בתי המשפט

הכרעת דין

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום ביום 18.11.04. בכתב האישום 2 אישומים.

(א) באישום הראשון נטען כי הנאשם, אשר רשום כעוסק מורשה לצורך חוק מס ערך מוסף התשל"ו- 1975 (להלן – חוק מס ערך מוסף) מאז יוני 2002, מסר ידיעות כוזבות בנוגע לעסקאות שבצע בין החודשים אוגוסט 2003 ובין דצמבר 2003. לפי הנטען בצע הנאשם בתקופה זו עסקאות בהיקף של 1,963,675 ₪ בגינן הוציא חשבוניות. על אף האמור, הגיש הנאשם לרשויות מס ערך מוסף דו"חות תקופתיים (שלושה במספר) בהם דווח על מחזור עסקאות של 950,020 ₪ בלבד. בעשותו כן, כך נטען, מסר הנאשם דו"חות הכוללים ידיעות כוזבות מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס ערך מוסף בסך 182,457 ₪. בהתאם לכך, יוחסה לו עבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף.

(ב) באישום השני נטען כי בתקופה שבין יוני 2002 ובין דצמבר 2003 הגיש הנאשם דו"חות תקופתיים, בהם ניכה תשומות על סך של 366,429 ₪ בלא שיש בידיו חשבוניות מס שהוצאו לו כדין, וכל זאת במטרה להתחמק מתשלום מס. בהתאם לכך, יוחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 117 (א)(5) לחוק מס ערך מוסף. יוער, כי לפי תיאור העבירה בכתב האישום, הרי שהסעיף הרלוונטי הוא סעיף 117(ב)(5) העוסק בניכוי מס תשומות בלא מסמכים כנדרש. למעשה אין מחלוקת על עניין זה.

2. בתשובתו לכתב האישום הנאשם כפר באישומים המיוחסים לו. לטענתו החשבוניות, שעליהן לכאורה לא דיווח, לא הוצאו על ידו או בידיעתו. כולן הוצאו על ידי אדם אחר. מאוחר יותר התברר כי המדובר באדם ששם משפחתו אבו סנינה (להלן – אבו סנינה). הנאשם טען כי אבו סנינה הוציא את החשבוניות לצרכיו הוא, בין היתר לצורך ניכוי תשומות לעסקו. הנאשם טען כי אינו יודע בגין איזה עסקאות הוצאו החשבוניות. לטענתו לא נטל בהן כל חלק. החשבוניות שבהן מדובר, כך לפי תשובתו, הגיעו לאותו אדם לאחר שהנאשם שכח אותן במשרדו והלה עשה בהן כרצונו. עם זאת, הנאשם טען כי הסכים, בדיעבד, לקבל עליו את החשבוניות על "כל המשתמע מכך מבחינת הדיון הפלילי והאזרחי" (פרוטוקול 7.3.05 עמוד 1, שורה 11), וזאת לאחר שאבו סנינה הבטיח לו כי יפצה אותו על כך ויעניק לו טובות הנאה מסויימות. בסופו של דבר, כך טען הנאשם, העסקה לא יצאה אל הפועל.

3. שמיעת הראיות החלה בפניי כב' השופט נ' סולברג. ראיות התביעה נשמעו בפניו. בהסכמת הצדדים, לאחר שמונה כב' השופט סולברג לבית המשפט המחוזי, המשיך ההליך והתנהל בפניי. עתה, הגיעה העת להכריע את הדין.

האישום הראשון

4. המאשימה מייחסת לנאשם באישום זה עבירה על סעיף 117(ב)(1) לחוק. הוראה זו קובעת, כי

"עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו — מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין):

(1) מסר ידיעה כוזבת או מסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור"

כאמור, התיזה עליה מבוסס האישום הראשון היא כי הנאשם דיווח בפועל לשלטונות מס ערך מוסף על עיסקאות בהיקף הקטן מזה שביצע בפועל. בכך מסר, על פי הטענה, ידיעות לא נכונות. לטענת המאשימה, הנאשם ביצע בתקופה הרלוונטית עסקאות בהיקף של 1,963,675 ₪ בגינן הוציא חשבוניות. לעומת זאת, כך נטען, הנאשם הגיש לרשויות מס ערך מוסף דו"חות תקופתיים (שלושה במספר) בהם דווח על מחזור עסקאות של 950,020 ₪ בלבד. הפער בין שני הסכומים האמורים עומד בתשתית האישום הראשון.

5. ברם, לאחר שנתתי דעתי לתשתית הראייתית שבפניי, אני קובע כי לא שוכנעתי שהמדינה הוכיחה, מעבר לספק סביר, את הטענה בדבר היקף העיסקאות שביצע הנאשם בפועל. בשל כך, לא שוכנעתי, על פי אמת המידה הצריכה לעניין, כי ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, היינו של השמטת עיסקאות מן הדוחו"ת שבמחלוקת. אבהיר עתה את שיקולי.

6. נקודת המוצא לבחינת הראיות הנוגעות לאישום הראשון מצויה בחמש חשבוניות (מוצג ת/8). אין מחלוקת, כי המדובר בחשבוניות של הנאשם. אין מחלוקת גם, כי העסקאות הבאות לידי ביטוי בחשבוניות אלה לא נכללו בדוחו"ת שהגיש הנאשם לשלטונות מע"מ. עיון בחשבוניות מעלה כי הן הוצאו לחברה בשם מסלול השלום (1997) בע"מ. הן נתפסו אצל אבו סנינה. כאמור, המאשימה טוענת, כי חשבוניות אלה מבטאות עיסקאות אמת, אשר בוצעו על ידי הנאשם. בהקשר זה, מפנה המאשימה להודעת הנאשם ת/1, בה הוא טוען כי החשבוניות אכן מבטאות עיסקאות אמת. על פי הגירסה שבהודעה זו, עבד הנאשם עם אבו סנינה והוציא את החשבוניות המדוברות כנגד תקבוליו מאותה עבודה. כן נסמכת המאשימה בהקשר זה על עדותו של אבו סנינה.

7. בהקדמת המאוחר אומר, כי לא אוכל לסמוך על האמור בהודעת הנאשם ת/1 על מנת להרשיע את הנאשם. הגירסה שבת/1 מעוררת קשיים רבים. לא ניתן לקבוע, ודאי לא מעבר לספק סביר, כי העיסקאות הנדונות בהודעה זו, ומבוטאות בחשבוניות ת/8, אכן בוצעו. גם לא אוכל לסמוך על עדותו של אבו סנינה בהקשר זה, בשל קשיים הנוגעים לעדות זו. אעמוד עתה על עיקרי הקשיים הנוגעים להודעת הנאשם ת/1 ולעדות אבו סנינה.

