רמי אריה עורך דין ורואה חשבון - מיסים ועסקים

השופט ברנזון

המערער הורשע בבית-הדין המשמעתי עבירה אחת הייתה, שלא גילה קיומה של משכנתה העבירה השניה הייתה, שלפני עריכת החוזה לא וידא אם קיימים עיקולים על הדירה.

רשאי הלקוח לצפות מפרקליט שקידה ומסירות בכל הנוגע לצד המשפטי של העיסקה . . ."

. ועוד טען מר טורבוביץ, כי המערער קיבל שכר טרחה מהמתלונן רק עבור עריכת חוזה המכר על-ידי מילוי הטופס, אבל לא קיבל על עצמו לשמשו גם בעניין העברת הדירה ורישומה על שמו. על-כן לא היה חייב לבדוק באותו שלב את מצב הנכס בפנקסי המקרקעין.

האתיקה המקצועית של עורך-דין מורכבת משלושה רבדים ובמקביל להם מנויים בסעיף 61 לחוק לשכת עורכי-הדין שלושה סוגים של עבירות משמעת :

"(1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך-דין בקשר למקצועו ;

(2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף; 109

3) ) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת-הדין."

החוק הקובע את חובת הנאמנות והמסירות של עורך-דין ללקוחו הוא רק שלד שיש לקרום עליו בשר ולהלבישו עור וגידים כדי לתת לו דמות ראויה.

"אמונה" פירושה אמת ויושר, ו"מסירות" פירושה חריצות ושקידה, דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך-הדין.

השופט אשר

אין זה מתפקידם של בתי-דין משמעתיים, ואין להטיל עליהם את התפקיד של יצירת כללי עבודה חדשים עקב פירוש מושגים כלליים כגון "אמונה" או "מסירות", ולהטיל את תחולתה " למפרע". הגמישות האפשרית שבפירוש מושג כגון "מסירות" גדולה ביותר.

השופט י' כהן

אני נאלץ לחלוק על חברי הנכבדים ; לדעתי יש לקבל את הערעור.

על"ע 15/88 - פלוני נ' פרקליט המדינה . פ"ד מג(1), 584.

ערעור על פסק-דין בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין

השופט א. מצא

בית הדין המשמעתי המחוזי ועו"ד הנכנס ללשכת השופט - אפילו ללא כל כוונת זדון, או למטרה טובה ולגיטימית - ללא קבלת רשותו של השופט ובהעדרו, עובר עבירה של התנהגות שאינה הולמת".

בית הדין המשמעתי הארצי, אשר הותיר את הרשעת המערער.

בכך חזר עורך-דין בקרמן על אשר טען, בלא הצלחה, לפני בית הדין המשמעתי הארצי, לאמור, שבלא קיומה של מחשבה פלילית ספציפית (כוונת זדון להרע, כוונה להשיג מטרה פסולה וכל כיוצא באלה), אין מעשהו - או מחדלו - של עורך-דין עלול להשתכלל לכלל עבירת משמעת של התנהגות.

מטרתם להבטיח רמת התנהגות נאותה, הנדרשת מכל מי שעוסק בעריכת-דין. היא כמקובל בקרב חברי מקצוע עריכת-הדין, שהם "ידועי שם ובעלי הכשרה", בעל לשון הסובלת פירוש רחב, למרות היותו סעיף פלילי, הולך ומתמלא תוכן על-ידי נורמות בהתהוותן.

עו"ד והלקוח (א)

על"ע 6/88 - זאב קובלר, עו"ד נ' הוועד המחוזי ת"א . פ"ד מה(4), 329.

השופט ת. אור

פרשה ראשונה: דהיינו התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע, הפרת חובת הנאמנות כלפי לקוח וכלפי מי שהיה לקוח, והפרת האיסור על ייצוג בעלי אינטרסים מנוגדים. סעיף 28 כפי שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית לא יטפל לאחר מכן בקשר לאותו עניין נגד אותו לקוח. שיש לתת למונח "אותו ענין" פירוש מרחיב ולא מצמצם ודווקני "שמא יש להרחיבו ולהחילו על אותם נושאים אשר בדרך הטבע ומידת ההגיון קשורים באותו עניין - אפילו אינם זהים לו". איסור על פעילות מתוך ניגוד אינטרסים והוא להימנע ממצב אפשרי של ניגוד, שכן "מן הראוי הוא שקליינט יוכל לתת אמון בעורך דינו וברואה החשבון שלו, כבעצמו" כפי שאומר בית הדין הארצי, "המערער פעל בשם היימן לבירור חשבונותיו של היימן בבנק ו"בירור" זה אינו בירור טכני, כשמדובר בהעסקתו של עורך-דין, אלא לצורך מתן שירותים משפטיים והסקת מסקנות משפטיות כשקבע שפעילות זו חורגת מגדר ההתייעצות או חוות הדעת גרידא, אליהן מתייחס סעיף 28(ב).

הפרשה השניה: כשבוחר עורך דין לייצג את עצמו, הוא מבצע גם פעולות אשר במקרה רגיל מבצען עורך דין עבור לקוח, ואין הוא יכול להתנער מחובת התנהגות הולמת על פי כללי האתיקה המקצועית החלים על עורכי דין, אף כשאין הוא שוכר עורך דין לעצמו. לפיכך אל לו לפנות אל הצד שכנגד מאחורי גבו של עורך דינו או אפוטרופסו. שמכיוון שלא יכול היה המערער לייצג את היימן כעורך-דין, בשל היות האחרון פסול דין, ובשל היותו מיוצג על ידי אחרים, בחר המערער לפעול כ"ידיד קרוב" שלו.

פרטי האישום האחרונים התנהגות מסיתה כזו של אב כנגד בתו אינה יאה לעורך דין, ואין מקום שנתערב בקביעה שהייתה זו התנהגות שיש עמה פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין.

עיסוקים שיוחדו לעורכי דין ועיסוקים שנאסרו על עורכי דין

בג"צ 248/81 - שמעון ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי . פ"ד לז(3), 533.

