בתי המשפט

החלטה

מונחת בפני התנגדות להתראת פשיטת רגל שהומצאה לעו"ד דורון רז (להלן" "החייב"), ע"י אגף מס הכנסה – פקיד שומה חיפה (להלן: "המבקש").

סיכומי המבקש הוגשו ביום 6.6.07.

1. הרקע:

ביום 7.1.2007, הגיש המבקש בקשה להמצאת התראת פשיטת רגל לחייב, ההתראה התבקשה בגין חוב שנבע מפסק דין חלוט שניתן כנגד החייב בת.א. 9226/04 (שלום חיפה) מיום 31.1.06. על פסק הדין הוגש ערעור ביחס לסוגיה מסוימת וביום 7.12.06 נתן ביהמ"ש של הערעור תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, (להלן: "פסק הדין").

בהתראה התבקש החייב לשלם סך של 1,533,099 ₪ בהתאם לפסק הדין, שאם לא כן, יהווה הדבר מעשה פשיטת רגל ויכול לשמש יסוד לבקשת פשיטת רגל.

2. טענות החייב:

ביום 21.1.2007 הגיש החייב התנגדות להתראת פשיטת הרגל, כשהוא מתבסס על נימוקים רבים ומגוונים, עד שנדמה שהוא לא השאיר נימוק אלא והעלה אותו, ללא כל ביסוס עובדתי או משפטי.

להלן אביא את עיקר טענותיו של החייב כפי שהובאו בהתנגדותו, בדיון שהתקיים בבקשה וכן בסיכומיו:

א. הפסיקתא עליה מסתמך המבקש אינה נכונה, אינה רלוונטית ולא מתאימה.

ב. התראת פשיטת הרגל הוגשה בחוסר תום לב במטרה לעקוף החלטות בית משפט וכן במטרה להתנכל לחייב.

ג. המבקש מנוע ומושתק מלהעלות את הבקשה מאחר והוא נושא באחריות למצב החייב.

ד. חוסר תועלת לנושים.

ה. קיומו של "הצדק סביר".

שתי הטענות העיקריות שמצריכות התייחסות והכרעה הנן:

האם הפסיקתא תקפה ומהווה פסק דין חלוט והשנייה, האם לחייב עומד נימוק שמצדיק דחיית התראת פשיטת הרגל.

3. האם הפסיקתא מהווה פסק דין חלוט?

המבקש משיב על שאלה זו בחיוב, וסוקר את ההליכים המשפטיים שהביאו בסופו של דבר לפסק הדין החלוט.

לאחר שנשלחו מכתבי התראה לחייב והוא לא הסדיר את חובו, הוגשה נגדו תביעה במסגרת תיק א' 9226/04 וביום 31.1.06 ניתנה פסיקתא על ידי כב' הרשם אבישי קאופמן, שזו לשונה (נספח א' להתראה):

"לאחר שהבקשה רשות (כך במקור) להתגונן שהוגשה בתיק זה נדחתה ביום 1.1.2006, ניתן בזה פסק דין המחייב את הנתבע, עו"ד דורון רז, ...לשלם לתובע סך של 951,119 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961... מיום הגשת התובענה (5/5/04) ועד לתשלום בפועל. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 1500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 43297 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל."

ביום 24.1.06 הגיש החייב ערעור על החלטת הרשם במסגרת ע"א 118/06. ביום 7.12.06 הגיעו הצדדים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין ולפיו:

"התביעה תתקבל אך ורק לגבי סכום החוב הנובע מהצהרותיו של הנתבע לפי דו"ח הכנסותיו בשנת 1996 נכון להיום, והתביעה תידחה בכל הנוגע לסכום מס נוסף הנובע מהסכם שומה שנחתם עם הנתבע לגבי שנת המס 1996. כל צד יישא בהוצאותיו."

נוסף על כך, הגיש החייב ביום 11.12.06 בקשה לביטול ההוצאות שהוטלו עליו במסגרת הפסיקתא וביום 27.3.07 קיבל ביהמ"ש את הבקשה באופן חלקי והפחית את סכום ההוצאות ל- 30,000 ₪.

מכאן שהמבקש טוען שהפסיקתא לא בוטלה וכי היא עדיין תקפה ומהווה פסק דין חלוט שיש בו כדי לבסס הגשת בקשה להתראת פשיטת רגל. המבקש עותר לדחיית טענת החייב, שהפסיקתא בוטלה ואינה תקיפה עוד, זאת בהסתמך על החלטת כב' הרשם קאופמן אבישי מיום 3.5.07 שקבעה: "פסק הדין שבתוקף הינו לפי ההחלטה מיום 27.3.07.". שכן ההחלטה מיום 27.3.07 מתייחסת אך ורק לשאלת ההוצאות, ולא לגוף הפסיקתא.

החייב טוען שנפל פגם בהתראת פשיטת הרגל, שכן הסכום שנכתב בה אינו הסכום הנכון מאחר ושתי ההחלטות הנוספות, (הערעור וכן ביטול פסק דין), שינו את הסכום ומעבר לכך, הוא הודיע למבקש על טעות זו וביקשו לבדוק את פשר הסכום שנדרש בהתראה, אך טרם נענה.
4. דיון והכרעה:

סעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם- 1980 (להלן, "הפקודה") מעניק את הזכות לנושה להגיש התראת פשיטת רגל, וכך קובע הסעיף:

"נושה שהשיג נגד חייב פסק דין חלוט לתשלום סכום כסף, והוצאתו לפועל לא עוכבה כדין, זכאי לבקש להמציא לחייב בישראל, או ברשות בית המשפט בחוץ לארץ, התראת פשיטת רגל".