8. (א) הנאשם לא ידע להסביר כיצד חושבו הסכומים המופיעים בחשבוניות. הוא לא ידע להסביר את הסכומים המופיעים תחת הכותרות "כמות" ו"מחיר" באותן חשבוניות (ת/1, עמוד 10, שורות 18-14). הקושי הטמון בכך מתחדד, נוכח טענתו של הנאשם כי הסכומים נקבעו לאחר התחשבנות שערך עם אבו סנינה (שם, שורה 5).

(ב) באופן דומה, לא היה ביד הנאשם למסור בהודעתו פרטים של ממש אודות התקשרותו העסקית הנטענת עם אבו סנינה. הוא לא ידע למסור נתונים קונקרטיים אודות הרווח הצפוי לו מהעסקה שכרת לטענתו עם אבו סנינה (ת/1, עמוד 7, שורות 17-20). לטענתו, חתם על חוזה עם אבו סנינה. ברם, החוזה לא הוצג, ולטענת הנאשם, נגנב עם תיקו (ת/1, עמוד 4, שורות 1 – 4). בתוך כך, הנאשם לא סיפק תיעוד כלשהו בדבר קורות התמורה שקיבל לטענתו עבור העבודה. לטענת הנאשם, חלק מסכום הכסף התקבל במזומן והוא בזבז אותו בהימורים. את החלק האחר, אשר לטענתו קבל בשיקים, החליף אצל חלפן מרמאללה (ת/1, עמוד 8, שורות 19 – 20, 23 – 24). כשנשאל הנאשם אם ברשותו מספר הטלפון של החלפן ענה "אין לי" (שם, שורה 23). גם היקפי העבודה שבוצעה עבור אבו סנינה נעלמו מזכרונו של הנאשם (ת/1, עמוד 9, שורה 25).

9. קושי דומה עלה לעניין העובדים שהנאשם העסיק, לטענתו. הנאשם טען בהודעתו כי בזמן שעבד עם אבו סנינה עבדו עבורו 60 – 80 פועלים (ת/1, עמוד 3, שורות 10 – 11). ברם, לבד מן האמירה כי רוב הפועלים היו רוסים ומיעוטם ערבים מירושלים, לא ידע הנאשם לנקוב בשמותיהם או לתן מידע על פרטיהם האישיים. לטענתו, דוחו"ת הנוכחות ורישומים אודות שעות העבודה והמשכורות ששולמו הוחזקו על ידו בתיק שנגנב (ת/1, עמוד 3, שורות 15 – 16). עצם טענת הגניבה האמורה תידון בהמשך. היא מעלה סימן שאלה כשלעצמה. מעבר לכך, עולה סימן שאלה מעל טענת הנאשם, כי לא מסר העתק מדוחו"ת הנוכחות גם למי שניהל את חשבונות עסקו, מר יוסף מנסור (להלן – מנסור; ראו ת/1, עמוד 6, שורות 4 - 5). יוצא, כי אין מידע ממשי ולו על עובד אחד אשר עבד עבור הנאשם.

10. הנאשם נקלע לקשיים גם כאשר תיאר את הקשר שבינו ובין הפועלים. הנאשם טען כי שילם בעצמו לפועלים במזומן, לאחר שהתחשבן עם "כל פועל ופועל ושלמתי לו" (ת/1, עמוד 3, שורות 13 – 14). טענה זו לקשר בלתי אמצעי של הנאשם עם הפועלים אינה עולה בקנה אחד עם טענה אחרת בהודעתו, לפיה לא כל הפועלים שלכאורה סיפק לאבו סנינה מכירים אותו (ת/1, עמוד 9, שורות 7-8). אכן, הנאשם שינה בהמשך הודעתו את גירסתו הראשונית בדבר התחשבנות אישית עם כל פועל ופועל, וטען כי לא שילם לכל הפועלים, אלא רק לחלקם, ולחלקם האחר שילם הנהג, עימו עבד, לאחר שקיבל כסף מן הנאשם (ת/1 עמוד 9, שורות 2 – 3). הנאשם נשאל לכמה פועלים שילם בעצמו, והשיב כי אינו זוכר (שם, בשורה 4). כשנשאל מי יודע, השיב כי "רק הנהג" (שם, שם). יוצא, כי הנאשם משנה את גירסתו תוך כדי ההודעה, ומרחיק עצמו מכל מגע עם העובדים, גם לעניין התשלום.

11. כאן המקום לעמוד על בעייה נוספת. על פי טענתו בהודעה ת/1, הנאשם לא היה באף אתר בניה שבו בוצעה עבודה, ואיננו מכיר אף אתר. לשיטתו, הטיפול בנושא זה היה כולו של הנהג (ת/1, עמוד 3, שורות 24-28). הנאשם טוען, כי שמע מפי הנהג היכן בוצעו העבודות. הוא טען באופן נחרץ וקטגורי בהודעתו, כי מעולם לא בקר בעצמו באתרי הבנייה (ת/1, עמוד 3, שורות 24 – 27). הנאשם נשאל היכן ביצע עבודות עבור אבו סנינה. לדבריו, פועלים שלו בצעו עבודות בלוד, כפר סבא, ג'לג'וליה, אשדוד, אור עקיבא (ת/1 עמוד 4, שורות 7 – 8). מתברר מתשובתו, כי אין לו ידיעה אישית על העניין, שכן לא היה באותם מקומות (בשורות 8 – 9).

12. גירסה זו בעייתית משתי בחינות. ראשית, ניתן לפקפק בתיאור לפיו הנאשם העסיק פועלים רבים, במספר אתרים, ומעולם לא היה באף אחד מאותם אתרים. הטענה כי הנוכחות במקום היתה של אדם אחר, הוא הנהג, עליו לא מוסר הנאשם פרטים כלשהם, מפוקפקת עוד יותר. שנית, גירסה זו סותרת באופן חזיתי את עדותו של אבו סנינה, אשר טען כי ראה את הנאשם בפועל באתרי העבודה השונים (פרוטוקול 7.7.05, עמוד 19 שורה 11). הוא טען גם כי הנאשם הגיע למקומות הריכוז של העובדים, וכי "אני אישית ראיתי אותו" (שם, בשורה 13 – 14). סתירה חזיתית זו מקשה לקבל את שתי הגירסאות.