מ"מ הנשיא מ' שמגר

בסעיף 2) 60) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, לפיו לא יעסוק עורך-דין בעסקי מסחר כלשהם, אלא במידה שהדבר הותר בכללים. האיסור שבא לידי ביטוי באותו סעיף חל על עיסוק בפועל וכי בעלות על מניות בחברה, שאין עמה עיסוק בפועל איננו "עיסוק" במובן הסעיף הנ"ל. ההחלטה, שהיא נושא עתירה זו, מצביעה על כך, כי הלשכה אינה רואה פסול ברכישת בעלות במניות בעסק כל עוד אין הדבר כרוך עם העיסוק בפועל בעסקי מסחר. התיבה "עיסוק בפועל", בה מבקשת הלשכה לראות את אמת המידה, לפיה יוכרע מה הם תחומי המותר והאסור, היא סתמית, לאקונית ומעורפלת מדיי, מכדי שניתן יהיה להבין ממנה, מה הכללים בדבר דרכי התנהגות נאותה בתחום האמור. וראוי היה שהלשכה תשוב ותיתן דעתה לבעייתיות הרבה, הנובעת מן ההיתר הכללי והסתמי, אשר עלול להפוך את הוראותיו של סעיף 2) 60) לנטולות משמעות ולטשטש את התחומים בין עורך דן לבין איש עסקים כפשוטו. סיכומו של דבר, מערכת היחסים בין העותר לבין עו"ד פינצ'וק הצמיחה אי-הבנות ואי-בהירויות. חלק מהן נבע מערבוב התחומים בין העיסוק המקצועי לבין השותפות העסקית, אשר הלשכה יכולה הייתה למנוע מראש על-ידי השלטת כללים ברורים וקפדניים יותר מאלו שאותם ראתה צורך להנהיג. פתרון הדבר בהגדרה מחדש של תחומי המותר והאסור בתחום האתיקה, ומוטב כי הדבר ייעשה שעה אחת קודם.

בג"צ 338/87 מרגליות נ' שר המשפטים, פ"ד מב(1) 112

השופט ג' בך

1. ביום 19.3.87 נתפרסמו מטעם המשיבה מס' 2 בקובץ התקנות מס' 5015 "כללי לשכת עורכי-הדין (עיסוקים שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין) התשמ"ז-1987", (להלן "כללי הלשכה") בהם נקבע לאמור:

"1. העיסוקים הבאים הינם עיסוקים שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין -

(1) חוקר פרטי כמשמעותו בחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972;

(2) שמאי מקרקעין כמשמעותו בחוק שמאי מקרקעין התשכ"ב-1962;

(3) שמאי רכב כמשמעותו בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב), התש"ם-1980.

2. עורך-דין שביום תחילתם של כללים אלה עסק באחד העיסוקים המפורטים בסעיף 1 יהיה רשאי להמשיך ולעסוק בו עד תום שנתיים מיום תחילתם של כללים אלה".

העותר הינו בעל רשיון לעריכת דין משנת 1974, ובעל רשיון שמאי מקרקעין משנת 1976 מכוח חוק שמאי מקרקעין תשכ"ב-1962, ועוסק בשני המקצועות בתחום המקרקעין, ובמיוחד בשטח של מיסי מקרקעין.

בצו-על-תנאי שהוצא לבקשת העותר נדרשו המשיבים להראות טעם מדוע לא יבוטלו "כללי הלשכה" , או לחלופין: מדוע לא יבוטל כלל 2)1) לכללים האמורים, או לחלופי חלופין: מדוע לא תותקן הוראת מעבר שאינה מוגבלת בזמן לגבי מי שביום תחילתם של הכללים עסק באחד העיסוקים המפורטים בכללים האמורים. לטענת העותר חופש העיסוק הינו זכות יסודית,ולא ניתן לפגוע בה אלא על ידי הוראת חוק ברורה וחד משמעית, אשר אינה קיימת במקרה דנן. כללי הלישכה הינם בלתי סבירים ולוקים באפליה כנגד העותר לעומת בעלי מקצועות אחרים.

החשש של המשיבים, שבדרך זו קשה להימנע מערבוב תחומים בין שני העיסוקים, ומפגיעה מסוימת במעמדו של עורך-הדין כתוצאה מכך, אינו מופרך בעיני, והוא מהווה שיקול עניני, שאין בית משפט זה יכול לפסלו.

עו"ד והלקוח (ב) – טיפול והפסקתו, אחריות מקצועית

ע"א 37/86 - משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ו-18 אח' . פ"ד מד(4), 446.

נערך הסכם שנוסח על ידי המאירי, בין שרמן לבית חברת צוברי (להלן-ההסכם). תוכנו של ההסכם "עיסקת קומבינציה" כלפי עו"ד המאירי נטען, שהשתמש ביפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן לו שלא כדין, תוך שהוא מתרשל במילוי תפקידו ומפר האימון שנתן בו. והפר חובת הנאמנות שחלה עליו כלפי לוי, שכן הוא הינו זה שנסח ההסכמים, הוא זה שהיה בקיא בעובדות וכמי שפעל, לטענת לוי, גם כעורך דינם היה חייב להעמידם על העובדות כהוויתן והמשתמע מהן.

עורך הדין המאירי ערער על הקביעה כי בעת החתימה על הסכם הקומבינציה (שרמן-צוברי) הוא ייצג לא רק את צוברי אלא גם את שרמן, ועל כן הוא חב כלפי שרמן חובות נאמנות וזהירות, והפר חובות אלה. כמו כן ערער המאירי על הקביעה כי בעת עריכת הסכם מכר הדירות (צוברי-לוי) הוא ייצג לא רק את צוברי, אלא גם את לוי, וגם כלפיהם לא עמד בחובות שנדרשו ממנו.

מכאן לפרשת לוי = המאירי והערעורים הנוגדים שלהם. הבסיס העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שרותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טרחה המשולם לו.

בסיס אחר לחבות עורך הדין, יכול שיהיה במעשה עוולה כגון רשלנות מקצועית של עורך דין המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית, על פי עוולת הרשלנות, או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך.

1. קיום חובה כלפי התובע להשתמש בכושר סביר.

2. הפרת חובה זו.

שכזה עורך דין צריך כאמור לפעול עבור לקוחו כאיש מקצוע מיומן וזהיר, כנדרש מבעלי מקצוע דרך כלל במתן שרות על ידם. אולם מעורך דין כאיש מקצוע שחובת נאמנות והתנהגות שביושר ובהדר הם מיסודותיו נדרש הרבה יותר. הבסיס לכך - לחובות המיוחדות החלות "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע, ועל יחס כבוד לבית המשפט".

מה דינו של עורך דין המייצג שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים?

במקרים רבים נקבעו איסורים על ניגודי עניינים בעבודתו של עורך דין. כך, למשל, נקבע בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), "לא ייצג עורך דין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין".

"החובה המוטלת על עורך הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך הדין מעמסה קשה למדי שעה שהוא מתיימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת כדי לפטור אותו מחובה אלמנטרית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם"

חבות חוזית לא תיתכן שכן לא נקשרו יחסים כאלה ביניהם, אולם תיתכן גם תיתכן חבות בנזיקין.

הנה כי כן עורך דין בשל מעמדו המיוחד חב חבות מסויימת לא רק כלפי לקוחו, אלא גם כלפי צדדים שלישיים, בגבולות מסויימים, בהתחשב בנסיבות העובדתיות של מקרה זה או אחר.

