בתי המשפט

פסק דין

השופט ש. ברלינר, סג"נ:

1. המערער הוא עו"ד, ופרנסתו מעיסוקו במקצוע זה באמצעות משרד לעריכת דין הנמצא בחיפה. במשרד ציוד, פריטי ריהוט ומכשירים להם הוא נזקק בעבודתו, כגון מחשבים, מדפסות, וכד'.

2. המשיבה נושה במערער סכומים ניכרים, ולשם גביית החוב הוטלו עיקולים על הציוד שבמשרד, על פי הסמכויות המסורות למשיבה לפי פקודת המסים (גביה). לכך מתנגד המערער, אשר פנה לבית משפט השלום בחיפה (ה"פ 383/02) וביקש כי בית המשפט יצהיר שהציוד אינו ניתן לעיקול שכן הפריטים שעוקלו "נחוצים לפרנסתי ולפרנסת בני משפחתי ועובדי משרדי ולתפקוד הולם של משרדי ו/או מכל סיבה אחרת" העולה לטענת המערער מנימוקי בקשתו ומנספחיה.

3. טענותיו של המערער נסמכו על ההוראות שבס' 22(א)(4) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, בו נקבעה הגנה מפני עיקול לגבי חפצים הנחוצים לחייב למחייתו ובהם "כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, ..., שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, ובלבד ששוויים אינו עולה על סכום שנקבע בתקנות, ואם היו מכונות - בתנאי שהחייב עובד בהן בעצמו או בעזרת שני עובדים לכל היותר".

הוראת הסעיף הנ"ל מפנה לתקנה 50 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979 הקובעת כי "שווי המיטלטלין הפטורים מעיקול לפי סעיף 22(א)(4) לחוק הוא בסך של 200 שקלים חדשים, ואם היו מכונות, בסך כולל של 500 שקלים חדשים".

4. כב' השופט טובי שדן בערכאה הראשונה בבקשתו של המערער, קיבל כי הפריטים המשמשים את המערער במשרד עריכת הדין נחוצים לו לניהול משרדו ולפרנסתו. כמו כן הוא קיבל את טענת המערער כי לא ניתן לנהל ולהפעיל את המשרד ללא ציוד ומחשבים. אולם, כך נקבע, התקנה הנ"ל מגבילה את שוויים של המיטלטלין שאין לעקל בגובה הסכומים דלעיל, ובעניננו, לגבי מכונת הצילום, מרכזת הטלפון, ריהוט משרדי, מקרר, מיקרו גל, טוסטר, ועוד, כך הוחלט, "בהעדר כל ראיה לכך ששוויים של מיטלטלין אלה אינו עולה על סך 500 ש"ח, אין בידי לקבוע כי הם חוסים בצילו של הפטור שבסעיף 22(א)(4) לחוק ההוצאנה לפועל".

לפיכך נדחתה התובענה, ועל כך הערעור.

5. בערכאה הראשונה הסתמך המערער על חוות הדעת מיום 11.3.02 שמניתנה על ידי מר דן קלינגר, בעל תואר ראשון בכלכלה ומחשבים ועובד הטכניון בחיפה האחראי על רכישה שוטפת של מחשבים ואביזרים נלווים בפקולטה לארכיטקטורה שהסביר כי מדובר בציוד מיושן עד כי "למחשבים ... אין כל ערך ממשי כלכלי ואיש לא היה רוכש אותם אלא בפרוטות".

המשיבה לא הגישה לערכאה הראשונה שומה בדבר שוויים של המיטלטלין אותם היא מבקשת לעקל, ובאשר לטענת המערער כי הסכום הקבוע בתקנה 50 הנ"ל אינו סביר, אישרה המדינה במכתבה של עו"ד גב' דלית זמיר ממחלקת ייעוץ וחקיקה (משפט כלכלי פיסקלי) במשרד המשפטים מיום 3.8.04 כי אכן כך הוא ו"בימים אלה אנו פועלים לתיקון תקנה 50 ..., כך שסכום המטלטלין הפטור מעיקול יהיה סביר וגבוה יותר מ-200 ש"ח". מכל מקום, עד כה לא תוקנה התקנה, שנחקקה לפני חקיקת חוקי היסוד, והוראתה עומדת בעינה.