13. זאת ועוד, על פי גירסתו של הנאשם בהודעה ת/1, הנהג, ערבי ממזרח ירושלים, היה אחראי להסעת הפועלים לאתרי הבניה, פיזורם ופיקוח על עבודתם (ת/1, עמוד 3, שורות 17 - 23, 27-28 וכן עמוד 4, שורות 5-10). כמו כן, הנהג דאג לחתימה על כרטיסי העבודה של הפועלים (שם, עמוד 4, שורה 17). הנהג גם סיכם עם הפועלים את תנאי העסקתם ועדכן את הנאשם לאחר מכן (ת/1, עמוד 5, שורות 23 - 25). יוצא, כי הנהג, לשיטת הנאשם, הוא מי שבפועל ניהל את העסק ואת צוות העובדים הגדול. מעורבותו של הנאשם בניהול היתה קטנה ביותר, על פי גירסה זו. במצב זה, קשה עד מאד להסביר כיצד לא ידע הנאשם למסור פרטים כלשהם אודות הנהג. הנאשם לא ידע את שמו של הנהג. הוא לא ידע את מספר הטלפון שלו. הוא לא ידע את מספר המכונית שלו (ת/1, עמוד 4, שורות 19 – 24). קיים דיסוננס בלתי פתור בין התפקיד שמייחס הנאשם לנהג בגירסתו, ובין דלות הפרטים הנמסרים על אותה דמות עלומה. אם נאמין לגירסת הנאשם, כל הפרטים החשובים לניהול עסקו היו בידיעת הנהג, ולא בידיעת הנאשם. כיצד זה לא ידע הנאשם בפברואר 2004, עת נגבתה ההודעה ת/1, זמן קצר ביותר לאחר האירועים, כל פרט על אותו אדם? אי ידיעה זו היא מביכה. היא אומרת דרשני. אין בפניי ולו התחלה של הסבר אשר יוכל להבהיר אותה. על רקע זה, אני מתקשה עד מאד לסמוך על הגירסה שמסר הנאשם בהודעה ת/1.

14. (א) בכך לא מסתיימים הקשיים. בעייה בסיסית נוספת הנוגעת להודעתו של הנאשם ת/1 היא של העדר תיעוד מינימלי לתמוך את הנטען בה. הנאשם לא הביא עימו לחקירתו כל חומר, אף שנתבקש להביא את החומר החשבונאי שלו. כשנשאל על כך טען כי החומר נגנב (ת/1, עמוד 1, שורה 4). ביחס לפנקסי החשבוניות של עסקו טען הנאשם, כי פנקסים מספר 3 – 8 וכן אישור ניכוי מס והעתק ממנו נגנבו לו יחד עם תיקו על כל תכולתו ע"י נהג מונית בחברון ואילו פנקסים 1-2 שהדפיס נשרפו ברכב של אחיו (עמוד 1 להודעה ת/1, שורות 4- 13).

(ב) העדרו של כל תיעוד בדבר עסקו של הנאשם מעלה סימן שאלה גדול מעל גירסתו. ההסברים שנמסרו להעדרם של הפנקסים אף הם תמוהים. הם לא גובו בתיעוד, אשר ניתן היה לצפות כי יוצג לנוכח הטענה לאירוע פלילי של גניבה ולאירוע של שריפת מכוניתו של אחי הנאשם. על רקע זה, עולה סימן שאלה מעל עצם ניהול עסק על ידי הנאשם. אכן, קשה להלום קיומו של עסק, אשר לא מוצג כל תיעוד בנוגע לפעילותו.

(ג) הנאשם טען בהודעתו כי מנהל החשבונות שלו הוא מנסור (ת/1, עמוד 2, שורה 8). הוא טען, כי ברשות מנסור נמצא התיק שלו, ובו העתק של החשבונות שהוציא (ת/1, עמוד 2, שורות 12 – 13). עוד טען, כי כל חודשיים היה מביא למנסור את החומר החשבונאי שלו (שם, בשורות 26 – 27). על פי הטענה, מנסור היה מכין את הדוחו"ת למע"מ (שם, בשורה 28). ברם, מנסור לא אותר. הוא לא הובא לעדות. אין בפניי כל ראייה ממשית, כי אדם כזה אמנם קיים, או היה קיים, בזמן מן הזמנים. יוצא, כי הטענות לעניין הימצאות תיעוד ברשותו של אותו אדם אינן יכולות לסייע לקבלת גירסתו של הנאשם.

15. (א) עדותו של אבו סנינה התאפיינה בקושי דומה של העדר תיעוד. אבו סנינה טען כי שלם לנאשם את הכספים המצויינים בחשבוניות ת/8. על פי עדותו, ברשותו מצויה כרטסת הנהלת חשבונות המפרטת את התשלומים שנתן לנאשם. ניתן היה לצפות, כי דבר מה מן המסמכים המלמדים על תשלום כאמור אכן יוצג. ברם, אבו סנינה לא הציג מסמכים כלשהם לעניין זה (פרוטוקול 7.7.05, עמוד 14, שורות 13 ואילך). לטענתו לא התבקש להביא מסמכים כלשהם ולכן לא הביא דבר (שם, בשורה 16). הוא הדין במסמכים אחרים המתעדים תשלומים שבוצעו, חתימות של הנאשם על קבלת כספים ומספר עובדים. אבו סנינה טען כי כל אלה מצויים ברשויות מע"מ בחיפה ואצל מנהל החשבונות שלו (עמוד 20, שורות 7 – 13).

(ב) גם החוזה, אשר לטענת אבו סנינה נחתם בינו ובין הנאשם, לא הוצג בהליך זה. אבו סנינה טען כי הנאשם חתם עימו על חוזה. אחר כך בדק עם רואה החשבון שלו שיכול לעבוד עימו ואז חתמו שוב על חוזה והתחילו לעבוד (פרוטוקול 7.7.05 עמוד 17 שורות 17 – 19). לטענתו יש העתק של החוזה בתיק מע"מ ואף אצל עורך דינו (עמוד 17, שורות 17-22). במצב זה, היה מתבקש כי יומצא העתק של אותו חוזה. ברם, העתק של החוזה לא הומצא בשום שלב של ההליך. לנוכח עדותו של אבו סנינה, חסר זה במסמך בסיסי מאין כמותו אומר דרשני.