כלל 2 לאותם כללים קובע לאמור:

"בעסקה לרכישת דירה מאת קבלן, לרבות רכישת זכויות בה, לא ייצג אותו עו"ד את הקבלן ואת הרוכש, אלא לפי הוראות ס' 5". וסעיף 5 אומר באותו הקשר: "(א) עורך דין המייצג את הקבלן רשאי לטפל בביצוע רישום הרכישה ויפעל בענין זה תוך נאמנות לקבלן ולרוכש גם יחד".

משילובם של שני כללים אלה, המסקנה המסתברת היא כי עורך הדין של הקבלן רשאי לטפל רק בנושא הרישום, ותו לא.

המאירי לא היה עורך דינו של לוי ממילא לא היתה התקשרות חוזית ביניהם וגם אין לשקול את השאלה אם החוזה שביניהם בוצע שלא בתום לב. הערעור מתקבל.

ע"א 2725/91 - מרים היינוביץ ואח' נ' ישי גלעדי, עו"ד . פ"ד מח(3), 92.

השופט צ' א' טל

המערערים חתמו על חוזים לרכישת קרקע בשומרון מאת חברה זרה בשם אוהליבה לטד. את החוזים ערך המשיב, שהוא עורך דין שייצג את שתי החברות והיה גם בעל מניות בהן.

המערערים תבעו את נזקיהם מן המשיב, בעילה של רשלנות מקצועית, על שלא כלל בחוזים הוראה בדבר בטוחות לכספי המערערים וגם לא האיר את עיניהם בדבר היעדר בטוחות כאלה.

סיטואציה דומה נדונה בפרשת מ' לוי ואח' נ. י' שרמן ואח'; המאירי נ. מ' לוי ואח'.

בענין ההוא ייצג עורך-דין המאירי את המוכר, ונקבע: " כי עורך-דין מאירי "ייצג את הקבלן בלבד ולא את לוי. הייתי דוחה את הערעור.

השופט ג' בך

הנני מסכים לתוצאה שנקבעה של חברי הנכבד השופט טל, אולם מגיע אני למסקנה זו על סמך טעמים שונים מאלה עליהם התבסס חברי.

מהי חובת הזהירות, על פי דיני הנזיקין, של עורך-דין כלפי צד לעיסקה שאיננו לקוחו, כאשר הוא עצמו מייצג את אחד הצדדים האחרים?

בארצות הברית ובאנגליה, עורך-דין המייצג מוכר מקרקעין אכן חב חובת זהירות כלפי הרוכש, כאשר עורך-הדין מודע לכך כי הרוכש סומך עליו, וכאשר התנהגותו של עורך הדין חורגת מקנה מידה סביר של מקצועיות עריכת הדין.

א) כאמור נקבע, וקביעה זו מקובלת עלי, שהמערערים לא היו לקוחותיו של המשיב.

ב) לא זו בלבד, אלא שהמשיב ייצג את מוכרי המקרקעין, והמערערים היו הרוכשים של אותה קרקע, היינו היו הצד שכנגד למרשיו של המשיב.

ג) המדובר היה בדרישת בטוחה עבור סכום יחסית לא גבוה. הסכום ששולם על ידי המערערים היה בסך 4000 דולר בלבד, אשר בקשר אליו נטען על-ידי המערערים שחובה היתה על המשיב להסביר להם כי עליהם לדרוש ערובה מצד החברות המוכרות.

ד) אין בפנינו מקרה של מסירת עובדה או מידע מטעים או מוטעים, אלא המדובר אך בהימנעות המשיב מליעץ למערערים, מיוזמתו, כי עליהם לדרוש בטוחה ממרשיו ביחס לסכום האמור ששולם על ידם.

ה) אין בפנינו גם מצב, בו דורש חיקוק כלשהו כי תשלום על חשבון חייב להיות מובטח על ידי ערובה.

בשל נימוקים אלה שותף אני למסקנה, כי דינו של ערעור זה להידחות.

בג"צ 4689/94 אבי יצחק נ' השופט צמח

השופט י. קדמי:

בפעילותם כבאי כוח הנאשמים בשלב שלאחר קריאת כתב האישום, הקפידו הסניגורים לציין, כי הם באי כוח "לצורך תשובה זו" או "לשלב זה" או "לשלב זה של הדיונים" וכיוצ"ב; וזאת - על בסיס פסקת ההגבלה שנרשמה כאמור ביפויי הכוח שקיבלו מן הנאשמים, לפיה: כל אחד מיפויי הכוח "מוגבל" לעיון בחומר ולשלב הטיעונים.

)3( במצב דברים זה, השאלה המרכזית שהועמדה לדיון בפנינו היא מה נפקותה של ה"הגבלה" האמורה: האם גוברת היא על הוראתו של סעיף 17)א( לחסד"פ, באופן שניתן לעקוף באמצעותה את הצורך בקבלת "רשות" מבית המשפט להפסקת ייצוגו של נאשם לאחר שמסתיים שלב הדיון שלמענו ניתן לסניגור יפוי הכוח כאמור בנוסח ההגבלה; או שמא גוברת ההוראה שבסעיף 17)א( הנ"ל וקובעת קבלת "רשות" מבית המשפט כ"תנאי-מן-הדין" להפסקת

הייצוג - וכל עוד לא ניתנת הרשות נותר יפוי הכוח בתקפו - על אף פסקת ההגבלה - עד לסיום המשפט או הערעור, כאמור בסעיף הנ"ל. סעיף 17)א( לחסד"פ: משמעותו :

א. משמעותה של ההוראה עפ"י לשונה ותכליתה

)1( כללי

)א( וזו לשון הרישא של סעיף 17)א( לחסד"פ, ככל שהדבר נוגע לעניננו:

"סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט".

לשיטתי, אין מקום בהקשר זה, לחלוקת ה"משפט" - או הערעור - ל"קטעים" כפי שמציעים הסניגורים. הוראת הסעיף 17)א( מדברת במפורש ב"משפט" וב"ערעור" כיחידות דיון שלמות; והנקיטה במלים "כל עוד נמשך..." מלמדת כי אכן זוהי משמעותה של ההוראה.

כאמור, תכליתה של ההוראה שבסעיף 17)א( לחסד"פ היא, בין היתר, להבטיח את רציפות הייצוג בכל אחת משתי היחידות; והדרך הנאותה להשגת תכלית זו היא להבטיח שהפסקה בייצוג - במהלך הדיון בכל אחת מהיחידות - תיעשה אך ורק במקום שבית המשפט מוצא כי יש לכך טעם ענייני המצדיק זאת והגנתו של הנאשם אינה מתקפחת.

הוראותיו של חוק יסוד: חופש העיסוק, אינן מתירות פגיעה ב"חופש" לו זכאי עורך דין בכל הקשור לבחירת "קטעי" המשפט בהם הוא מוכן לייצג את לקוחו; ואילו הוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו – אינן משלימות עם פגיעה בזכותם של עורך הדין והנאשם לבחור אם עורך הדין ייצג את הנאשם בקטע זה או אחר של המשפט אם לאו.