6. כפי שאישרה ב"כ המשיבה, מקובל על המשיבה כי את הליכי העיקול הננקטים בדרך של גבייה מינהלית, כגון על פי הוראות פקודת המסים (גביה), יש לבצע תוך התאמה להוראות חוק ההוצל"פ, כך שההגנה מכוח האמור בס' 22 הנ"ל בחוק ההוצל"פ, חלה גם על הליכי העיקול שבעניננו.

7. עמדת המערער היא כי ראוי ומוצדק להגן על חופש העיסוק שלו ופרנסתו, אם על סמך הוראות הדין דלעיל, או על סמך עקרונות כלליים החלים בשיטתנו המשפטית, ובאופן שיש להתעלם מן הסכומים הבלתי סבירים המפורטים בתקנה הנ"ל, תוך התאמה למציאות החיים המשתנה מאז שתוקנה התקנה האמורה (ר' ק"ת מס' 4867 מיום 24.10.1985).

המשיבה מדגישה את החומרה שבה יש לראות את מחדלו של המערער אשר נמנע במכוון מלשלם לשלטונות המס את חובותיו, לאורך שנים, עד כי כיום עולה חובו למשיבה אל מעבר ל 1,600,000 ש"ח, והמשיבה, חרף מאמציה, אינה מצליחה לגבות מן המערער, סכום כלשהו. התחמקות זו של המערער כה חמורה, עד כי לשיטת המשיבה, רשאית היא לחזור שוב ושוב על הליכי הגביה במשרדו של המערער, כך שלאחר מכירת הציוד הנוכחי במכירה פומבית, תוכל היא לעקל את הציוד החליפי שיירכש על ידי המערער לצורכי משרדו, וכך הלאה חוזר חלילה.

בנוסף לכך הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשה להתראת פשיטת רגל נגד המערער (בש"א 506/07), הנשמעת בפני כב' השופט ס. כמאל, אשר קיבל מן הצדדים את סיכומיהם, והחלטתו בבקשה טרם ניתנה.

8. הנטל להוכיח כי נתקיימו תנאי ס' 22 לחוק ההוצל"פ מוטל על מי שמבקש ליהנות מן ההגנה הכלולה בו. יחד עם זה, במקרים רבים נטל זה אינו כבד, כך שעה שמדובר בפריטים מיושנים אשר על פני הדברים נראה שאין להם ערך כלכלי ממשי. השווי בו מדובר, כך נראה, אינו צריך להתיחס דווקא לסכום שעשוי להתקבל במכירה מאולצת, אלא כפי השווי ממוכר מרצון לקונה מרצון, בשוק החופשי.

כאמור לעיל, המשיבה לא הגישה בערכאה הראשונה הערכה של מומחה מטעמה בדבר שוויים של המיטלטלין. המערער, לעומת זאת, הסתמך על חוות דעת שהגיש. כב' השופט טובי התייחס לחוות דעת זאת, ואמר כי "לפיה מערכת המחשוב במשרדו (של המערער) הינה מיושנת, חסרת כל ערך מסחרי, ואיש לא היה רוכש אותה אלא בפרוטות. גם אם הייתי מקבל קביעה זו ומאמץ אותה, הרי שאין בה כל התייחסות ליתר המטלטלין נשוא התובענה הכוללים כאמור, מכונת צילום, מרכזת טלפון, ריהוט משרדי, מקרר, מיקרוגל, טוסטר ועוד."

בהעדר חוות דעת או הערכה סותרת, נראה לי, כי יש לקבל כנכונה את הערכתו של מר קלינגר בכל הקשור לשווי הפריטים אליהם מתייחסת חוות דעתו.

9. על מנת ליהנות מהגנת ההוראה שבס' 22(א)(4) לחוק ההוצל"פ יש להראות כי בלי המיטלטלין האמורים לא יכול החייב לקיים את מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו, שהם מקור פרנסתו. המערער הוא עו"ד, בעל מקצוע חופשי, היכול לעסוק במקצוע זה כשכיר או כעצמאי. טוענת לכן המשיבה כי התנאי האמור לא מתקיים, שכן מקור הפרנסה של המערער הוא ההשכלה שרכש והתואר עו"ד, ולא הכלים והאביזרים, שגם אם יעוקלו, יוכל המערער להמשיך בעיסוקו כעו"ד, ואם לא כעצמאי, אזי כשכיר.