(ג) אי הצגת ראיות אלמנטריות, המלמדות כי אכן בוצעו בפועל עבודות של הנאשם עבור אבו סנינה, מקשה עד מאד לקבל את הגירסה כי עבודות כאמור בוצעו.

17. קשיים אלה יורדים לשורש הגירסה שבת/1. הם יורדים גם לשורש גירסתו של אבו סנינה. לרקעם, לא אוכל לקבוע כי אכן בוצעו עיסקאות כנטען על ידי הנאשם. יש לציין, כי על פי גירסת הנאשם המדובר בעסק אשר בתקופה הרלוונטית גלגל סכומים גדולים של מאות אלפי שקלים חדשים. סכומי העיסקאות נשוא החשבוניות ת/8 הם גבוהים. המדובר בסכומים חודשיים הנעים בין 326,025 ₪ לחודש (חשבונית 237) ובין 441,000 ₪ (חשבונית 244; הסכומים הם ללא מע"מ). סכום העיסקאות הכולל בחשבוניות אלה עומד על סך של 1,963,675 ₪ (ללא מע"מ). קיים פער עצום בין המידע הדל שנמסר, ובין ההיקף המרשים של הפעילות המתועדת בחשבוניות. על רקע פער זה, גובר הקושי ליתן משקל לעדותו של הנאשם כפי שהשתקפה בת/1.

18. (א) כאן המקום לציין, כי הנאשם חזר בו במשפט מהודעתו ת/1. גירסתו הנוכחית היתה, כי ההודעה ת/1 הינה הודעת שקר. עתה טען הנאשם כי החשבוניות ת/8 מזוייפות (פרוטוקול 15.12.05 עמוד 2, שורה 16; ראו גם עמוד 7 שורה 12). הוא העיד, כי אנשים נתנו לו את המספר של אבו סנינה על מנת שהשנים יעבדו ביחד. הוא התקשר לאבו סנינה ופנה למשרדו בג'לג'וליה על מנת לסכם תנאי עבודה. הדבר לא הסתדר (שם, עמוד 2, שורות 18 – 19). לטענתו, העניין לא צלח הואיל והוא עובד בניין ואבו סנינה עובד בניקיון, והנאשם, כדבריו, "לא מבין בזה" (שם, בשורה 21).

(ב) לטענת הנאשם, הוא שכח את הניירות שלו אצל אבו סנינה, חזר יום למחרת ונטל אותם (שם, שורות 22 – 23). הנאשם הוסיף, כי כחודש - חודש וחצי לאחר מכן יצר עימו אבו סנינה קשר, וסיפר לו שהשתמש בחשבוניות ללא ידיעתו, והן נתפסו על ידי שלטונות מע"מ (עמוד 2 שורה 22 עד עמוד 3 שורה 1). הנאשם העיד כי אבו סנינה הציע לו לספר למע"מ כי עבד עימו, ובתמורה יקבל 100,000 ₪ (עמוד 3, שורות 1 – 2). על פי הטענה, הכסף הובטח לצורך השגת סיכום עם מע"מ, רואה חשבון ועורך דין, כשהיתרה תישאר בידי הנאשם (שם, שורות 4 – 9).

(ג) בתשובה לשאלה כיצד פעל בהמשך לסיכום האמור, אמר הנאשם כי הסיכום התבטל, וכי לא לקח את העניין על עצמו (שם, שורות 12 – 16). בהמשך, שינה את גירסתו, ואמר כי "ספרתי להם (לשלטונות מע"מ – ע.ש.) שעבדתי איתו והכל היה שקר" (שם, בשורות 18, 20). הנאשם טען בעדותו, כי מאוחר יותר התבטל ההסכם בינו ובין אבו סנינה, לאחר שאבו סנינה לא שילם לו דבר בגינו. בעקבות זאת לטענתו, פנה לחוקרי מע"מ וסיפר להם כי לא עבד עימו (עמוד 3, שורות 10-17).

(ד) גם גירסתו של הנאשם במשפט אינה חפה מקשיים. עמדתי על שינוי הגירסה החד של הנאשם בכל הנוגע לביצוע ההסכמה עם אבו סנינה. אוסיף, כי הטענה בדבר הנסיבות בהן נשארו חשבוניות ריקות של הנאשם ברשותו של אבו סנינה היא תמוהה. קשה עד מאד להאמין, כי הנאשם אכן לא הבחין שחשבוניות שלו נותרו ברשותו של אבו סנינה. סביר יותר, כי הנאשם השאיר את החשבוניות ברשותו של אבו סנינה בכוונת מכוון.

(ה) אף הטענה בדבר מסירת גירסה חדשה לחוקרי מע"מ היא בעייתית. הנאשם אינו מפנה לראיות כלשהן מתיק החקירה העשויה לתמוך בגירסה זו. תשובתו לשאלה מדוע לא סיפר למע"מ כי כל האמור בת/1 הינו שקר היא מבולבלת וסתורה מתוכה. תחילה, אומר הנאשם כי חכה לטלפון מהחוקר (פרוטוקול 15.12.05, עמוד 5, שורות 1 – 2). בהמשך הוא טוען, כי נחקר ארבע או חמש פעמים (עמוד 5, שורות 1-3). לא הוצג תיעוד כלשהו על 4 – 5 חקירות כאמור. כל שהוצג הוא מזכר של החוקר ליאור מירז מיום 13.5.04, בו מתועד כי הנאשם אמר לחוקר כי יגיע ביום 16.5.04 ויספר את כל האמת (ת/4). בפועל, אין תיעוד המלמד כי הנאשם אכן הגיע למשרדי מס ערך מוסף למסור גירסה נוספת. במצב זה, המדובר בתשובה אשר על פניה אין לה זיקה של ממש למציאות.

(ו) יוצא, כי גם הגירסה שהושמעה בבית המשפט היא בעייתית. יהיו הדברים אשר יהיו, אין בכך כדי להפחית מן הקושי הרב לסמוך על הגירסה שבהודעה ת/1.

18. עמדתי על קשיים גם בנוגע לעדותו של אבו סנינה. הלה לא העיד בפניי, ולא אוכל לקבוע ממצאים כלשהם על בסיס התרשמות מעדותו. החשבוניות ת/8 נמצאו ברשותו של אבו סנינה. על פי עדותו של אבו סנינה, קיבל את החשבוניות מאת הנאשם עבור אספקת עובדים. חלק מן החשבוניות נתקבל, על פי טענה זו, מן הנאשם עצמו, וחלקן ממנהל העבודה שלו (פרוטוקול 7.7.05 עמוד 13, שורות 4 - 7). גם אבו סנינה, בדומה לנאשם, לא ידע למסור פרטים אלמנטריים אודות אותו מנהל עבודה (פרוטוקול 7.7.05, עמוד 16, שורות 1 – 6).