פירוש הוראותיו של סעיף 17)א( לחסד"פ כמוצע על ידי לעיל, משמעו - לשיטת העותרים - "כפיית ייצוג" על עורך הדין ועל הנאשם כאחד; ושני חוקי היסוד הנ"ל באו להבטיח "העדר כפייה" בהקשר זה.

גם חוק יסוד: חופש העיסוק, בסעיף 4 בו - שאין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

מה הם, איפוא, אותם אינטרסים שהוראת סעיף 17)א( לחסד"פ נועדה לפרוש עליהם כנפיה? מה הם אותם אינטרסים ציבוריים העשויים להניע את המחוקק להתערב במעשה הפרט כדי יצירת יש מאין: הפיכתו של יפוי-כוח מוגבל ליפוי-כוח בלתי-מוגבל.

לא יחלוק איש על כך, שהאינטרס העיקרי והראשי הוא אינטרס הנאשם:

שהנאשם יזכה לייצוג הולם וראוי של עניינו לפני בית-המשפט.

פרסום, פרסומת ושידול לקוחות

על"ע 5648/93 – פלוני (ישראל) נ' הועד המחוזי של לשכת עו"ד פ"ד מח(3), 534.

השופטת ט' שטרסברג-כהן

והשאלה לדיון ולהכרעה היתה כפי שהינה בפנינו אם העובדות שאינן שנויות במחלוקת מהוות את העבירה בה הורשע המערער.

בית הדין המחוזי קבע בין השאר:

"אין מחלוקת על כך כי אכן הפרסום הנ"ל בוצע וכמו כן אני מקבל את גירסת הנאשם כי הסכים למסור פרטים לעיתונאי, בן ציון צטרין, לצורך סדרה העוסקת על עורכי דין צעירים, בני עדות המזרח והשתלבותם המקצועית והחברתית. כמו כן מוכן אני לקבל כי הנאשם התנה שיתוף פעולה בכך כי הכתבה תעבור קודם לעיונו ואז יחליט אם לאשר או לא לאשר אותה."

המערער גם אינו חולק, כי החלק בכתבה בו נראית תמונתו ובו מפורטים תולדות חייו ופעילותו המקצועית הוא פרסום שיש בו משום פרסומת.

החלק המתייחס לארבעת עורכי הדין, ומספר את סיפורו של כל אחד מהם מהווה כאמור פרסומת אסורה. בכך אין עדין כדי להביא להרשעתו של המערער, שכן אין מדובר בעבירה שבצידה אחריות מוחלטת ושלא נדרש בה כל יסוד נפשי מצידו של העברין.

המחשבה הפלילית הדרושה מתקיימת כשיש לנאשם כוונה ספציפית שהדברים יפורסמו או שקיים אצלו הלך רוח של לא אכפתיות אם הדברים יפורסמו אם לאו.

סבורתני שלא הוכחה בענייננו מחשבה פלילית במובן האמור.

אוסיף ואומר כי השאלה אם ובאיזו מידה יש להסתפק במצב נפשי של רשלנות לצורך גיבוש העבירה, היא שאלה של מדיניות שיפוטית ושל מדיניותה של לשכת עורכי הדין, שכן הסתפקות ברשלנות תביא להרחבת המסגרת בתחומה ניתן יהיה להעמיד לדין ולהרשיע חוג רחב יותר של "עבריני פרסומת" מקרב עורכי הדין.

הרחבת או צמצום היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש העבירה היא פועל יוצא של השקפת ציבור עורכי הדין והציבור בכלל על נושא הפרסומת כפוגע במעמד מקצוע עריכת הדין.

כמו כן ברור שאילו היתה ניתנת בידי המערער ההזדמנות לעבור על הכתבה, למחוק את הקטע המהווה פרסומת והוא היה עושה כן, עדיין היתה נשארת כתבה מלאה שניתן היה לפרסם ללא פגיעה בחוק.

כל אלה מובילים לדעתי לזיכויו של המערער.

השופט י' קדמי (מיעוט)

כחברתי, גם הנחת המוצא שלי היא, כי העבירה לפי סעיף 55 ו-1)61) לחוק לשכת עורכי הדין הינה "עבירה-של כוונה"; וכי מן ההיבט של היסוד הנפשי, אין להרשיע על פיה אלא אם כן הוכחה "פזיזות לפחות, שעיקרה בהקשר זה נעוץ בנטילה מודעת של סיכון ממשי בדבר פרסומה של "פרסומת" אסורה.

לטעמי, "התנאה" כאמור, אינה פוטרת מאחריות לפרסום אלא אם מתקיימים שני התנאים הבאים: האחד - שהמידע האסור בפרסום היה חיוני לכתבה בעלת ערך סגולי, במידה המצדיקה מסירת "מידע-אסור- בפרסום" לעתונאי, על אף סיכון הפירסום הכרוך בכך; והשני - שהמדובר ב"התנאה יעילה" המעניקה לעוה"ד שליטה "ממשית" בפרסום, להבדיל - מ"התנאה פורמלית", שתכליתה היחידה היא להסיר מעל כתפיו של עורך הדין את הדאגה למניעת פרסום אסור.

רע"א 1367/95 - פרופורציה מרכז רפואי בע"מ נ' מדינת ישראל . פ"ד מט(3), 28.

השופט י' זמיר

פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, מטילה בסעיפים 11ו-12 איסור על "רופא מורשה" לפרסם את עיסוקו במישרין או בעקיפין, והיא מוסיפה ומטילה בסעיף 13 איסור על כל "אדם" לפרסם הודעה בדבר "פלוני העוסק ברפואה". הפרת האיסור היא, לפי סעיף 54 לפקודה, עבירה פלילית.

המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שלוש תביעות נגד שלוש חברות בגין מודעות פרסומת לניתוחים פלסטיים: פרופורציה מרכז רפואי בע"מ (להלן חברת פרופורציה חברת פרופורציה עוסקת בתיווך בין אנשים המעונינים בניתוחים פלסטיים וטיפולים רפואיים דומים (כגון, מתיחת עור הפנים, ניתוחי אף, שינוי גודל חזה, ועוד) לבין רופאים מומחים הנותנים טיפולים אלה בבתי חולים מורשים.

חופש הפרסום הוא חלק בלתי-נפרד מחופש העיסוק.

חברת די.סי. אף היא, כמו חברת פרופורציה, נותנת שירותי תיווך בתחום הרפואה הפלסטית, ואף היא, כמו חברת פרופורציה, נמצאת בבעלות ובניהול של מר אברהם שלום. היא אף נוהגת לפרסם את שירותיה כמו חברת פרופורציה. אלא שחברת די.סי., להבדיל מחברת פרופורציה, נותנת פרסום למרפאה מסויימת, במקום מסויים, ונראה כי באותה מרפאה ניתנים, לא רק שירותי התיווך, אלא גם השירותים הרפואיים עצמם.