נפנה בקשר לכך לע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל, פ"ד נז(3), 577, בעמ' 600, מפי כב' הנשיא ברק:

חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, החל על העניין שבפנינו, משקף איזון בין שתי תכליות עיקריות: האחת, גביה מהירה ויעליה של החוב. זאת, על מנת לקדם לא רק את האינטרס של הזוכה הנושה אלא גם את טובת הציבור, כיבוד החוק והאמון בשלטון החוק. סמוכה לתכלית זו התכלית הכללית שעניינה ההגנה על זכותו החוקתית של הנושה לקניין. השניה, הגנה על החייבים אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק, תוך מניעת הפיכתו של החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה. סמוכה לתכלית זו התכלית הכללית שעניינה ההגנה החוקתית על כבוד האדם והחירות של החייב (ראו בהרחבה: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(360 (3, להלן: פרשת גמזו). ודוק: ההגנה על כבודו של החייב וחירותו אינה באה לידי ביטוי רק באמצעי קיום מינימליים אלא בשמירה על יכולתו הבסיסית לקיים את עצמו. בכך נשמרת יכולתו הבסיסית של החייב לפתוח בדרך חדשה לאחר פרעון החוב ולשיקום כלכלי. בכך ניתן ביטוי לאינטרס הנושה שעה שקיום של חייב ופרנסתו יכולים לסייע בפרעון החוב. בכך מוגשמת גם תכלית כללית שעניינה הזכות החוקתית לחופש העיסוק של החייב.

... נקודת המוצא הנה מתן משקל נכבד לזכותו של הזוכה הנושה ולאינטרס הציבור בפרעון החוב. כך, שעה שניתן פסק דין סופי כנגד החייב ויש לקיימו. אולם, גם איזון זה יכול ויטה לטובת החייב תוך סיוג זכותו של הזוכה - הנושה. "איזון זה לא צריך לפגוע "בגרעין הקשה" של כבוד החייב. יש לשמור על צלם האדם של החייב... יש להבטיח את מינימום הקיום האנושי של החייב" (פרשת גמזו, שם). על כן, האיזון הראוי המגן על מינימום קיום אנושי של החייב מוביל גם למסקנה כי יש לשמור על יכולתו של החייב לפרנס את עצמו ולקיים עצמו באופן מינימלי. אמת, בידי הנושה-הזוכה פסק דין לתשלום חוב אולם בשל השמירה על כבוד החייב ויכולתו להמשיך ולקיים עצמו, יש לפטור נכסים מסויימים מן ההוצאה לפועל באותה המידה שהם משמשים לפרנסת החייב במובן הבטחת הקיום המינימלי שלו.

... איזון עקרוני זה בין התכליות השונות, מוצא ביטויו בהוראות שונות בחוק ההוצאה לפועל כך, למשל, סעיף 22 לחוק מונה שורה של נכסים שאינם ניתנים לעיקול (וממילא למימוש), ובהם "כלים ומכשירים שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים את מקצועו, מלאכתו משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו" (סעיף 4)22) לחוק). כך גם, ההגנה על החייב החקלאי (סעיף 39 לחוק ). רעיון בסיסי זה, של סיוג יכולת ההוצאה לפועל לשם הגנה על קיום מינימלי של החייב מצוי גם בדין ההשוואתי (ראו סעיפים 4ו-5לחוק הפרוצדורה האזרחית ( (ZO בגרמניה; בארה"ב - U.S.C. 522 (2001)). 11 ודוק: הן בדין הישראלי והן במשפט ההשוואתי, קובע החוק במפורש את סוגי הנכסים הפטורים מהוצאה לפועל. ככל שהדברים אמורים בנכסים הנדרשים לשם פרנסת החייב, הכרח הוא שיהיה מדובר בכלים "שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים את מקצועו". זאת ועוד: המחוקק קבע סף מקסימלי של סוג הנכסים וערך אותם הנכסים שאינם ניתנים לעיקול בשל היותם הכרחיים לפרנסת החייב וקיומו (ראו תקנה 50 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979). במובן זה, קבע המחוקק נקודת איזון הקובעת איזה שווי של נכסים אשר ראוי שישארו בידי החייב לשם המשך עיסוקו ופרנסתו תוך שמירה על כבודו וקיומו הבסיסי.