19. בין הודעת הנאשם ת/1 הנאשם ובין עדות אבו סנינה קיימות אי התאמות גם לעניין תיאור העבודה שבוצעה. אבו סנינה מתאר עבודה המבוצעת גם בימי שבת (פרוטוקול 7.7.05, עמוד 15, שורות 23 – 24). לעומת זאת, הנאשם גרס כי לא בוצעה עבודה בימי שישי ושבת (ראו ת/1, עמוד 5, שורות 3 – 4). יש לציין עוד, כי אבו סנינה לא זכר כמה פועלים סופקו לו על ידי הנאשם, לא ידע את שמותיהם ולא בדק אותם (פרוטוקול 7.7.05, עמוד 15, שורות 22 - 32).

20. החסר בתיעוד ובפרטים בגירסתו של אבו סנינה בולט במיוחד נוכח טענתו, כי ביצע עבודות עבור לקוחות כעיריית בני ברק ועיריות נוספות (שם, בשורות 12 – 13). המדובר במוסדות ציבוריים. על פי הטענה, גופים אלה שילמו בשיקים והעברות בנקאיות (שם, עמוד 15, שורה 19). אין זה סביר כי העבודה עם גורמים אלה נעשתה בלא תיעוד מינימלי של מספר פועלים, מקום עבודתם, שעות עבודה ועוד פרטים ממין אלו. גם על רקע זה קשה לקבל כאמין את העדרו של כל פירוט ותיעוד בדבר פרטים אלמנטריים הנוגעים לעבודה שבוצעה, לטענתו של אבו סנינה.

21. כאן המקום להעיר, כי נגד אבו סנינה הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בפתח תקווה (מוצג נ/1). בכתב האישום מיוחסות לאבו סנינה עבירות של קבלת חשבוניות פקטיביות מאחרים על מנת להתחמק מתשלום מס לרשויות. הנאשם איננו מופיע כעד בכתב האישום האמור. אבו סנינה נמנע מלהשיב לשאלות הנוגעות לכתב האישום מחשש להפללה עצמית. בכל מקרה, על רקע אישומים אלו יש להתייחס בזהירות רבה לעדותו של אבו סנינה בכל הקשור לפרשה הנדונה כאן. לעד אינטרס מובהק להציג את קשריו עם הנאשם ככאלה שהניבו עסקאות של ממש שבגינן נמסרו לו חשבוניות. הרי על יסוד אותן חשבוניות ניכה מס תשומות במסגרת עסקו וכך הן גם הוצגו לרשויות מס ערך מוסף. בהצטרף לקשיים האחרים בעדות אבו סנינה, עליהם עמדתי, לא אוכל לקבוע, על יסוד עדות זו, כי הוכחה מעבר לספק סביר טענת המאשימה כי הנאשם השמיט מדוחו"תיו עיסקאות אשר בוצעו בפועל בינו ובין אבו סנינה.

22. (א) בעייה נוספת בעדותו של אבו סנינה נוגעת לנסיבות בהן נכתבו החשבוניות ת/8. אבו סנינה העיד, כי מי שכתב את החשבוניות הוא הנאשם (פרוטוקול 7.7.05 עמוד 15, שורה 7). בהמשך חזר בו, ומסר גירסה חמקמקה, לפיה "זה לא כתב יד שלי. ואם כתבתי חשבונית על ידו לעזור לו בכתב של העברי לא יותר ולא פחות מזה. מי שחתם על החשבונית זה הוא." (שם, בעמוד 17, שורות 26 – 27). בהמשך הכחיש כי המדובר בכתב ידו, אך אחרי כן אמר בתשובה לשאלה האם כתב חשבונית בכתב ידו, "לא יודע. אם כתבתי זה רק לעזור לו לכתוב בעברית. בגלל זה שמנו חותמת על השם כי הוא לא רשם כמו שצריך ..." (שם, בשורות 31 – 32). כשנשאל אבו סנינה מי כתב את החשבוניות, אם לא הוא עצמו, השיב "הוא (הנאשם – ע.ש.) אני לא יודע אם הוא או לא" (עמוד 18, שורה 2). ובהמשך אמר, כי "אמרתי לך שהוא היה מביא את החשבונית. כותב אולי לא יודע" (עמוד 18, שורה 7). עצם השינוי בגירסתו של אבו סנינה לעניין זה, כמו גם הדרך הפתלתלה שבה מסר את הגירסה, מעלה קושי.

(ב) קושי מתחדד נוכח חוות הדעת גרפולוגית שהוגשה מטעם הנאשם. חוות הדעת הוכנה על ידי גב' סימה אנקונה, מומחית לבדיקת ממסמכים והשוואת כתבי יד בשפה הערבית (להלן – אנקונה או המומחית). בבדיקת המומחית לא נמצאה התאמה בין הכתוב בחשבוניות, כתב היד והספרות, לבין כתב ידו של הנאשם. מן הדברים, גם בשים לב לעדות המומחית בפניי, עולה כי לא הנאשם הוא שמילא את החשבוניות (ראו גם בעדות המומחית, פרוטוקול 21.2.07, עמוד 3, שורה 1 – 3). המומחית עוררה רושם מהימן ומקצועי. חוות דעתה לא נסתרה בחקירתה. על רקע זה, לא ניתן לקבל את גירסתו הראשונית של אבו סנינה כי הנאשם כתב את החשבונית, ואף לא את גירסתו המאוחרת יותר, אשר אינה אומרת דבר מה ברור לעניין זהות הכותב.

(ג) אוסיף, כי אשר לחתימה המופיעה בשולי החשבוניות ת/8, לא הגיעה אנקונה למסקנה חד משמעית. אין לי צורך להאריך בעניין זה. בין אם חתם הנאשם על החשבוניות, ובין אם לאו, אין בעצם החתימה כדי ללמד על כך שהעבודות נשוא החשבוניות אכן בוצעו.