צריך האיזון הראוי בין התכלית המיוחדת לבין התכלית הכללית להיעשות על-ידי בית המשפט בדרך של פרשנות החוק.

מכאן נובע שפרסום של שירותי תיווך, כמו פרסום של שירותי ביטוח, אינו נתפס על-ידי איסור הפרסום לרופאים. עם זאת, הפרסום של שירותי תיווך לטיפול רפואי, אפשר שיהיה בו גם מזה וגם מזה.

דומה עלי שבדרך כלל ניתן להכריע בשאלה אם פרסום של שירותי תיווך לטיפול רפואי נופל לגדר האסור או לגדר המותר לפי השאלה מהו היסוד הדומיננטי בפרסום: שירותי התיווך או הפרסום לרופא? התשובה צריכה להתבסס על שילוב של מבחן אוביקטיבי עם מבחן סוביקטיבי.

במקרה שלפנינו פרסמה חברת פרופורציה סוגים של טיפולים רפואיים בלי לציין שמות של רופאים או מוסדות רפואיים. ברור שהיא פרסמה את שירותיה, שאינם שירותים רפואיים אלא שירותי תיווך, וברור שהיא לא התכוונה לפרסם רופא מסויים, אף לא מוסד רפואי מסויים.

לגבי חברת די.סי. ולגבי מרכז ענת, נראה, אף כי אין זה ברור, שהן פרסמו, לא רק שירותי תיווך לטיפולים רפואיים, אלא גם מוסדות רפואיים: מרפאה מסויימת במקרה הראשון ומרכז רפואי מסויים במקרה השני, די בכך כדי לקבוע שגם אם חברת די.סי. ומרכז ענת פרסמו מוסדות רפואיים מסויימים, אין בכך משום עבירה על סעיף 13 לפקודה.

עם זאת, כיוון שלגופו של עניין נפסק כי המערערים לא הפרו את סעיף 13 לפקודת הרופאים.

ענייני שכר טרחה וענייינים כספיים

על"ע 6/78 - הוועד המחוזי של לשכת נ' אליהו שמואל . פ"ד לג(3), 813.

השופט י' כהן

טענת המערער היא שתנאי בהסכם בין עורך-דין ללקוח שלפיו כל הסכומים שייגבו יתחלקו בין עורך-הדין ובין הלקוח מחצה על מחצה אינו הולם את מקצועו של עורך-דין ומהווה פגיעה בכבוד המקצוע.

התנאה שלפיה יתחלקו הסכומים שיגבו באופן שווה בין המתלוננת ובין המשיב כמוה כעשיית שותפות בין עורך-דין ללקוחו לגבי נושא התביעה ובכך פגע המשיב בכבוד המקצוע - עבירה על סעיף 53 של החוק, ועשה מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת- הדין - עבירה על סעיף 3)61) של החוק.

המחוקק בישראל לא פסל קביעת שכר טרחת עורך-דין בהתאם לתוצאות המשפט או בשיעור מהסכום שיתקבל כתוצאה מהמשפט, אם כי אסר על שיתוף אדם שאינו עורך-דין בהכנסותיו של עורך-דין (סעיף 58). לפי סעיף 82 יכולה המועצה הארצית של הלשכה לקבוע תעריף מקסימלי לשירותים מסוימים.

יתכן שניתן למצוא "פגם אסתטי" בקביעת השכר בדרך שנעשתה במקרה דנא, אך עדיין אין המעשה מהווה עבירה על סעיפי החוק שבהם הואשם והורשע המשיב בבית-הדין המחוזי.

השופט ויתקון

סעיף 84 לחוק לשכת עורכי-הדין כולל איסור מוחלט של התנאת שכר (או קבלתו) התלוי בתוצאותיו של משפט פלילי (פסקה (א)), ואילו משפט שאינו משפט פלילי, מכלל לאו אתה שומע את ההן שבמשפט כזה מותר לקבוע שכר כזה, ובלבד אם "נראה ללשכה כי השכר מופרז, רשאית היא, על פי בקשת הלקוח, לקבוע את השכר המתאים" (פסקה (ב)).

חסינויות

ע"א 662 ,632/77 - יוסף מוסקונה, עו"ד נ' גדעון מאור . פ"ד לב(2), 321.

השופט בכור

כאשר עורך-דין מטפל במשפט בשם לקוח, אין ספק שעריכת חקירות, איסוף חומר ובדיקתו הם טבעים ומובן מאליו של תפקידו, וגם אין ספק שחוות-דעת שעורך-הדין מביע בפני מרשו על תוכן החקירות הוא חלק מהשירות המקצועי של עורך-הדין.

סעיף 48 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, מורה שאין עורך-דין חייב למסור כראיה דברים ומסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו או בין אדם אחר מטעם לקוחו "ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח.

הסעיף הזה מקנה חסיון לעורך-הדין וזהו חסיון לטובת הלקוח ולא לטובת עורך-הדין והלקוח ולא עורך-הדין הוא שיכול לוותר על החסיון. שתי השאלות נושא הדיון מתייחסות לדברים שהוחלפו בין עורך-הדין לבין לקוחו ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוחו ולכן חל החסיון על- פי סעיף 48 (א) הנ"ל ואין לחייב את מוסקונה להשיב עליהן.

החסיון בגין דברים שנאמרו ומסמכים שהוכנו לקראת משפט הוא של אותו צד למשפט שלבקשתו או שעבורו נעשה הדבר והוא גם זה שיכול לוותר על החסיון.

אם אדם אמר דבר מה לחוקר שחקר ענין לפי בקשת עורך-דין בקשר למשפט מסויים ונודע הדבר לצד שכנגד במשפט, אין כל מניעה שזה האחרון יחקור את האדם על מה שאמר ולאדם זה אין כל חסיון. מדובר כעת בהליך במישור אחר ושונה תכלית שינוי מההליך שהיה צפוי ושעבורו הוזמן הדין-וחשבון, והמדובר על תביעה בגין הוצאת לשון הרע נגד מי שערך את הדין-וחשבון.

על"ע 17/86 - עו"ד פלונית נ' לשכת עורכי הדין . פ"ד מא(4), 770.

השופט מ' בייסקי

המערערת ייצגה לקוח בשם הרב בישארי ואגודה בשם סגולה החל משנת 1977 בעיסקאות ובהליכים משפטיים שהיו להם עם אחד גיורא איצקוביץ ואשתו.

הקובלנה נגד המערערת ייחסה לה עבירות בשני מישורים, - והיא הורשעה בשניהם:

עיכוב כספי הפקדון שבידה ואי-העברתם לידי עורך דין עצמון.

אי קיום חובת הסודיות המחייבת עורך-דין ביחסיו עם לקוחו, בזאת שבשני מקרים (בעת שתבעה מהרב בישארי שכר טרחתה וכאשר בקשה להתגונן בפני תביעת איצקוביץ נגדה) היא טענה וגילתה "כי למדה מפי לקוחה, הרב בישארי, כי הסכם הפשרה נעשה למראית עין, כדי להונות את שלטונות מס הכנסה ומס שבח".