לאור האמור, נראה לי כי אין לקבל את טענתה הנ"ל של המשיבה, שכן יש עמה פגיעה בלתי סבירה ומעבר לנדרש בחופש העיסוק של המערער, שפרנסתו באה לו מעיסוקו כעו"ד עצמאי, וזכותו להמשיך ולהיות עו"ד כזה גם אם הוא חב חובות כספיים ניכרים לשלטונות המס.

10. שאלה נוספת ענינה פירוש האמור בתקנה 50 הנ"ל: האם יש לפרש כי מדובר בשווי הכולל של המכונות או המיטלטלין, או בשווי של כל פריט ופריט בפני עצמו. התקנה נקטה פעם אחת בלשון "בסך" ופעם שניה במונח "בסך כולל", כך שמבחינה מילולית, ניתן ללכת בשתי הדרכים, ואפשר שהמונח "בסך כולל" מרמז לשוויים הכולל של החפצים אותם יש להשאיר ברשות החייב ואין לרדת אליהם, ורק את השאר ניתן ליטול מן החייב לצורך העיקול.

דוד בר אופיר מסביר בספרו הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שישית, הוצאת פרלשטיין - גינוסר כי "תכלית החקיקה של כל סעיפי הפטור נועדה לפטור מעיקול רק מיטלטלין החיוניים לחייב, כדי שיוכל להמשיך את חייו מתוך זיקה למיטלטלין מסוימים ומוגדרים שיבטיחו לו מינימום של קיום אנושי." (עמ' 416). עוד הוא מסביר בעמ' 394 כי "כל ההוראות שנחקקו לפני חקיקתו של חוק היסוד עומדות בעינן לפי סעיף 10 לחוק היסוד, והן תפורשנה בכפיפות להוראות החוקתיות הטבועות בו."

נראה לי לאור הנ"ל, כי יש לפרש את האמור בתקנה באופן שיש עמו הגשמה סבירה של ההגנה על החייב, תוך מניעת התעמרות, כשברקע הדברים גם אי עדכון של הסכומים שנקבעו בה עוד לפני שנים. לכן, פירוש סביר של התקנה, כפי שהיא, מצריך להגיע למסקנה כי היא מתייחסת לשוויו של כל פריט בנפרד, ואם שוויו נמוך מן הקבוע בתקנה, כל עוד הוא משמש לנישום לעבודתו ומקצועו, אין לעקלו. למשל, סוחר בחנות המחזיק מלאי למכירה כשפריטי המלאי, כל אחד כשלעצמו, ערכו שקלים בודדים, לא ייהנה מן ההגנה, אך נגר המחזיק בנגריה ומשתמש בעבודתו בה בכמה עשרות כלי עבודה ששווי כל אחד מהם נמוך מ 200 ש"ח, ייהנה מן ההגנה לגבי כל הפריטים כולם. אם לא נאמר כך, ההגנה עליו תרוקן מתוכן.

11. פעולת הגביה המינהלית, היא הליך הננקט על ידי הרשות, מחוץ למסגרת הקבועה בחוק ההוצאה לפועל, אך בכפיפות לדין המינהלי. עליו לעמוד באמות המידה המחייבות רשות ציבורית בפעולותיה. ההגנה שבס' 22 הנ"ל, אינה אלא ביטוי לאיזון הנדרש בין האינטרס שבהגנה על החייב, כבודו וקנינו המינימלי לו הוא זקוק לשם חיים בכבוד, אף אם בעוני, לבין זכותו של הנושה לרדת לנכסי החייב על מנת לגבות את החוב. יש לאפשר נקיטת הליכים, באופן הוגן ויעיל, לשם גבית החוב. אסור שפעולות הגביה תעלינה לכדי התעמרות בחייב או שתבאנה לפגיעה בלתי מידתית בו. ר' ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פ"ד נח(3) 934, שם נפסק כי:

"...את ההוראה בחוק ההוצאה לפועל, יש לפרש, ככל הניתן, בהרחבה. הפירוש המרחיב מתחייב מדיני ההוצאה לפועל ודיני פשיטת רגל, המותירים בידי החייב מינימום רכוש בלבד. כך, ההוראה בדבר הבטחת מקום מגורים מינימלי, שבסעיף 38 לחוק, משתלבת בסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל הקובעת שורה של פריטים- מצרכי מזון, פריטי לבוש, ומכשירים החיוניים לעבודת החייב- המבטיחים את אותו קיום מינימלי, הדרוש לאדם לשם שמירה על זכותו היסודית לכבוד. במקביל מגשים פירוש מרחיב זה את האינטרס הכלכלי- חברתי לאפשר לחייב לשקם עצמו ועל ידי כך גם למנוע את הצורך בתמיכה בו ובמשפחתו באמצעות כספי הציבור. עמד על כך אוריאל רייכמן:

... יש עניין לחברה בהתאוששותו של אדם שכשל מבחינה כלכלית כדי שיוכל לחזור ולתפקד כאדם בעל כבוד עצמי, לא יפול למעמסה על קופת הציבור ויתכן שיוכל אף לפרוע בעתיד אותם חובות שאין הוא עומד בהם עתה. לשם השגת מטרות אחרונות אלו יש להשאיר לחייב מינימום מסוים של אמצעי קיום ושיקום.

...

הנה כי כן, פגיעה חמורה מדי בחייב, תביא לפגיעה בכלל הציבור, ובכללו גם בציבור הנושים. בנוסף- וזה העיקר- להגנה על קיומו המינימלי של החייב אף ערך חברתי, עליו מוכנה החברה לשלם גם מחיר חברתי. שכן, הלכה היא, כי "לזכות יסוד מעצם מהותה יש מחיר חברתי. מקום שבו למימושו של אינטרס אין כל מחיר אין משמעות לעיגונו בזכות, ולא-כל-שכן, בזכות יסוד חוקתית" (דנ"פ גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, בע' 645)".

על כן, בכל מקרה בו תחזור המשיבה לעקל שוב חפצים וציוד במשרדו של המערער, עליה לשקול היטב קודם לכן, כי עליה להימנע מפגיעה בלתי מידתית בו, ובכל מקרה יש להימנע מהליכים שיש עמם התעמרות גרידא בחייב, ותועלתם מסופקת או חסרת משקל יחסית לחוב בו מדובר.

12. כמו כן חייבת המשיבה לשקול אם ראוי במקרה דנן להמשיך בהליכי העיקול, כל עוד עומדים בעינם הליכי פשיטת הרגל בהם היא נוקטת נגד המערער.

בכל הנוגע לעיקול המחשבים, יש לעשות זאת במגבלות הקבועות בתקנה 41א לתקנות ההוצל"פ.

13. אציע איפוא, כי נפסוק כדלקמן:

באשר למחשבים ולציוד הנלווה כנזכר בחוות דעתו של מר קלינגר - הערעור מתקבל והם יהיו מוגנים מפני העיקול. את שאר הפריטים ניתן יהיה לעקל, והגנת ס' 22 לחוק ההוצל"פ לא תחול עליהם.

עוד אציע כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ש. ברלינר, שופט

השופט יצחק עמית:

אני מסכים, ואוסיף מילים מספר משל עצמי:

1. ברגיל, לראש ההוצאה לפועל מסורה הסמכות לברר טענות לפי סעיף 22(א)(4) לחוק ההוצאה לפועל. במקרה שלפנינו, הליכי העיקול נעשו מכוח פקודת המיסים (גבייה), כך שהייתה לבית משפט השלום הסמכות העניינית לדון בתביעתו של המערער.

2. סעיף 82 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי "אין בחוק זה כדי לגרוע מכל דין בדבר דרכי הגבייה של מסים ותשלומי-חובה אחרים…". המדינה הסכימה לקבל על עצמה את הוראות סעיף 22(א)(4) לחוק ההוצאה לפועל במסגרת הליכי הגבייה לפי פקודת המיסים (גבייה), כך שלא מתעוררת שאלת תחולתו של הסעיף על הליכים אלו. עם זאת, מאחר שהוראת הסעיף והוראת תקנות ההוצאה לפועל אינן חלות במישרין, איני רואה מניעה שבית המשפט יפרש את הסעיף על פי רוחו ותכליתו, שלא במגבלת הסכומים הקבועים בתקנות, סכומים שנטולי משמעות מעשית נוכח אי עדכונם - פבלו לרנר "על חייבים ובעלי חיים: חיית מחמד כנכס שאינו בר-עיקול" עלי משפט ד (תשס"ה), 205, 218 ה"ש 58.