23. יש להוסיף ולהעיר, כי לא הובאו ראיות ממשיות, נוסף להודעת הנאשם ולעדותו של אבו סנינה, העשויות ללמד כי הנאשם אכן ביצע את העסקאות המתועדות בחשבוניות, עליהן לא דיווח. יוצא, כי לא הוכח שהנאשם העלים משלטונות מע"מ את סכומי העיסקאות האמורים, וממילא לא הוכח הנטען באישום מס' 1. אכן, עולה ספק סביר האם עבודה, בהיקף ובסכומים הנקובים בחשבוניות, אכן נעשתה. מובן, כי אם לא נעשתה העבודה, לא היה מקום לדווח על ביצועה, ועל תקבולים בגינה, לשלטונות מע"מ. יוצא, כי אין בראיות שהוצגו על מנת להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם אומנם בצע את המיוחס לו.

24. שקלתי, האם יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירה מכוח הסמכות הנתונה לי לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982. הוראה זו קובעת כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום."

25. הגעתי למסקנה, כי אין מקום לעשות שימוש בהוראה זו בנסיבות המקרה שבפניי. הוראה זו "משקפת את שתי המטרות של סדרי הדין- גילוי האמת והבטחת זכות הנאשם למשפט הוגן – ואת הזיקה בין שתי המטרות הללו" (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534 בעמודים 541 - 542). התנאי העיקרי לשימוש בסמכות האמורה הוא כי לנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה "האחרת". לעניין זה נפסק, כי "אם קו ההגנה שבנה לעצמו הנאשם כלפי האישום, שהופיע בכתב האישום, כולל בחובו גם את קו ההגנה אותו היה מציב הנאשם לאישום בו הורשע, אין לומר כי הנאשם הופתע וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן" (ע"פ 63,76/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, בעמוד 615).

26. במקרה שבפניי, הרשעה בעבירה אחרת עשויה לבוא בחשבון על בסיס התיזה, כי החשבוניות ת/8 היו חשבוניות פיקטיביות, אשר הנאשם נטל חלק בהוצאתן לאבו סנינה כדי לסייע לאבו סנינה לחמוק ממס. תיזה זו הפוכה לתיזה שבכתב האישום, לפיה מיוחס לנאשם כי לא דיווח על עיסקאות אמת שבוצעו בפועל. במצב זה, לא אוכל לקבוע כי ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני התיזה האמורה.

27. אכן, אילו היתה תיזה כאמור מופיעה בכתב האישום, אפשר כי קו ההגנה של הנאשם היה כי אכן העיסקאות נשוא ת/8 הינן עיסקאות אמת. עמדתי לעיל בהרחבה על הקשיים שעלו בחומר הראיות בביסוסה של תיזה כזו. עם זאת, לנוכח טיב הטענות שעלו בכתב האישום, לא אוכל לקבוע כי הנאשם לא היה מצליח לעורר, לכל הפחות, ספק סביר בתיזה כזו, לו היתה מוצגת. ממילא, לא אוכל לקבוע כי ניתן להרשיע את הנאשם על פי הוראת סעיף 184 האמורה.

28. קשיים אלה מתחדדים נוכח העובדה, שהרשעה לפי סעיף 184 מחייבת, בנסיבות העניין, התבססות על גירסת הנאשם במשפט. המאשימה טענה בסיכומיה כי לא ניתן לסמוך על גירסה זו, בין היתר בטענה כי המדובר בגירסה כבושה. אף כי אין בעניין זה משום איון הסמכות הנתונה לבית המשפט מכוח ההוראה האמורה, יש בכך כדי להקשות על השימוש בסמכות זו. קושי זה מתגבר גם נוכח העובדה, שאין בפניי בקשה של המאשימה לעשות שימוש בהוראה זו. אכן, בית משפט רשאי להפעיל סמכות זו גם ביזמתו. עם זאת, אינני סבור, על רקע הקשיים עליהם עמדתי, כי זהו המקרה הראוי לעשות כן.

29. אכן, גירסת הנאשם בפניי קושרת אותו לכאורה למעשים פליליים. יכול שתעלה טענה, כי זיכויו בנסיבות אלה מעורר אי נוחות מסויימת. ברם, גם בטענה אפשרית זו אין כדי להצדיק הרשעה על פי עובדות העומדות בסתירה חזיתית לנטען בכתב האישום, וכתוצאה מכך, בלא שניתנה לנאשם אפשרות של ממש להתגונן בפניי התיזה המרשיעה.

30. סיכומו של הדיון עד עתה, אני מזכה את הנאשם, מן הספק, בעבירה שיוחסה לו במסגרת האישום הראשון.

האישום השני

31. אישום זה מבוסס על הדו"חות התקופתיים שהוציא הנאשם לתקופה שבין יולי 2002 לדצמבר 2003. על פי הנטען בכתב האישום, במסגרת דוחו"ת אלה ניכה הנאשם מס תשומות בסכום כולל של 366,429 ₪ בלא להמציא בגינן חשבוניות מס כדין. נטען כי הנאשם עשה כן בכוונה להתחמק ממס. בכתב האישום צויין בטעות בפרק הוראות החיקוק סעיף 117(א)(5) לחוק מס ערך מוסף. אין חולק, כי הסעיף הרלוונטי הוא 117(ב)(5), ואף הנאשם התייחס לסעיף זה בסיכומיו. סעיף זה קובע, כי

(ב) עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו — מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין):

(5) ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38"

32. אין מחלוקת, כי הדו"חות (אשר הוגשו כמוצג ת/3) אכן הוגשו לשלטונות מס ערך מוסף. אין מחלוקת גם, כי בדו"חות היה ניכוי של תשומות, בסך כולל של 366,429 ₪ (ראו ת/3). הנאשם אישר את חתימתו על הדו"ח לחודשים ינואר – פברואר 2003, (פרוטוקול, עמוד 5, שורה 9) בו מס התשומות המקוזז עומד על סך של 43,091 ₪. חתימה דומה נמצאת על דו"חות נוספים, לחודשים יולי – אוגוסט 2002 (מס תשומות 27,779 ₪), מרץ אפריל 2003 (52,702 ₪ מס תשומות), וספטמבר – אוקטובר 2002 (29,012 ₪). לא הועלתה בשלב כלשהו טענה על ידי הנאשם, כי הדו"חות ת/3 אינם שלו (ראו פרוטוקול 24.5.05 עמוד 10 שורה 20). הדו"חות שהוגשו אינם נתמכים בחשבונית כלשהי. אין מחלוקת גם, כי לא הוצג חומר חשבונאי כלשהו ביחס לתשומות אלה, כנדרש בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף. אי צירופן של חשבוניות מקימה חזקה כי לא בוצעו עסקאות אמת אשר בגינן זכאי הנאשם לניכוי מס תשומות (השוו רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ (בפירוק), תק-על 2004(1), עמוד 2791).