סעיף 88 לחוק קובע:

" להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך-דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד.

על פי הוראה זו אין לעורך-דין זכות עכבון על שכר טרחתו והוצאות שהוציא מכספים "שנתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד". מכאן משמע - שאם תחילה ניתן לו הכסף בפקדון או כנאמן שלא לטובת לקוחו בלבד, ובהמשך הפך כסף זה, בין מכח כתב ההפקדה, שטר הנאמנות או מכל סיבה אחרת, כספו של לקוחו של עורך הדין בלבד, שוב אין מניעה לעשות שימוש בזכות העכבון בהתאם לסעיף 88 הנ"ל עצמו.

לא היה על כן מקום להרשיע המערערת בעיכוב שלא כדין של כספי פקדון שבידה, לפי סעיפים 88 ו-1)61) לחוק, ואת הערעור על הרשעות אלה יש לקבל.

עלינו לבחון אם על גילויו של הרב בישארי חל החסיון בדבר שמירת סוד מקצועי בין עורך דין ללקוחו.

סעיף 90 לחוק קובע:

"דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך-דין ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך-הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם".

"שירות מקצועי" של עורך-דין ללקוח הוא ההיפך מזה, והוא נועד להגיש ללקוח מיטב היעוץ, הניסוח , הביצוע וכיוצא באלה בדרכים חוקיות,במקצועיות , בהגינות ובתום לב. ואם נוכח עורך-הדין כי הלקוח ביזמתו עשוי או עלול לסטות מקו זה, חובתו היא להתריע ולמנעו.

במקרה דכאן לא נתבקשה המערערת לתת כל שירות, באותו שלב היא לא נתנה כל שירות, ובודאי לא "שירות מקצועי". מטעם זה יש לקבל הערעור גם על ההרשעה על פי סעיפים 2)61,(1)61 ,90) לחוק ועל כלל 34 לכללי האתיקה ולזכות המערערת מאישומים אלה. ממילא יש לבטל גם ההרשעה על פי סעיפים 53ו-1)61) לחוק, שנגזרה מההרשעות האחרות.

רע"א 1412/94 - הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד . פ"ד מט(2), 516.

הנשיא א. ברק

צוות רופאים בבית חולים הכין דו"ח בדיקה פנימי. הדו"ח הוכן בעקבות מקרה מוות שאירע בבית החולים. בגין אותו מקרה מוות הוגשה תביעת נזיקין כנגד בית החולים. התובע ביקש לעיין בדו"ח הבדיקה הפנימי.

בית החולים טען לחסיון.

עקרון הגילוי ודין החסיון

המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת.

ביסוד החסיון עומדת ההכרה כי קיימים אינטרסים ושיקולים - מלבד האינטרס המרכזי של גילוי האמת - אשר מן הראוי להגן גם עליהם.

לעתים נדרש איזון בין הצורך לגלות את האמת לבין הגשמת אינטרסים של הפרט והציבור, המצדיקים הענקת חסיון.

טענת בית החולים היא לחסיון "כפול": ראשית, דו"ח הבדיקה הרפואי הפנימי מהווה מסמך שהוכן לקראת משפט; שנית, דו"ח הבדיקה הרפואי הפנימי נהנה מחסיון שמקורו בטובת הציבור.

לדעתנו, תנאי לתחולת החסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת משפט. בכך מושג איזון ראוי בין עקרון הגילוי לחריגיו.

ביסוד הכנת הדו"ח עמד גם העניין של בית החולים לדעת מה אירע על מנת להפיק לקחים.

בנסיבות אלה, אין החסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט עומד למערערת.

השיקולים השוללים הכרה בחסיון לדו"חות על הביקורת הרפואית הפנימית הם בעלי אופי כללי ובעלי אופי מיוחד. על השיקולים בעלי האופי הכללי עמדנו. יסודם בעקרון הגילוי ובחשיבותו. מטרת המשפט היא בגילוי האמת, ושלילת החסיון מונעת פגיעה במטרה זו.

ההליך המשמעתי

על"ע 8/81 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני .תק-על 82(1), 1048.

השופטת ש' נתניהו

נגד עורך הדין פלוני (להלן - המערער) הוגשה קובלנה על כתבה שפורסמה בחודש נובמבר 1977 ב-"חדשות המשטרה" במדור "ראש בראש" תחת הכותרת "אין חנינה למתחנחן!" הכתבה מכילה דברי בלע וגידוף כלפי מוסד הנשיאות בישראל, ובקובלנה צוטטו הקטעים הבאים מתוכה:

הקובלנה ייחסה למערער את חיבור הכתבה, והוא הואשם בעשיית מעשה שיש בו משום פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, עבירת משמעת בניגוד לסעיף 1) 61) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961.

על הזיכוי הוגש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, אשר החליט, על-פי דעת הרוב, לקבל את הערעור ולהרשיע את המערער.

סבורים אנו, כי צדקו בעלי דעת הרוב גם במסקנתם, כי אשמת המערער הוכחה במידה מספקת, על-פי אמת המידה שבה יש להשתמש בעבירות משמעתיות כגון אלה.

טוען המערער, שבפרסמו את הכתבה לא פעל כעורך-דין או בקשר למקצועו כעורך-דין, ולכן אין במעשיו משום עבירת משמעת בניגוד לחוק הנ"ל. דבריו אלה נטענו, אמנם, בשפה רפה, כשהמערער בונה את עיקר טיעונו על הכחשת הכתיבה של הביטויים הנ"ל שבכתבה. גם טענה זו אין בידינו לקבל. אין אנו סבורים, שמעשים, שאינם הולמים את כבוד המקצוע, הם רק כאלה שנעשו במסגרת המוגבלת של התנהגות עורך הדין תוך כדי עיסוקו בעבודה המקצועית, ונוטים אנו לראות התנהגות בלתי הולמת גם במסגרת בנסיבות מתאימות, אף על התנהגותו של עורך-דין מחוץ לעניני עבודתו המקצועית.

אנו בדעה, כי העבירה חמורה ביותר, וכי תוכנה של הכתבה אינו מצדיק את המסקנה, שנכתבה שלא בזדון, אלא את המסקנה ההפוכה. גם אם טרם גובשו הלכות בנדון, כה ברור הדבר שזהו מעשה אשר לא ייעשה, שאין מקום להתחשב בעובדה זו לקולא. העונש ההולם במקרה זה הוא נזיפה.

על"ע 4/88 - עו"ד פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין . פ"ד מג(3), 475.

השופט א. גולדברג

ביום 8.1.80 הורשע המערער בבית-משפט השלום באשדוד בעבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונידון לתשלום קנס בסך -.5000 ל"י ולמאסר על-תנאי לתקופה של ששה חודשים למשך שנתיים.