3. הלחץ שמפעיל הנושה על החייב בהליכי עיקול, הוא לגיטימי, אך אין להפוך את הליכי העיקול לכלי ענישה או נקם בידי הנושה, שהרי מטרת העיקול אינה להותיר את בעל החוב חסר כל, אלא לגבות ממנו את החוב. המחוקק קבע אפוא, שיש להשאיר בידי החייב נכסים בסיסיים כדי למנוע מצב שהחייב ייעשה חסר אמצעים ויהפוך לנטל על החברה – ע"א 711/84 בנק דיסקונט נ' פישמן, פ"ד מא(1) 369, 375 (1987). השארת החייב ללא כלום, יכולה להביאו למצב של יאוש ולכך שלא יעשה מאמץ להשתקם, או שלא יהיו בידיו הכלים הדרושים לשם כך. על מנת לאפשר לחייב להמשיך להתפרנס ולעבוד במלאכתו או במשלח ידו, יש להשאיר ברשותו את מכשירי עבודתו, וגם לנושה אינטרס מובהק בכך – פבלו לרנר "על עיקול משכורת במשפט הישראלי" הפרקליט מ"ח (תשס"ה) 30, 41-42.

4. על רקע האמור לעיל, פרשנות תכליתית של סעיף 22(א)(4) מביאה לתוצאה אליה הגיע האב"ד, כב' סגן הנשיא השופט ברלינר, ולפיה יש לפרש את המילים "ששווים אינו עולה על סכום שנקבע בתקנות…." כמתייחסות לשוויו של כל פריט מהותי. אם נפרש את הסכום הקבוע בתקנות, כמתייחס לשווי הכולל של המכונות והמיטלטלין, ייתפסו ברשתו של העיקול פריטי ציוד בשווי זעום, שספק אם ניתנים למימוש בהליכי מכירת המעוקלים. למיצער, הסכום שיתקבל עבור פריטים אלו יהיה זעום וזניח (וראה תקנה 61ז הקובעת כי אם עוקלו מיטלטלין חסרי ערך או בעלי ערך פעוט, שאין במכירתם כדי לכסות הוצאות האחסון והמכירה, רשאית ועדת המכירות לנהוג בהם בכל דרך שתיראה לה). מנגד, הוצאתם של פריטים אלו מרשות החייב עשויה לגרום לו נזק כבד, ללא כל הלימה לתועלת שהזוכה יפיק, אם בכלל, ממכירתם. במצב דברים זה, כאשר ברור שהליכי ההוצאה לפועל אינם מביאים שום תועלת לנושה, העיקול ומימושו ייחשבו כשימוש לרעה בזכות - פבלו לרנר לעיל בעמ' 210. אציין כי המחבר מתייחס בהערת אגב לסעיף 22(א)(4) ומסביר כי העיקול במסגרת סעיף זה הוא חלקי ומוגבל עד סכום מסוים "כאשר מעבר לסכום הסף על אותו פריט רשאי הנושה לעקל אותו" (שם, עמ' 208).

סופו של דבר, שאני מצטרף לדעתו של כב' סגן הנשיא השופט ברלינר כי יש לקבל את הערעור.

י. עמית, שופט

השופט רון סוקול:

אני מסכים לתוצאת פסק דינו של חברי סגן הנשיא השופט ברלינר.

אוסיף רק כי ראוי שמחוקק המשנה, בבואו לתקן את תקנה 50 לעניין שווי המיטלטלין הפטורים מעיקול, יתקן גם את הנוסח כך שיובהר האם מדובר בשווי כולל או בשוויו של כל פריט. לעניין זה חשוב לזכור כי מרכז הכובד מצוי באיזון בין חיוניות המיטלטלין לקיומו של החייב מחד לעומת התועלת שתהא בעיקול המיטלטלין מאידך וייתכן שקביעת סכום אחיד לא תאפשר עריכת איזון ראוי. גם ההבחנה בין מיטלטלין בכללותם לבין מכונות אינה מבטאת כראוי את האיזון הראוי, במיוחד בעידן המודרני בהם אמצעים טכנולוגיים שונים עשויים להיות חיוניים יותר ממכונות ייצור.

ר. סוקול, שופט

הוחלט לקבל חלקית את הערעור כמפורט בס' 13 לפסק דינו של השופט ש. ברלינר.

הפקדון שהפקיד המערער, יוחזר לו.

ניתן היום כ"ד בתמוז, תשס"ז (10 ביולי 2007) בהעדר בעלי הדין.

המזכירות תמציא העתקי פסק הדין לצדדים, בדואר.