33. הנאשם טען, כי מי שסיפק את החשבוניות לצורך קיזוז תשומות אלה הוא מנהל החשבונות מנצור. הוא מסר בהודעתו ת/1, כי לא בוצעה עבודה כלשהי בקשר לחשבוניות האמורות. לדבריו, "יוסף מנצור אמר לי שהוא מביא את החשבוניות לכיסוי שלי ... אף פעם לא ראיתי אותם ... לא ביצעתי להם אף עבודה, וגם הם לא ביצעו עבורי אף עבודה. לא ראיתי אותם ואני לא מכיר אותם. לא שילמתי להם ואינני מכיר אותם" (ת/1 עמוד 2 שורות 15 - 25). הנאשם מסר בהודעתו, כי מעולם לא ראה את החשבוניות האמורות (שם, שורות 15 – 16). הוא אמר דברים דומים גם בעדותו (ראו פרוטוקול 15.12.05, עמוד 6, שורות 10 ואילך; ראו גם בשורה 24 עד עמוד 7, שורה 3).

34. לצד דברים אלה, טען הנאשם בעדותו, כי מסר למנצור חשבוניות על הוצאותיו (פרוטוקול 15.12.05, עמוד 6, בשורה 16; ראו גם עמוד 7, שורה 5). הוא לא ידע למסור פרטים ממי היו אותן חשבוניות (שם, בשורה 18). בכל מקרה, מיד לאחר שמסר דברים אלה, חזר בו ואמר כי מנצור הוא שסיפק את החשבוניות (בעמוד 7, שורה 7). הדבר לא מנע ממנו לשוב ולטעון, זמן קצר אחר כך, כי קיבל את החשבוניות "מאנשים שעבדתי איתם. אני לא זוכר ממי" (שם, בשורה 15). מעניין לציין, כי בהודעה ת/1 טען הנאשם כי מנסור "היה מביא את הניירות של ההוצאות ועל סמך זה הוא הכין את הדו'ח" (עמוד 3 שורות 2 – 4).

35. שינויי הגירסאות התכופים בנקודה מרכזית זו מונעים כל אפשרות לסמוך על הנאשם לעניין זה. בכל מקרה, אין הנאשם מוסר נתון קונקרטי בדבר גורמים עימם עבד, ואשר נתנו לו חשבוניות. הוא גם לא מפנה לחשבוניות כלשהן שניתנו לו, כטענתו. לא צורפה אפילו חשבונית אחת כזו. במצב זה, טענת הנאשם בדבר קיומן של חשבוניות ובדבר קיומם של גורמים כאמור נעדרת בסיס קונקרטי, ולא ניתן לייחס לה משקל.

36. (א) הנאשם טען, כי לא הוא שהגיש את הדו"חות, כי אם מנהל החשבונות מנסור. ברם, הנאשם לא טרח להביא את מנהל החשבונות לעדות. לא נמסרו על ידו גם פרטים כלשהם אשר ניתן באמצעותם לאתר את מנהל החשבונות. אין בפניי הסבר מניח את הדעת למחדלו של הנאשם מעשות כן. הנאשם טען לעניין זה כי יוסף מנצור "ברח, היו לו בעיות עם ההורים שלו והוא ברח, הוא רימה אנשים וברח" (עמוד 7, שורה 23). טענה זו מצטרפת לשלל הטענות שהועלו בלא סימוכין חיצוניים על מנת להסביר את היעדרו של תיעוד כלשהו מצד הנאשם, ובכללן גניבת מסמכים ושריפה. המכנה המשותף לכל הטענות הוא, שלא הובא בדל של ראיה חיצונית לביסוסן. במצב זה, ובשים לב לסתירות הרבות בגירסאותיו של הנאשם ובין גירסאותיו של הנאשם, לא אוכל לתת משקל של ממש להסבר זה. יצויין, כי חוקר המע"מ ליאור מירז העיד במשפט, כי ניסה להעזר בנאשם, על מנת לאתר את מנהל החשבונות מנסור, אך הלה לא אותר (פרוטוקול 24.5.05 עמוד 8 שורות 1 – 5; ראו גם עמוד 9 שורות 13 – 15). ממילא, אין הסבר סביר לאי הבאתו של מנהל החשבונות האמור.

(ב) אוסיף, כי על פי חומר הראיות שבפניי, לא אוכל לקבוע אפילו כי קיים מנהל חשבונות בשם זה, אשר טיפל בעניינו של הנאשם. אכן, קשה להלום מצב שבו מנהל חשבונות, אשר טיפל על פי הטענה משך פרק זמן ממושך בענייניו של הנאשם מול רשויות המס, לא הותיר אחריו שובל, ולו מינימלי, של תיעוד. איני יכול, בנסיבות אלה, לייחס משקל ממשי לטענת הנאשם בנקודה זו.

37. במאמר מוסגר יוער כי הנאשם הודה כי הוא חתום על הדו"ח המתייחס לחודשים ינואר פברואר 2003, המהווה חלק מת/3 (ראו פרוטוקול 15.12.05, עמוד 5, שורה 9). חתימה דומה מתנוססת על דו"חות נוספים (ראו הדו"חות לתקופה יולי – אוגוסט 2002, מרץ – אפריל 2003, ספטמבר – אוקטובר 2002; ראו גם הדו"ח לחודשים מאי – יוני 2002, אשר בו מופיעה חתימה וחותמת אחרת, של יועץ המס יונס מחמד, אשר על פי החומר שבתיק טיפל בהגשתו של דו"ח בודד זה (ראו מוצג ת/5)).

38. עוד אוסיף, כי העדרן של חשבוניות כלשהן, העשויות לתמוך בדרישתו של הנאשם לניכויים המצויה בדו"חות ת/3, עולה גם מעדותו של החוקר מירז. הלה העיד כי בדק את הדו"חות שהגיש לרשויות מס ערך מוסף. הנאשם, לפי דבריו, לא הציג חשבוניות או כל מסמך אחר המגבשים עילה לניכוי מס תשומות (פרוטוקול 24.5.05, עמוד 8, שורות 28 – 30). לא היתה כל אינדיקציה לחברה או לקבלן מהן קיבל הנאשם את התשומות שנטענו על ידו (שם בעמוד 9, שורה 13). לדברים אלה תמיכה ישירה בראיות שבפניי.