בטענה זו אין כל ממש. סעיף 75 לחוק קובע כי:

"עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד העונשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון."

"קובל" הנו, על פי סעיף 63 לחוק, "הועד המרכזי, ועד מחוזי וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה". מכאן כי לכל ועד מחוזי הסמכות להגיש בקשה על פי סעיף 75 לחוק.

שאלה אחרת נוגעת למקום השיפוט, ולתחולת ההוראה שבסעיף 64 לחוק (שעניינה שיפוט מקומי בעבירת משמעת) על הדיון על-פי סעיף 75 לחוק. אולם לכך אין אנו נדרשים בערעורים אלה, שכן במקרה דנן הוגשה הבקשה לפני בית-הדין המשמעתי המחוזי של המחוז שבתחומו נמצא מקום עבודתו הראשי של עורך-הדין.

הייתי, על כן, מציע לדחות את כל ארבעת הערעורים.

על"ע 3093 ,2579/90 - ועד מחוזי תל-אביב נ' עו"ד פלוני . פ"ד מה(4), 729.

השופט א. ברק

בחיפוש שנערך במשרדו של המערער בשנת 1982 נמצאו כמויות גדולות של מטבע חוץ (כולל 138,230 דולר ארה"ב במזומן, 5,000 מרקים גרמנים, 5,000 פרנקים בלגים, וסכומים קטנים יותר כל מטבעות אחרים), וכן מסמכים שונים המעידים על פעולות שונות של העברת מטבע חוץ. על בסיס ראיות אלו ואחרות הוגש כתב אישום נגד המערער. בית המשפט המחוזי (השופטת ברמן) הרשיע את המערער בעשר עבירות על חוק הפיקוח על המטבע. סעיף 75 לחוק קובע:

שאלת המפתח הינה, איפוא, זו: האם בנסיבות הענין היה בעבירה משום "קלון"?

הסנקציה המשמעתית מטרתה שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור בכלל, ומערכת המשפטית בפרט, לציבור עורכי הדין.

נסיבות המעידות אל אי עמידתו של עורך דין בדרישותיה של החברה מהעוסק במקצוע זה יכולות להיות נסיבות מנסיבות שונות הפרה מתמשכת ומתוכננת של החוק מעידה על זלזול בחוק ובהסדרים החברתיים והכלכלים שמסדירים את חיינו.

על"ע 2335/94 - הועד המחוזי של לשכת עורכי-דין נ' פלונית . פ"ד מח(5), 115.

השופט ג' בך

מצד אחד הצהירה המשיבה, בתור עדה, על גבי הצוואה, שהמנוחה חתמה על הצוואה "בדעה צלולה ובהכרה מלאה, מרצונה החופשי..."מצד שני הצהירה המשיבה, על גבי הצוואה, את ההצהרה הנוספת כדלקמן: "התוספת לצוואה זאת (3 השורות האחרונות) נרשמו בעת חתימתה בהתחשב במצבה המבולבל לגבי נושאים מסויימים של המצווה". המערער ראה במתן ההצהרות הסותרות הנ"ל על ידי המשיבה משום עשיית מעשה העלול לפגוע בכבוד מקצוע עריכת הדין, ועל כן עבירה משמעתית על פי הסעיפים 53ו-1)61) לחוק לשכת עורכי הדין.

בית הדין המחוזי מצא את המשיבה אשמה בעבירה זו. אולם בית הדין הארצי קיבל את ערעור המשיבה על הרשעתה באישום זה, וזאת מהטעם שהמשיבה אינה שולטת היטב בשפה העברית.

עורך-דין, העורך למרשו צוואה ומצהיר באותו מסמך כי המוריש חתם על הצוואה "בהכרה מלאה ובדעה צלולה", והמודיע לעורך-דין אחר באותו יום בכתב, שמצבו הנפשי והשכלי של מרשו "אינו מאפשר פעולות משפטיות", "העלול לפגוע בכבוד המקצוע", במובן הסעיף 53 לחוק.

באישום השני נטען, כי המשיבה החתימה את המנוחה על הצוואה הנ"ל מבלי שיהיו נוכחים שני עדים. אמנם מופיעות על גבי הצוואה הצהרות של שתי עדות, המתיימרות לאשר שהמנוחה מוכרת להן ושהיא חתמה על הצוואה בנוכחותן. הרי בפועל לא הכירה ה"עדה השניה" כלל את המנוחה, לא פגשה אותה אף פעם, לא ידעה עליה מאומה ולא שמעה ממנה הצהרה כלשהי.

המערער רואה בכך עשיית מעשה "שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין", שזוהי עבירה משמעתית לפי סעיף 3)61) לחוק. כמו כן נראה גם לנו, כי ניתן להחיל את הוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות גם על דיונים בפני בתי הדין המשמעתיים של הלשכה. אמנם נאמר בסעיף 10א' האמור, כי הוא חל על "הליך פלילי". אולם לא ניתן להתעלם מסעיף 67 לחוק, הקובע לאמור: "בית דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא היתה כשרה להתקבל בבית משפט". אשר על כן אין מקום להתערבותנו במסקנת בתי הדין המשמעתיים באשר לזיכוי המשיבה מאישום זה.

באישום השלישי הואשמה המשיבה בהפרת כללי האתיקה המקצועית, עבירה לפי סעיף 2)61) לחוק, בכך שנקטה בלשון שאינה יאה לעורך-דין כלפי המתלוננים בתיק זה.

המשיבה נמצאה אשמה בעבירה זו, בבתי הדין המשמעתיים בשתי הערכאות, ולא הוגש על ידה ערעור בפנינו על הרשעתה בעניין זה.

עו"ד וחברו למקצוע, עו"ד והצד שכנגד

על"ע 5/85 - מרים שמש נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין . פ"ד מ(2), 721.

הנשיא מ' שמגר

עורך הדין הנמען נעלב מנוסח הדברים ופנה לוועדת האתיקה של הוועד המחוזי, כאשר בפיו טרוניה שזה עיקרה :

"לצערי בסיומו של המכתב מציינת חברתי הנכבדה לגבי מכתבי ולגבי כתיבתי את המלים הבאות כדלקמן (מסומנות) : מרשי רואה באמור בסעיף 5 ממכתבך התעמרות שלא במקומה.

בית הדין סבר, שיש בכתיבת המלים "התעמרות שלא במקומה" משום גילוי יחס בלתי חברי לחבר במקצוע ומעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, והרשיע את המערערת בעבירות על סעיף 37 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו-1966 וסעיפים 2)61)ו-3)61) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961.

מה שאירע במקרה דנן מצוי אף הוא בתחום הביניים בין הרצוי לבין דבר המגיע לכדי הפרה של כללי המשמעת, ואבהיר במה דברים אמורים.