אחת ממטרות התראת פשיטת הרגל, הנה מתן הזדמנות אחרונה לחייב להסדיר את חובו בטרם פתיחת ההליך של פשיטת רגל על כל המשתמע מכך.

הימנעות החייב מלמלא אחר הדרישות שבהתראה, מהווה מעשה פשיטת רגל וזאת מכוח סעיף 5(6) שקובע:

"מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה:

.......

(6) לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל, או תוך הזמן שנקבע לכך בצו בית המשפט שהתיר את ההמצאה אם הומצאה בחוץ לארץ, ולא הניח את דעת בית המשפט כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק הדין...

בענייננו, החייב חולק על גובה החוב, ולא על עצם קיומו. החייב לא הניח את דעתי שהוא שילם את הסכום שנדרש בכתב ההתראה או שהפסיקתא שמכוחה הוגשה ההתראה, בוטלה. נהפוך הוא שני ההליכים המשפטיים שהוגשו כנגד הפסיקתא, מתייחסים לסוגיות ספציפיות ביותר והם לא משנים בצורה משמעותית את גובה החוב. מה גם, שאם החייב טוען שאינו מחויב לשלם על פי פסק הדין החלוט, כי אז היה עליו להתכבד ולציין מה הוא הסכום הנכון, לשיטתו.

המחוקק היה ער, למקרים בהם הסכום שמצוין בהתראת פשיטת הרגל, אינו משקף את הסכום הנכון והמעודכן ולכן נקבע בסעיף 4 (ד) לפקודה:

"ד. לא יראו התראה כנטולת תוקף מחמת זאת בלבד שהנקוב בה כסכום מגיע עולה על הסכום המגיע למעשה, אלא אם תוך הזמן הניתן לתשלום הודיע החייב לנושה שהוא חולק על תקפות ההתראה על סמך הטעות האמורה; אולם אם החייב לא הודיע כך לנושה יראו כאילו מילא אחרי התראת פשיטת הרגל אם תוך הזמן שניתן הוא נקט אמצעים שהיו מביאים למילויה אילו ננקב בה הסכום המגיע למעשה".

עיינתי במכתבים ששלח החייב למבקש בעקבות ההתראה ולא שוכנעתי שהחייב הצביע על טעות בחישוב הסכום או העלה כל טרוניה מוצדקת ומבוססת. המבקש השיב לחייב ופירט בפניו את הסכום שמגיע לו מכוח הפסיקתא (ראה ר/5 להתנגדות).

מכאן, אני קובע שהמבקש הסתמך על פסק דין חלוט כהגדרתו בפקודה, ומכאן שתנאי זה מתקיים. ועתה אעבור לדון בשאלה השנייה, שעניינה, האם החייב הצביע על טעם שיש בו כדי לדחות את הבקשה להתראת פשיטת הרגל?

כאמור, החייב העלה שלל נימוקים, שיש בהם לדעתו להביא לקבלת ההתנגדות. אקדים ואומר, שהחייב הפליג בנימוקיו למחוזות רחוקים ונראה שחלק הארי מטענותיו אינו שייך לענייננו לא במישרין ולא בעקיפין והחלק האחר, טוב היה עושה לו, לא היה מעלה אותן כלל וכלל. כוונתי במיוחד, לטענות החייב בדבר התנכלות הממסד בו, לטעמו, לאור עמדותיו העקרוניות ופעילותו לביטול מס הכנסה. אם לא די בכך הרי שהחייב מאשים את ביהמ"ש במצבו הכלכלי הקשה, עקב מספר הליכים שבהם לא נפסק לו שכר טרחה הולם, לטענתו.

עיינתי, שבתי ועיינתי בנימוקיו של החייב ולא מצאתי ולו נימוק אחד שיש בו בכדי להצדיק את התנגדותו להתראה. גם מצבו הרפואי של החייב כפי שתואר בתצהיר שהוגש בבש"א 4992/07, אין בו בכדי להצדיק את קבלת ההתנגדות.

החייב טען, שגם אם תתקבל התראת פשיטת הרגל והוא יוכרז כפושט רגל, עדיין לא תצמח למבקש כל תועלת. גם טיעון זה דינו להידחות. יפים לעניינינו הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופטת אלשיך, בבש"א (מחוזי ת"א) 8360/01 יקותיאלי ברק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, אתר נבו (2002), בהם היא מסכמת את הנימוקים שלא התקבלו בהליך ההתנגדות להתראת פשיטת רגל, כדלקמן:

"... ביהמ"ש בד"כ איננו נוטה לקבל שורה של טעמים שכיחים בהתנגדויות, כגון:ו הנושה מסרב לנהל מו"מ, הנושה לא מיצה את הליכי ההוצאה לפועל, נסיבות אישיות של החייב מונעות כרגע את תשלום החוב, החייב צמצם את הוצאותיו למינימום האפשרי והוא פועל לתשלום חובו בפריסה רחבה, והנפוץ מכל: לא תצמח לנושים תועלת מהליכי פשיטת הרגל. נימוקים אלו, למעט במקרים חריגים, נדחים על הסף והליך פשיטת הרגל יוצא לדרכו, עם כל הצער שבכך."

לאור כל האמור לעיל, אני מחליט, איפוא, לדחות את ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל.

לא בלי היסוס, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותק ההחלטה לצדדים ותודיע להם טלפונית על מתן ההחלטה.

ניתנה היום כ"ב בתמוז, תשס"ז (8 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.