39. למעלה מן הנדרש אוסיף, כי חוק מס ערך מוסיף מטיל על עוסק את נטל הראיה להוכחת הבסיס לניכוי. סעיף 132 לחוק קובע לעניין זה כי "הטוען ששילם מס או שהגיש דו"ח, או שהמס נוכה ע"פ חשבונית מס - עליו הראיה". למעשה, הוראה זו היא ביטוי חקוק לכלל, לפיו אדם חייב להוכיח עובדות המצויות בידיעתו האישית. כאמור, הנאשם לא הציג כל ראיה המוכיחה כי ניכוי התשומות בדו"חות ת/3 נעשה על בסיס של חשבוניות שהוצאו כדין.

40. (א) כל אלה מלמדים על קיומו של היסוד העובדתי הנדרש במסגרת העבירה לפי סעיף 117 (ב)(5) לחוק מס ערך מוסף. אשר ליסוד הנפשי של כוונה להתחמק ממס. מדבריו של הנאשם בהודעתו ת/1, אשר הובאו לעיל, עולה כי היה מודע לכך שהניכויים הנטענים בדו"חות נעדרים בסיס במציאות. לכך אני מייחס משקל. עובדה זו מלמדת, כי הנאשם התכוון, בהגשת הדו"חות האמורים, ובטענותיו לניכויים, לחמוק ממס בדרך של דרישת ניכויים חסרת בסיס. יש להעיר, כי על פי הדו"חות האמורים היה על הנאשם לשלם מס עיסקאות בסכומים ניכרים (העולים על סכום הקיזוז הנטען בדו"חות). אף מכך עולה כוונתו של הנאשם לחמוק ממס, בלא שיש בידיו התיעוד הנדרש לפי סעיף 38 לחוק.

(ב) לא נעלם מעיני, כי בדיון שנעשה לעיל בהודעה ת/1 דחיתי את הגירסה שבה, בכל הנוגע לביצוען של עבודות עבור אבו סנינה. עם זאת, אין מניעה לפצל את ההודעה האמורה. הנושא הנדון באישום השני נפרד מן האישום הראשון. הוא אינו קשור כלל למערכת היחסים שבין הנאשם ובין אבו סנינה. עניינו בהעדר תיעוד לביסוס הניכויים בדו"חות הנאשם. לא נטען כל טעם של ממש מדוע לא יינתן מלוא המשקל לגירסה הראשונית שנתן הנאשם לעניין זה. לכך יש להוסיף, כי ההסבר שנתן הנאשם לשקריו בהודעתו בכל הנוגע ליחסיו עם אבו סנינה – הסכם בין השנים, לפיו יקבל הנאשם תשלום תמורת מסירת גירסה שקרית ביחס לעיסקאות נשוא החשבוניות ת/8 – הינו סביר, בנסיבות העניין. הוא נתמך בעובדה שהנאשם השאיר אצל אבו סנינה חשבוניות של עסקו. לעומת זאת, ההסבר האמור אינו חל על הסוגיה הנדונה באישום השני. הוא אינו נוטה ללמד כי גירסתו של הנאשם לעניין אישום זה, בפניי חוקרי מע"מ, היתה גירסה שקרית. לכל אלה יש להוסיף את העובדה הפשוטה, שגם בהליך שבפניי לא הוצג תיעוד כלשהו, ובכלל זה חשבוניות, התומך בניכויים שבדו"חות ת/3. עובדה זו תומכת באופן ממשי בדברי הנאשם בחקירתו, מהם עולה כי היה מודע לכך שלא היו עיסקאות או תשלומים אשר יכלו לבסס ניכויים אלה. במצב זה, ניתן לפלג בין חלקי ההודעה השונים (ראו דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, נא(1) 736, בעמוד 809 לפסק הדין).

41. לכך יש להוסיף, כי אין המדובר באישום המעוגן בדו"ח בודד. בפנינו שיטת פעולה, בשורה של דו"חות, אשר בכולם טוען הנאשם לניכויים נכבדים, בלא ביסוס כלשהו. השיטתיות האמורה מלמדת כי אין מדובר בתקלה טכנית או באי הבנה חד פעמית. גם ממנה עולה הכוונה להתחמק מתשלום מס (השוו ע"פ 280/77 אליהו נ' מדינת ישראל, לב(1) 533).

42. (א) עוד אציין, כי בפסיקה נקבע שהכוונה להתחמק ממס עולה מעצם המעשה "של הפחתת ההכנסה המוצהרת, אלא אם יש בפי הנאשם הסבר למעשה היכול לפחות לעורר ספק בלב בית המשפט בכוונתו הפלילית." (ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, כט (1) 202). פסיקה זו ניתנה ביחס לפקודת מס הכנסה. הגיונה, הכלכלי והענייני, יפה, בשינויים המחוייבים, גם לעניין שבפניי. במקרה זה הנאשם לא הפחית את הכנסתו, אלא טען לתשומות, בלא בסיס כלשהו לכך. עצם פעולה זו, בלא הסבר מניח את הדעת, ובלא תשתית מתאימה, מצביעה על הכוונה לחמוק ממס. הדברים אמורים ביתר שאת, בשים לב להיקף הנכבד של הסכומים בהם מדובר, ולשיטתיות הפעולה.

(ב) לעניין זה ניתן להפנות גם לדבריו של כב' השופט ענבר בת.פ. 2892/99 (י-ם) מדינת ישראל נ' חב' מיטל ואח', שם הורשעו הנאשמים בעבירות דומות. בית המשפט ציין שם, כי "פשיטא הוא, שמי שמקזז מס בלא שיש בידיו חשבונית מודע לאי קיומה של חשבונית. בנסיבות העניין אין סיבה שלא להוסיף ולקבוע כי הקיזוז בוצע במטרה להקטין את חבויות המס של מיטל, היינו, בבסיסו היתה כוונה להתחמק מתשלום מס" (בפיסקה 36 לפסק הדין).

43. התוצאה היא, כי אני מרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מס ערך מוסף, אשר יוחסה לו באישום השני.

התוצאה

על יסוד כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מן העבירה שיוחסה לו באישום הראשון, ומרשיע אותו בעבירה שיוחסה לו באישום השני, היינו בעבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מס ערך מוסף.

ניתנה היום, 29.7.07 במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם ובא כוחו.

עודד שחם, שופט