סיכומו של דבר, על רקע הנסיבות הכלליות צריך היה לראות את נקיטת לשון "התעמרות" בהקשר אחד עם ההאשמה בהחזקת כסף שלא כדין, ובעיקר עם האיום בנקיטה בהליכים משפטיים. מוטב היה גם אז, לו ננקט על-ידי המערערת סגנון מאופק יותר, אולם בהתחשב ברקע המתואר, אין האמירה המתוארת מגיעה עד כדי עבירה משמעתית.

אשר-על-כן הייתי מקבל את הערעור ומזכה את המערערת.

על"ע 9/87 - עו"ד פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד . פ"ד מה(2), 586.

המשנה לנשיא מ' אלון

בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו הרשיע את המערער בעבירת משמעת לפי כלל 37 לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית) תשכ"ו-1966 וסעיף 2)61) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961; בעבירת משמעת עפ"י סעיף 53 וסעיף 1)61) לחוק; ובעבירת משמעת לפי סעיף 3)61) לחוק טענה מקדמית בפי המערער, והיא כי בית הדין המשמעתי המחוזי לא היה מוסמך לדון בענינו, על שום הפגם שנפל בבחירתם של חברי בית הדין טענה כזו כבר נטענה ונדחתה.

אשר ללשון ולסגנון שעל עורך הדין לבור, נדרש בית משפט זה לא אחת. אמנם כן, הדרישה לריסון ולסובלנות אין פירושה כי כל התבטאות החורגת מן הנימוס והאיפוק הרצויים תהווה עבירת משמעת. קיים גם קיים תחום שהוא בבחינת "לא יום ולא לילה", ביטויים של בין השמשות ואמירות של בין הערביים, שאמנם אין הם בגדר הרצוי והראוי, אך עדין אין הם מגיעים כדי עבירת משמעת:

טענה נוספת שבפי המערער נתקבלה על דעת המיעוט של ביה"ד המשמעתי הארצי (עו"ד ח. פאל), והיא כי הרשעתו המשמעתית פוגעת בחופש הדיבור, והנימוס והאיפוק הנדרשים ממנו אינם אלא פגיעה בחופש זה. גישה זו אינה מקובלת עלינו. לחופש הדיבור אין ולא כלום עם החובה לנהוג באיפוק, להתבטא בצורה מרוסנת.

גם טענות המערער כנגד מידת העונש אינן מקובלות עלי. על המערער נגזר הקל שבעונשים, עונש של אזהרה, ואיני סבור כי הנסיבות שבפנינו מצדיקות הרשעה ללא עונש.

אשר על כל אלה אני מציע לחברי לדחות את הערעור.

על"ע 13/88 - הועד המחוזי של לשכת עורכי נ' גלעד בניאל . פ"ד מה(4), 68.

המשנה לנשיא מ' אלון

בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו זיכה את המשיב מן העבירות שיוחסו לו בכתב הקובלנה, מבלי לחייבו להשיב לאשמה, מן הטעם שאין במעשים המיוחסים לו משום עבירה משמעתית.

ואלה עיקרי העובדות עוד בהיותו מתמחה, נשלח על ידי מאמנו לבית משפט בתום הדיון המקדמי פנה המשיב לעו"ד פלוני והציע לו כי - "יסכים לביטול התביעות ההדדיות שבין בעלי הדין, שאם לא כן תפנה לקוחתו לשעבר... בתלונה נגדו למשטרה" (סעיף 1 להכרעת הדין). בשל שיחה זו ודברים אלה הוגשה כנגד המשיב, ביום 3.4.87, קובלנה משמעתית בה הואשם בעבירה של יצוג אדם במשא ומתן משפטי, פעולה המיוחדת למקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיפים 3)20)ו- 1)61) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - החוק), בעבירה של שמוש באיומים כלפי הצד שכנגד, עבירה לפי כלל 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו-1966 וסעיף 2)61) לחוק, ובהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ואת שמירת כבוד המקצוע, עבירות לפי סעיפים 53,(3)61 ו-1)61) לחוק. ואם כי אותה שעה המשיב עדיין מתמחה היה ולכלל עורך דין לא בא, הרי מכח הוראות סעיף 41 לחוק, חלות הלכות האתיקה המקצועית גם על מתמחה.

נדון תחילה באישום המיוחס למשיב לפי סעיף 3)20) לחוק לשכת עורכי הדין, ובעבירות המשמעתיות הנגררות הימנו. סעיף 3)20) קובע לאמור:

." הפעולות המנויות להלן, לא יעשה אותן דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אלא עורך דין; ואלה הפעולות:

(3). עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה".

מתמחה המנהל משא ומתן משפטי כאמור, לוקה הוא, איפוא, בכפליים: פעם אחת על כך שמנהל הוא משא ומתן בטרם היה לעורך דין, וזאת לפי סעיף 20 לחוק הלשכה, ופעם אחת על כך שעומד הוא להיות עורך דין וכבר מצווה הוא שלא לעבור על העבירות המשמעתיות שבחוק הלשכה החלות גם על מתמחה, לפי סעיף 41 לחוק הלשכה.

סעיף 20 אינו נמנה, איפוא, בין הסעיפים הנזכרים בסעיף 1)61) רישא לחוק.

כלל 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו-1966 קובע לאמור:

"עורך הדין הפונה בשם מרשהו לצד שכנגד, לא ישתמש באיומים אך רשאי הוא להתרות בנקיטת אמצעים חוקיים".

כאמור, בשנת 1986 נוסח כלל זה בסעיף 24 לכללים החדשים, (כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986), אשר זו לשונו:

"עורך דין לא ינקוט באיומים בפנותו לצד שכנגד, אך רשאי הוא -

1. לפרט אמצעים אשר מרשו ינקוט למימוש זכויותיו.

2. להפנות את תשומת לבו של הצד שכנגד להוראות כל דין"

, ריח חזק של איום והפחדה בענישה פלילית עולים ממנה. בפניה כזו לא ניתן לראות משום התראה בנקיטת הליכים אשר נועדו - באופן טבעי וישיר - למימוש הזכויות האזרחיות שהנתבעת טענה להן.

מסקנת הדברים הינה כי שגו ביה"ד המשמעתיים בקובעם כי בדברים האמורים אין, ולו לכאורה, משום איום האסור על פי כללי האתיקה.

בג"צ 4330/93 – גאנם-חיים לנדאו נ' הועד המחוזי של לשכת עו"ד . פ"ד נ(4), 221.

הנשיא א. ברק

כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, קובע כי עורך דין לא יקבל עניין שהיה בטיפולו של עורך דין אחר אלא אם כן אותו עורך דין הסכים לכך. כן קובע הכלל כי עורך הדין הראשון לא יסרב ליתן הסכמתו אלא אם כן יש לו בקשר לאותו עניין תביעות או דרישות כספיו

מדורים מקצועיים

סטודנטים למשפטים

דיני עבודה

תקציר ריכוז פסקי דין