טעמים אשר בעטיים נמצא המערער דנן זכאי למענק האישי.

14. מטעמים אלה החלטתי לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער זכאי למענק אישי בשל ותק. המשיבה תשלם למערערים את אגרת המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ ומע"מ.

ניתן היום י' באב תשס"ז (25 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.